פרשת כי תשא - היחס למי שאינו שומר תורה ומצוות

בשיא ההתרגשות בליל יום הכפורים, עם כניסת היום הקדוש, עומד הקהל ומכריז "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".   

נוסח זה של התפילה מצאנו לראשונה בתשובת התשב"ץ בשם המהר"ם מרוטנברג, לפני כשמונה מאות שנה, וזה לשונו: "כתב הר"ם נוחו עדן – ערב יום הכיפורים, קודם כל נדרי, אומרים: על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של  מטה אנו מתירין להתפלל לעבריינים".   

ברם, נוסח זה אינו מתכתב עם מה שאנו מוצאים בפרשתנו. התורה מונה את אחד-עשר הסממנים לקטורת וביניהם נמצא חלבנה שריחו רע. איך מכניסים תבלין שריחו רע לקטורת שהיא מיועדת להפיץ ריח טוב? על כך עונה רש"י בשם הגמרא, שבא ללמדנו כלל מאוד חשוב לחיים – "אמר ר' חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת" (כריתות ו, ב). מגמרא זו משמע, שלא זו בלבד שאנו מתיריםלהתפלל עם העבריינים, אלא שאנחנוחייבים להתפלל עם העבריינים, שהרי תפילתנו לא תהיה שלמה בלא שישתתפו בה כלל-ישראל ובכללם הרשעים, מתוך הנחה שהימצאותם אינה מזיקה, אלא אדרבה תורמת להשלמת התצרף של עם-ישראל. יתכן ואף בסממני הקטורת תוספת חלבנה במינון קטן תורמת לריח טוב.

כנראה, שהייתה סיבה מיוחדת לכך שהוסיפו את קטע התפילה הזה, להתפלל עם העבריינים, למרות שאין צורך להיתר מיוחד, שהרי מצינו בחז"ל קביעה חד-משמעית שאין תפילה ותענית ללא פושעי ישראל. יש הטוענים שהיות והיה צורך  לחזק את מוסד הקהילה ומי שפגעו בסמכות הקהילה נקראו 'עבריינים', משום שעברו על תקנות הקהל ולכן נקטו נגדם צעדים חריפים ולעתים אף נידו אותם, ועתה בערב יום הקדוש, זמן סליחה ומחילה, מתירים את הנידוי לאותם עבריינים  ומאפשרים להם להתפלל עם הקהל. לכן, קטע זה נמצא לפני 'כל נדרי' הכללי, כשליד החזן עומדים שניים מחשובי הקהל והם נחשבים כבית דין.

יש הטוענים, שנתקנה תפילה זו בשעת גזרת השמד, בו האנוסים נאלצו כל השנה להתחזות לנכרים ועתה בערב יום הכפורים בקשו מחילה וסליחה שנאלצים כל השנה להסתיר את יהדותם [ראה מאמרו של ד"ר אביעד הכהן באתר 'דעת' שדן בהרחבה בנושא ].

מאמר הגמרא שהבאנו לעיל, המוחל וסולח לעבריינים, מביא אותנו לדיון בנושא רגיש וכאוב, כיצד יש להתייחס בימינו ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. אכן, לפי דברי חז"ל, שאין תענית ללא פושעי ישראל, משמע שיש לקרב ולקבל כל יהודי באשר הוא. אבל מה נעשה עם אותם מקורות, שבהם היחס לפושעי ישראל הוא קשה ולא מפרגן ומוחל.

אם נעיין למשל בדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י"ג, הלכה י"ד) נלמד שהוא כותב דברים חריפים עד כדי כך שיש לשנוא אדם שעובר עבירה, ע"פ פסוק בספר שמות (כ"ג, ה') – "כִּֽי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ". וכי יש מציאות של שנאה בין יהודים? – מסביר הרמב"ם כסיכום הסוגיה במסכת בבא מציעא דף ל"ב.): "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר [ויקרא י"ט י"ז] לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה…מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו".

