פרשת כי תצא - שילוח הקן

מסופר על הרבנית אלישבע קנייבסקי ע"ה, שבשנת תשנ"ד בעת שהייתה בדרכה ללוויית אמה הרבנית אלישיב ע"ה, זיהתה על גג ביתה קן צפור. הרבנית ביקשה מנכדה שיקרא לאברך שהיה אצלה לפני שנים רבות והוא חשוך ילדים, שיקיים את המצווה של שילוח הקן כסגולה להתברך בפרי בטן וזאת עשתה על פי חז"ל במדרש. הנכד מיהר בשליחות סבתו וקרא לאברך המדובר. האברך נדהם, כיצד מסוגלת הרבנית בשעה כה קשה לחשוב על אדם בלתי מוכר שהיה אצלה לפני שנים. תשעה חודשים לאחר אותו מעשה, ילדה אשתו של האברך במזל טוב.

סיפור זה ודאי מעורר השראה, אך גם מעורר שאלה עקרונית – מה המיוחד במצוות שילוח הקן? הרי טעמה של מצווה זו לא ידוע?

לפני שנרחיב בטעמי המצווה נקדים ונאמר, שיש שלוש מצוות בתורה שעליהן נאמר, שמי שמקיימן זוכה באריכות ימים. שתי מצוות ידועות יותר והן מצוות עשה 'כיבוד אב ואם', שעליה נאמר בפרשת יתרו –

"כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ".

והמצווה השנייה רשומה בפרשתנו – מצוות 'שילוח הקן' –

"כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים".

המצווה שפחות מוכרת היא המצווה לסחור ביושר ולא לנסות לעשות כסף מגניבה –

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָך".

ובכן, נחזור למצוות 'שילוח הקן' וננסה להבין מה טעמה של מצווה זו.

ראשית, כולנו מכירים את דברי המשנה במסכת ברכות (ל"ג:), האומרת שאין זה ראוי אפילו לומר שיש טעם כלשהו למצווה זו –

"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב ייזכר שמך… – משתקין אותו".

ועל זה אומרת הגמרא (שם), שמובן מה הבעיה לשבח את הקב"ה ולומר 'על הטוב ייזכר שמך', כי עלולים לחשוב חלילה שרק על כך משבחים, אבל אנו יודעים שכשם שמברכים על הטובה כך מברכים גם על הרעה. אולם, מה הבעיה לומר על מצוות 'שילוח הקן' שהיא נובעת מתוך רחמיו של הקב"ה על בריותיו?

ונראה את השאלה בלשון הגמרא שם –

"בשלמא 'ועל טוב ייזכר שמך' – נמי משמע על הטובה ולא על הרעה, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אלא, על קן ציפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?

ועל כך עונה הגמרא, שהסיבה שאסור לומר כן נתון במחלוקתם של שני האמוראים הקבועים בארץ ישראל, שבכל הפעמים שאנו נפגשים איתם במחלוקתם בגמרא, לא יודעים מי אמר מה. שני האמוראים הם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא –

"חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות".

ומסביר רש"י את מחלוקתם –

"שמטיל קנאה – לומר: על אלה חס, ולא על שאר בריותיו".

לפי דעה זו אין בעיה לומר, שיש מצוות שנועדו לרחם והסיבה שלא לומר היא, משום שחלילה יבואו אנשים לחשוב שהקב"ה עושה 'איפה ואיפה' וילמדו מכך שגם בני אדם רשאים לעשות 'איפה ואיפה'. ברם, דעת החולק הוא, שמי שטוען שהקב"ה פשוט מרחם על העוף ובגלל זה ציווה לשלח את האם עלול לפגוע בהשקפת העולם היהודית, שהמצוות הם לא דאגה ורחמים אלא גזרות. נראה זאת בלשון רש"י –

" 'מידותיו' – מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצווה זו".

