פרשת כי תבוא - לשמוע דרך הלב

בקיץ החולף ביקרתי בעיר זלצבורג אשר באוסטריה ומאחר ונותרו לי מספר שעות עד הטיסה חזרה ארצה, המליץ לי ידיד לבקר בביתו של המלחין האוסטרי המפורסם, הלוא הוא וולפגאנג אמדאוס מוצארט. בביתו, שהפך כמובן למוזיאון, ניתן להתרשם מעשייתו המוסיקלית של מוצארט, שחי לפני קצת יותר ממאתיים שנה ומת בגיל 35. הביקור היה מחכים ומעניין ושם שמעתי עליו סיפור, שממחיש עד כמה המוזיקה הייתה נשמת-אפו של מוצארט וכל זיוף קל שבקלים היה מוציא אותו משלוותו. יום אחד, בשעה שהיה צריך להשכים קום מוקדם בבוקר והיה שקוע כדרכו בשינה עמוקה, התיישב בנו ליד הפסנתר בחדרו והחל לנגן מוזיקה נעימה ואז שינה כיוון והחל לנגן בכוונה תחילה מוזיקה קלאסית אבל עם זיופים ניכרים. קפץ מוצארט ממיטתו וזעק לבנו: "תפסיק אתה מזייף!! זה זיוף נוראי!!"

השבת נקרא אי"ה בפרשתנו את דבריו של משה רבנו, כאשר לאחר דברי התוכחה הקשים והקללות שיהיו מנת חלקם אם לא ישמעו בקול ה', עובר משה לדברי הרגעה ופיוסים, ובפתיחתם מזכיר להם את עברם שהיה רצוף ניסים במצרים –

"וַיִּקְרא מֹשׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאל וַיּאמֶר אֲלֵהם אַתּם רְאִיתם את כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵֽינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל־עֲבָדָיו וּלְכָל־אַרְצֽו הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת  וְהַמֹּפְתִים  הַגְּדֹלִים  הָהֵֽם".

ואז עובר משה להסביר, מדוע לא קלטו את גודל הניסים במצרים וביציאה משם ודבריו משלבים אפולוגטיקה עטופה בביקורת עדינה –

"וְלֹֽא־נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה".

לאמור, לא הייתה לכם פניות ולב רחב לקלוט את גודל הניסים. כוונת הדברים של משה הם, שכדי לשמוע ולראות, לא די באוזניים ועיניים, אלא צריך לב לדעת –ואת זה לא היה להם "עד היום הזה". כדי לשמוע, נדרשת רגישות פנימית הנמצאת בלב וב'אוזן הפנימית' וכדי לראות נדרשת ראיה עם 'העין הפנימית', וזאת הדרך היחידה להבחין ולראות את המציאות כפי שהיא באמת.

הרב חיים דרוקמן שליט"א מפרש כך את הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – כשם שתלמיד יכול לשבת בכתה ולהיות ער ולהסתכל על המורה, אך אינו יודע להסביר את תוכן דברי המורה, מכיוון שהוא 'חולם בהקיץ', כלומר נמצא פיזית בכתה, אולם במציאות מרחף בעולמות עליונים. כך יהיה בעזרת-השם בגאולה העתידה – 'היינו כחולמים' יעברו לידנו ניסים ונפלאות ולא נרגיש בכך.

הדברים אמורים גם בחודש אלול בו אנו נמצאים. די לנו באיזכור המילה א-ל-ו-לכדי לחוש במנגינת הימים הנוראים ובאימת הדין. בני עדות המזרח קופצים ממיטתם לפנות בוקר כדי לשפוך שיח לפני קונם באמירת סליחות ובתקיעת שופר, בני עדות אשכנז כורים אוזניהם לשמוע את תקיעת השופר בתפילת שחרית ומצטרפים לאמירת הסליחות כשבוע לפני ראש השנה. לאלול יש ריח מיוחד וצבע מיוחד, כקולות רקע עדינים הפורטים על הנפש וגורמים להרגשות מיוחדות, ולוואי שנזכה כולנו לרגישות כמו מוצארט ונחוש כולנו את מנגינת הימים המיוחדים האלו ומי שאינו חש את האווירה המיוחדת, יעיר את חושיו ורגשותיו בסיוע השופר כנאמר "עורו ישנים מתרדמתכם".