דבריו של הרמב"ם אינם נשארים רק בגדר 'הלכה שבלב' שמותר ומצווה לשנוא עובר עבירה, אלא יש לדבריו השלכות מעשיות. לדוגמא, אם אדם שידוע בו שעובר עבירות, כגון מחלל שבת בפרהסיא, או אוכל נבלות וטרפות, ונפל למשכב חלילה או הלך לעולמו – אין עלינו חובה לבקרו או ללוותו למנוחת עולמים. וזה לשונו של הרמב"ם (הלכות אבל פרק י"ד הלכה א'): "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת…הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות." ברור מדברי הרמב"ם, שאם שכנך אינו 'אחיך בתורה ובמצוות' והוא אינו מקפיד חלילה לקיים מצוות, הרי אתה פטור מלבקרו וכו'. קשה לקבל הלכה זו בשכל וגם אנו רואים מעשים שבכל יום, שאין מי שנמנע לבקר חולים שאינם מדקדקים בקיום מצוות.

הדברים מתעצמים ומעוררים תמיהה גדולה, כאשר אנו לומדים את ההלכה ברמב"ם (הלכות אבל פרק א', הלכה י'): "כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צווארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין…כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא." והדברים מזעזעים! שהרי אם יש לאדם אח, הורה או סתם מכר ושכן שפרק עול תורה ומצוות, לא מתאבלים עליו?! חוגגים את מותו?!!

ואם עד עכשיו קשה לנו לעכל את דברי הרמב"ם, שדבריו דברי קודש ויסודם מתוך הגמרא, הרי שהמקור הבא בדבריו יעורר בנו ממש חרדה. הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק ד', הלכה י') כותב: "המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כוח להרגן בסייףבפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".

האם כך ננהג בימינו? אכן, מסוכן להגיע בדור שלנו למסקנות מעין אלו, וכבר הבהיר ה'חזון-אי"ש' בהלכות שחיטה, שהעונשים החמורים שחז"ל קבעו, כגון הורדה לבור וכדו', הם רק בזמנם, כאשר אותם יחידים היו יוצאים מן הכלל וההשגחה האלוקית הייתה ברורה לכולם ואז אותם עוברי עבירה הביאו פורענות בפועל לחברה היהודית. וזה לשונו – "ונראה, דאין מורידין [לבור] אלא בזמן שהשגחתו גלויה, כמו שהיה בזמן שהיו ניסים מצויים…וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית…ואז ביעור הרשעים גידרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב לעולם. ובזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה שיהא ביניהם כמעשה…אלימות…וכיון שכל עצמינו לתקן …עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"

הדרך הקשה שהציעו חז"ל היה אמצעי לתיקון החברה והתאים אולי לתקופתם, שמעטים יצאו מהכלל וגרמו נזק ממשי לעם ישראל, כי כל ההשגחה עִם ישראל הייתה נסית וגלויה', כך שאותם פושעי ישראל גרמו לשכול ואבדון בעם ישראל ולכן נקטו כנגדם באמצעים חריפים כדי למנוע אסונות מעם ישראל, ולא כמטרה בפני עצמה. ברגע שאמצעי זה, לא רק שאינו משרת את המטרה, אלא אדרבה נחשב כמעשה אלימות לדברי ה'חזון-אי"ש', הרי הוא פסול מעיקרו וגרוע מכך – הוא מסוכן, שהרי בימינו לצערנו 'נכרתה האמונה' ולמעשה המיעוט הוא ששומר את המצוות.

אם נעיין ונבחין בדברי הרמב"ם עצמו, שכתב "כשראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו" – הרי ה"שנאה" משמשת כאמצעי לחזרה בתשובה וברגע שהדבר עלול להשיג את התוצאה ההפוכה, הרי אסור להשתמש בכלי זה.

הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, החזון אי"ש, לא היה שייך לרבני הציונות הדתית שראו תמיד חשיבות בחיבור עם אחינו הרחוקים מתורה ומצוות, אולם אם החזון אי"ש הגיע למסקנה זו, שהכלי שהיום נועד לחבר יהודים לאביהם שבשמים הוא רק על ידי 'עבותות אהבה' עד כמה שידינו משגת, הרי בזה אפשר לעשות רבות למען החברה בישראל. כמובן, שאפשר להגדיר את רוב הציבור החילוני היום כ'תינוקות שנשבו' וכדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג', הלכה ג'): "במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה, תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם], כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה." כמו הקראים, כל מי שגדל בחינוך מנותק מתורה ומצוות וחי בחברה המתנכרת לכך נחשב כ'תינוק שנשבה' ועליו כותב הרמב"ם ראוי למשכם בדברי שלום וכו'.

הוויכוח עם הציבור החרדי מתמקד בנקודה, האם לשתף פעולה עם הציונות הכללית במפעל האדיר של 'שיבת-ציון' כשווים בין שווים, כפי שקיבלה על עצמה ה'ציונות הדתית', או להשתדל להיבדל עד כמה שאפשר ולהתייחס למדינת ישראל רק 'בדיעבד' כעובדה קיימת וכהכרח. אחד מגדולי ההשקפה החרדית היה הגאון הרב אלחנן וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ שנספה בשואה. הרב וסרמן טען – "ידוע היה, כי כיהודי נחשב רק שומר תורה ומצוות. הכופר בתורה דינו כמשומד, אין לו שום קשר איתנו. הלאומים הדתיים טוענים אחרת, אמנם כופר הוא, אבל מכיוון שהוא בעל הכרה לאומית 'משלנו' הוא. ההלכה פוסקת 'כל אדם שאין בו יראת שמים אסור למנותו לשום מינוי בישראל' [רמב"ם הלכות מלכים] והמה מכשירים כופרים להיות מנהיגים בישראל. תוצאת ההתחברות לרשעים הייתה כפי שחזתה אותה התורה, במקום להחזיר הרשעים למוטב נהפכו הדתיים הלאומיים להיות תלמידים נאמנים לחופשיים והם מפנים את כל מרצם וגבורתם בגלוי ובסתר כנגד נושאי דגל התורה. על הגשר הלאומי-דתי רואים רק עוברים ולא נפגשים בשבים" [קובץ מאמרים עמ' קכ"ז].

כמובן, שדבריו חריפים ונוקבים ולצערנו לא זכה גאון זה לראות בהקמתה של מדינת ישראל, שתחת הנהגתה החילונית פורח עולם התורה ומתוקצב יותר מכל מקום אחר וגם היה רואה בעיניו שבגשר הדתי-לאומי אמנם יש שעוברים לצד השני לצערנו, אך רבים הם שעוברים לצד לומדי התורה.

כנגד דבריו החריפים של רבי אלחנן וסרמן, יש להביא דבריו של הראי"ה קוק זצ"ל (מתוך חזון הגאולה עמ' קל"ט. מאמר "עקבתא דמשיחא"): "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל, לא"י ולתחיית האומה, יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של הרגשה עצמית לטובת הכלל ובניין האומה והארץ, אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות…התיקון שיבוא ע"י אורו של משיח…שיעשו ישראל אגודה אחת ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה ע"י שלמות הנפש שבפושעים הטובים ביחס לענייני הכלל… והרוח של הפושעים האלו תתוקן ע"י השפעתם של יראי ה' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבוא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. כשם שא"א ליין בלא שמרים – כך א"א לעולם בלא רשעים".

בירור נושא זה ארוך ומורכב וכבר הארכנו כאן בו די לפרשתנו, אך נרחיב בהזדמנות נוספת אי"ה בל"נ בנושא רחב זה.

לסיכום, המציאות מוכיחה, שרק שילוב ידיים עם כל יהודי באשר הוא יהודי מבטיח לנו את עתידינו בארץ ישראל וחס וחלילה אחרת נכנסים אנו לשאלת פקוח-נפש של כלל האומה.