כדי להבין סוגיא זו לעומק, יש דבר מעניין והוא שזו לא פעם ראשונה שכאשר נחלקו שני האמוראים הנ"ל ולא ידוע לנו מי אומר מה, הגמרא מביאה אירוע מיד אחרי מחלוקתם, ומתוך האירוע ניתן להבין מי צודק  [ועיין מסכת שבת במחלוקתם בטעמי מחלוקת בית שמאי ובית הלל לנר חנוכה והאירוע שמובא מיד אח"כ]. אצלנו בסוגיא, מובא סיפור מיד לאחר דעותיהם, על צורבא מרבנן, אחד  שירד לתפילה בבית מדרשו של רב ואמר בתפילתו – "..אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו" – ורבה שיבח אותו ואמר – " כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה! [=כמה ידע ..לשבח את אדונו, הקב"ה].

אביי, אחיינו ותלמידו של רבה שנכח במקום, הגיב לכך ושאל: הרי כתוב במשנה שיש להשתיק אחד כזה? ומיד הגמרא אומרת, כאילו בחיוך, שאכן רבה רצה לחדד את אביי ולראות אם הפנים את דברי המשנה.

למדנו מכך, שהטעם הוא ללמדנו שמידותיו של הקב"ה הם לא רחמים דווקא,  כשזה נאמר בזמן תפילה והבקשה נאמרת כטענה לקב"ה, שאתה הקב"ה מרחם וחס על קן צפור האם לא ראוי שתחוס עלינו. כשזה נאמר באופן כזה בזמן תפילות ובקשות יש בזה פסול. ברם, עצם האמירה שהקב"ה אסר לקחת את האם והבנים, היא כדי ללמדנו שיש רחמים גם לעופות על פרי בטנם, ולכן מצד האמת   אכן זה כן הטעם למצווה זו של שילוח הקן, רק אין להשתמש בזה כטענה לקב"ה.

הרמב"ם מוסיף בפירוש המשנה (שם פרק ה' משנה ג') סיבה נוספת, מדוע שמצווה זו אינה מטעם רחמים, וזה לשונו –

"… לפי שאילו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל…".

עצם הדבר שמותר לשחוט ולאכול בעלי חיים זה מעיד שלא מצד רחמים. ברם, כמה מפתיע, שהרמב"ם עצמו במורה הנבוכים שלו (חלק ג' פרק מ"ח) טוען, שיש כן טעם למצווה זו והיות ונושא זה נמצא במחלוקת, אם יש לחפש טעם למצוות באופן כללי ולכן המשנה בברכות סוברת כדעה, שאין לחפש טעם למצוות. אבל לדעת הרמב"ם יש בכל מצווה ומצוה הסבר הגיוני וטעם מדוע ניתנה מצווה זו לעם ישראל, וזה לשונו:

"וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם…וזהו הטעם ג"כ בשילוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם, ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, רצוני לומר [שמשנה זו כ]דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד…".

מצוות 'שילוח הקן' מסקרנת ומאתגרת פרשנים ראשונים ואחרונים רבים ולמרות שהכתוב עצמו לא משחרר שום נימוק וסיבה למצווה זו – ויותר מכך – כפי שראינו  שחז"ל אף מסתייגים מנתינת טעם למצווה מיוחדת זו, המופיעה אך ורק פעם אחת בתורה בשני פסוקים בפרשתנו, בכל אופן שלל הסברים מיוחדים נאמרו על כך. נסקור עוד כמה מהם שנראים בעיני ומוסיפים לנו במחשבת המוסר.

מצאנו נימוק מאוד מיוחד בספרו של הנצי"ב מוולוז'ין ב'העמק דבר' (דברים כ"ב, ו'), שבו טוען שלמעשה הציפור יכלה לברוח ולא עשתה כן משום שלא רצתה להפקיר את הביצים אליהם היא קשורה כרגע, וזה לשונו –

"לא תקח וגו'. ראיתי בטעם המצוה כי הוא שילום גמול הרחמים, דהאם היה ביכולתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגן על האפרוחים או על הביצים, על כן תמלט, וזהו מסעיפי הרחמים".

ומוסיף הנצי"ב, שמכאן לומדים חז"ל, שעל האדם מוטלת החובה לכבד את אשתו וילדיו יותר ממה שיכול –

"…ומלמדנו על הא דאיתא חולין ד' פ"ד ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלוין בו והוא תלוי במי שאמר והי' העולם, וזה היסוד למדנו ממה שחסה התורה על האם שהגינה בנפשה על האפרוחים, ומ"מ אינו אלא גזירה".