ונחזור לתחילת דברינו. רבי שמשון רפאל הירש מסביר את מצבם של עם ישראל בזמן ההוא בצורה ממוקדת ובהירה כתמיד וזה לשונו:

"…על יסוד ההכרה הזאת של הלב, היה עליכם לראות את העולם ואת תופעותיו באור אמת ובעיניים אחרות; היה עליכםלפקוח אזנים כדי לשמוע את תורת האמת והחובה, ועל ידי כך כבר הייתם מוכשרים להתחיל בהגשמת ייעודכם כעם ה' בארץ ה'. אולם כל הניסיונות האלה שעברו עליכם ביציאת מצרים לא הספיקו לחנך אתכם. ה' עשה עמכם את כל אלה, ועדיין לא היה בהם כדי לתת לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע; והיה צורך להוסיף את כל הניסיונות שעברו עליכם מאז עד היום הזה".

לתופעה זו חז"ל נתנו הגדרה – "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו". הגמרא (נידה לא.) מסבירה תופעה זו על ידי משל, בו בעל הנס מבין ומעריך את הנס  רק לאחר שניצל –

" 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני', במה הכתוב מדבר? – בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן – התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר 'ישוב אפך ותנחמני'. והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם' – אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו".

לאור דברינו לעיל, בעלי הנס, שהם עם-ישראל, לא הכירו בנסים שנעשו עבורם, משום שעדיין לא היו בשלים לכך ולבם לא היה פנוי לכך. ואומר להם משה, שהקב"ה קיבל זאת בהבנה ולא העניש אותם על חוסר הכרת הטוב, אלא אדרבה  הקב"ה המשיך להשפיע עליהם שפע  נסים במדבר וזאת כדי שגודש הנסים יגרמו להם  להפנים את השגחתו של הקב"ה עליהם.

וכך ממשיך משה בדבריו המרגיעים –  "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹֽא־בָלוּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַֽעַלְךָ לֹֽא־בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶֽךָ לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתם לְמַעַן תֵּֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶֽם  וַתָּבֹאוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּֽם וַנִּקַּח אֶת־אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַֽמְנַשִּֽׁי".

ולכאורה, האם זו דרכו של הקב"ה, שכאשר עם-ישראל מקבל שפע אלוקי רב ולא מעריך זאת, אז במקום להעניש מכפיל הקב"ה את מזונם וניסיהם? אומר המלבי"ם על אתר, שזה לא מה שיקרה בעתיד וזו כוונת משה רבנו בסיום דבריו –  "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר תַּעֲשֽׂוּן". המלבי"ם הגדיר את חוסר הכרת הטוב של עם ישראל כ'מחלת נפש' הצריכה ריפוי ולכן הריפוי היה על ידי הוספת חסד ונסים על ידי בורא עולם.

אולם, האם גם לאחר מתן תורה והנסים במדבר ולאחר שנרפאו ממחלת הנפש של חוסר הכרת הטוב, האם גם אז ישפיע עליהם הקב"ה נסים וחסד? לא ולא!! מעתה הכול יתנהל אחרת, וזה לשונו – "…כי בצאתם ממצרים, שהיו חולים בענייני הנפש הוליך אותם אל המדבר והשפיע להם כל טוב. ועי"ז הגיעו להשגת אלהות וא"כ למה באו הקללות? הלא אם יסורו מדרכי ה' יביאם עוד למדבר וירפאם כעת צאתם ממצרים, ובאמת הרפואות שהביא עליהם במדבר לא היה בשביל שלא יחסר להם כל טוב רק בשביל שיקבלו התורה וההכרח היה להתנהג עם מקבלי התורה כבנים ורק ע"י קבלת התורה נרפאו מחולי הנפש, ולכן עתה שכבר קבלו את התורה אם יעברו עליה מה לעשות להם עוד?, אם ללמד אותם תורה אחרת הלא התורה היא נצחית שלא יחליפנה ולא ימיר דתו לעולמים!!, לכן 'ושמרתם את דברי הברית'. …שכל ענין כריתת ברית ידובר בדבר והפכו, ודברי הברית הוא על ענין וקוטב שבשבילו נעשה הברית…, והזהיר אותם שיזכרו כל דברי הברית, הברכות שיחולו עליהם, כי כל ענין הברית נעשה רק בשביל ועשיתם אותם ותחול הברכות עליכם ולא בהפך: למען תשכילו. השכלה יש לה שתי הוראות: א) השכלת השכל בעניני הנפש. ב) הצלחת המעשה בעניני הגוף. וז"ש שאם יקיימו כל דברי התורה, אז תשכילו את כל אשר תעשון. הן השגה בענין הנפש והן הצלחה במעשה בענין הגוף"