מתוך דבריו של הנצי"ב למד רבי יוסף-חיים זוננפלד מגדולי רבני ירושלים, שעל כן צוותה התורה לנו, כדי שלא ננצל את רגש האימהות הטבוע בציפור המסכנה שסכנה את עצמה למען אפרוחיה.

הסבר מעניין נוסף כותב ב'ספר החינוך' בפרשתנו (מצוה תקמ"ה), שהתורה רוצה ללמד אותנו על חשיבות השמירה על החי בטבע, שלא נכחיד את המינים שנמצאים בטבע, שאם אדם לוקח לעצמו גם את האם וגם את הבנים, הרי לא תהיה המשכיות ולכן מי שמקיים מצוה זו זוכה בפרי בטן [וראה לעיל הסיפור על הרבנית קנייבסקי].

קדם לספר החינוך הרמב"ן, שהביא שני נימוקים ואחד מהם החשש מהכחדת בעלי החיים –

"גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא".

טעם נוסף מצאנו בכמה פרשנים וב'חזקוני' בפרשתנו –

"לא תקח האם על הבנים, לפי שהוא דרך אכזריות ורעבתנות וכן גדי בחלב אמו וכן אותו ואת בנו וכן נטע רבעי".

ועל דרך הדרש מסבירים בעלי התוספות את המילים "כי יקרא" מלשון העוף שנקרא 'קרא',  שהוא גוזל ביצים מעופות אחרים ונענש על כך, וכך ייענשו הגויים הפוגעים בישראל –

"כי יקרא זש"ה קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט מה כתיב אחריו כיסא כבוד מרום מראשון מה ענין זה לזה ללמדך שהקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים והן עולין עליו ומורטין את כנפיו ואוכלין אותו וכשהוא רוצה לברוח אינו יכול ומצא אותו חיה או שרץ ואוכלו מי גרם לו זה על שגזל ביצים שאינם שלו כך עכו"ם שפשטו ידיהם בכיסא הכבוד שהחריבו ביתו ושרפו היכלו לסוף יאבד זכרם".

הרש"ר הירש כדרכו בקודש מסביר באופן מקורי, שמצווה זו באה לשים את האם היהודייה במקום מכובד ונראה את לשונו –

"עתה עוברת התורה אל ההלכות הנוגעות ברובן המכריע לכינון חיי המשפחה, והיא מעמידה בראשן את המצוה המביאה את מעלת האישה לתודעת כל אדם בישראל. מצוה זו מבטאת את החשיבות היתרה שהתורה מייחסת לפעילות האשה בהליכות ביתה, והיא מתחקה אחרי הפעילות הזאת עד לחוג בעלי החיים. היא מבטיחה חסינות לנקבת הציפור בשעת פעילותה כאם, והיא דורשת מכל אדם שיש לו הזדמנות לכך, שיבטא במעשיו את ההערכה הזאת לנקבה העוסקת בתפקידה".

יש מן הנותן טעם להביא את דברי רבנו בחיי על משמעות המצווה כלפי העולם כולו –

"ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקדוש ברוך הוא שכתוב בו: (תהלים קמה, ט) "ורחמיו על כל מעשיו", ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר: שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר: למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים".

ולקראת חיתום נציין את הכתוב בזוהר (חדש על רות דף כ"ה עמוד ב'), שכל המצווה הזו נועדה לרחמי שמים על עם ישראל, כאשר הציפור מצטערת שנלקחת מעל בניה, אזי כביכול השכינה מצטערת על בניה שנלקחו לגלות.

לסיום, נוסיף את הקשר בין סוגי המצוות השונים שבפרשתנו, שלכאורה נראה שאין קשר ביניהם ונלמד זאת מתוך דברי דעת זקנים מבעלי התוספות (דברים כ"ב ו') –

"כי יקרא קן צפור. לכך נסמכו פרשיות הללו לומר, דמצווה גוררת מצוה שע"י שילוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה מצות מעקה ומה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים שתזכה לכרם ולזרוע ומה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו שתזכה לשוורים וחמורי' ולא תחרוש בהם יחדו ומה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז שתזכה לטלית נאה ותעשה בו ציצית".

שנזכה!

שבת שלום לכל בית הישיבה