אפשר להוסיף, שמעבר לחולי הנפש של חוסר הכרת הטוב, הרי היו כאן שתי מערכות נסים. הנסים במצרים, מטרתם הייתה להביאם לתובנה, שהקב"ה מנהיג את העולם מצד מה שחוו במכות שנחתו על המצרים, על השגחתו על העולם ושינוי סדרי הטבע, ומה שחוו במדבר המחיש להם, שיש גם השגחה מיוחדת ופרטית על עם ישראל בסיפוק צרכיהם במדבר עם לחם מן השמים, שליו ובאר מרים שלוותה אותם וכמובן שיא השיאים – מתן תורה. ורק אחרי זה כרת ה' ברית עם עם-ישראל ומאותו רגע אין אפשרות שלא להפעיל את הלב ולדעת לשמוע ולהרגיש את מציאותו של הבורא יתברך. וכפי שמדגיש הרש"ר הירש את האחריות שמוטלת על עם-ישראל לקיים את דברי הברית, כי חלילה התוצאה תהיה אבדון.

וזה לשונו: "כל הניסיונות האלה,  שעברו עליכם במצרים ובמדבר, חיזקו בלבכם את ידיעתכם על ה', הם הראו לכם את כוח הנהגת ה' התומך בגורל בני אדם ועמים והמאמת את הבטחותיו. את כל אלה צָרפוּ אחד לאחד ותעריכו על פיהם את – דברי הברית הזאת: את תוכן הברירה הזאת בין פריחה לבין אבדון, התלויה רק במעשיכם ושנקבעה על ידי ה' בהחלטיות של "ברית"  שהרי אתם יודעים, לאור כל מה שראיתם, שדבר אחד מדברי הברית הזאת לא ישוב אחור".

לסיום, למדנו מכאן שהדרך לעבודת ה' ולשמור מצוותיו תלויה בראש ובראשונה  באוזן ובלב של האדם. אף מערכת חיצונית לא תצליח לחדור למוחו של האדם, אם לא פותח את לבו ורק כאשר הוא משקיע מכוחו וממחשבותיו וממעשיו להתחבר להקב"ה, אזי יודע ומבין את מה שנעשה בבריאה, כדברי הכתוב "שובו אלי" – ואז –  "ואשובה אליכם".

לפי עקרון זה, מסביר גם רש"י את דברי משה רבנו. עד היום הזה לא היה לכם לב לדעת  – ומה קרה עכשיו? אלא, רק אחרי שעם-ישראל הראה רצון והשתוקקות מצדו. "עד היום הזה – שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: 'משה רבינו! אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך  עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה'? ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: 'היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כ"ז, ט'), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום". הרצון העצמי הוא המפתח להשגת האמונה והחכמה. שום דבר ואף הנפלא ביותר לא יכנס ללבו של אדם אם אין נכונות מצדו לקלוט.

וכך מסכם המלבי"ם – "…והלא תבינו איך גברה בכם חולי הנפש והנה האדם ישיג החכמה על שלשה פנים. א) כשיתעורר מלבו להשגת החכמה. ב) שיתעורר ע"י שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם אז משים לבו להבין. ג) שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו, וזה שאמר: לב לדעת להתעורר מעצמכם: ועיניים לראות שיתעוררו ע"י ראית העיניים, שהוא מדרגה למטה מראשונה. ואף גם: ואזנים לשמוע ולא סמכתם אף על קבלת אבותיכם: עד היום הזה הוא כמאמר המוסגר שרק עד היום הזה לא השכילו בנפלאותיו אשר עשה אבל היום קבלו עליהם עבודת ה' מאהבה כנ"ל".

ומוסיף המלבי"ם מסקנות לימינו – "וכן במלחמות היצר, העיקר כי יהיה התעוררות לתשובה מהאדם, ואחרי זה הסיוע מהשי"ת כי יישר לפניו. ..וזה שאמר (ישעיהו נב, ו) "דרשו ה' בהמצאו" – בכל הדרישה והתעוררות התכליתי, ואחרי זה (שם פסוק ז) "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", שהשם יתן שיעזבו דרכם ומחשבותם. ולכן…, צריך הכנה גדולה ועמל רב והשקפה ארוכה. בכל זאת אם התעוררות תהא באמת, יעזור השם וישיג להם לבוא אל עומק התשובה".

אי אפשר לסיים מבלי להזכיר כאן את דברי חז"ל, המופנים לאנשים צעירים שלפעמים מטיחים וטוענים "הרב לא שכנע אותי! הדברים לא נראים לי!" וכדו'. הרי יש לזכור, שאינה דומה הבנת החיים אצל נער צעיר למי שכבר מלאו לו  ארבעים שנה. וכך רש"י מסיים בסוף פרשתנו ומבאר את המילים "עד היום הזה" – "דבר אחר: ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'".

      שבת שלום לכל בית הישיבה!