פרשת חקת - מדוע נגזר על משה ואהרון לא להיכנס לארץ

מסופר על אחד מגדולי האדמו"רים במזרח-אירופה, שבשבת פרשת 'חוקת' הסתובב אנה ואנה בבית מדרשו, תוך שהוא אומר בכאב "לא יכול להיות! לא יכול להיות שרק בגלל דבר כזה פעוט קיבלו כזה עונש גדול? השופט כל הארץ לא יעשה משפט??". לחסידים היה קשה להתקרב לאדמו"ר, משום שכל הזמן היה במצב מאוד לא פשוט של בכי וצער גדול ודמעות זולגות מעיניו. רק לאחר מספר שנים התבררה סיבת בכיו של הרבי. באחת הפעמים הוא כינס את קהל חסידיו ואמר להם: "דעו לכם, ששנים רבות לא הבנתי ואיני יכול גם להירגע היום ולהבין,  מדוע נענש משה רבנו בעונש כה חמור שלא להיכנס לארץ ישראל, משאת שליחותו ותקוותו. עד היום קשה לי להבין את מה שהתורה אומרת על משה רבנו ואהרון 'יען לא האמנתם בי להקדישני', האם משה רבנו לא האמין בקב"ה חלילה? איך אפשר לומר דבר כזה על משה רבנו? אולם, היום אני מבין שאני לא מבין דבר בהנהגתו של הקב"ה. יתכן שהתורה רצתה להעביר לנו מסר, שאף אדם לא חסין מפני דקדוק הדין, גם אם הוא משה רבנו. ואדרבה, חז"ל הודיעו לנו, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (ב"ק נ.).

כמעט כל הפרשנים מנסים להבין מה קרה באמת, מה היה בדיוק חטאם של משה ואהרון, מדוע נענשו כה קשות ומה הקשר בין החטא לעונש.

חטאם של משה ואהרון מוזכר בפרשתנו בשני פסוקים –

"וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָק֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם:(יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְקֹוָ֑ק וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם".

ארבע פעמים מזכירה התורה את חטאם של משה ואהרון ובכל פעם מוזכר חטא זה בלשון אחרת. במדרש תנחומא מפנים את תשומת לבנו לכך –

"ארבע חטאות כתובין כאן: לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. "לא האמנתם" – שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. "ולא קדשתם" – לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. "מעלתם" – אמרת המן הסלע הזה. "מריתם" – ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי".

לעניות דעתי, ארבעה לשונות אלה של החטא, אותם מונה המדרש, מעידות כאלף עדים שהתורה לא ראתה במה שקרה אירוע נקודתי, אלא משהו הרבה יותר מורכב. אין כאן איזו מעידה חד-פעמית של משה ואהרון, שבעטיה נענשו כה בחומרה של אי כניסה לארץ-ישראל עליה חלמו.

יתרה מזאת, אנו רואים שהגזרה על משה ואהרון הייתה ידועה כבר לאסטרולוגים במצרים, זאת אומרת שהייתה זו גזרה אלוקית, כפי שמספר לנו מדרש רבה (שמות א' י"ח):

"למה גזרו להשליכן ליאור? לפי שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל ע"י מים ילקה והיו סבורין שבמים יטבע, ולא היה אלא ע"י באר מים נגזר עליו גזירת מות, שנאמר (במדבר כ) יען לא האמנתם בי וגו".

אנו מוצאים בחז"ל תהיות על חומרת העונש שקיבל משה, כשחכמינו עושים השוואה לדברים הרבה יותר חמורים שאמר משה ולא נענש על כך.

נראה את דברי חז"ל במדרש תנחומא –

"וכי לא אמר משה דבר קשה מזה? שנאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י"א כ"ב)? אף שם אינה אמנה והיא גדולה מזו, ולמה לא גזר עליו הקדוש ברוך הוא מיתה שם?".

אמנם, המדרש עונה על כך ומביא אף משל נחמד ומסביר, שמשה ביטא את חוסר האמון בפרהסיא, מה שאין כן בשאלתו לגבי היכולת של הקב"ה להביא לכולם בשר שזה היה בצנעא. וזה לשון המדרש –

"משל למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים, ולא הקפיד עליו המלך, לימים עמד והגיס בפני הלגיונות, גזר עליו מיתה, אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, מה שעשית ביני לבינך [לא הקפדתי], עכשיו כנגד הרבים אי אפשר, שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ' י"ב)" (תנחומא חקת לא).

אם נמשיך לעיין בדברי חז"ל נראה, שכל העונש שקיבל הוא גזרה אלוקית, שאפילו לא ניתנה למשה האופציה לערער על כך ולא ניתנה לו זכות ההגנה העצמית או לפחות האפשרות להסביר את עצמו כפי שלא ניתן לנחש –

"זה שאמר הכתוב, יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וגו'. כשקלל הקב"ה את הנחש לא הניחו לטעון אלא מיד: כי עשית זאת ארור וגו'. וכן למשה לא הניחו לטעון אלא מיד: יען לא האמנתם בי לכן וגו'".

לעניות דעתנו, עניין זה עמוק עד מאוד. חז"ל מצאו לנכון לומר, שכל הספור התחיל כאשר משה התבקש לצאת לשליחותו וסירב בטענה ש"הן לא יאמינו לי". אמירה זו של משה סימנה את הדרך. נעיין בדברי חז"ל ונלמד את אופן ראייתם של חכמינו את אמירתו של משה:

"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב 'והן לא יאמינו לי' , וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. [=גלוי לפני הקב"ה שישראל מאמינים]. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים – דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין – שנאמר יען לא האמנתם בי" (שבת צ"ז.).

דברי חז"ל אלו קשים כגידים ואילולא שהם אמרו זאת לא היינו מעיזים לומר כך על משה ואהרון. חז"ל באים ללמדנו, שלמרות שכוונת משה ואהרון הייתה טובה, אבל חוסר האמון שנתנו בעם ישראל הוביל אותם שנים אחר כך שלא לסמוך  כביכול גם על הקב"ה שאמר להם לדבר לסלע, כשם שלא סמכו על כך שאם הקב"ה שולח אותם למצרים הרי הדבר יקרה ולכן חוסר האמון בעם ישראל הוביל לחוסר אמון בדרכו ובהנהגתו של הקב"ה רחמנא ליצלן.

הקב"ה זיהה ניצנים של חוסר אמון מצד המנהיגים ביכולת של עם ישראל להתרומם ולהתעלות על עצמו. מנהיגים שזו גישתם הבסיסית עלולים להיכשל  בשלב כלשהוא. לא האירוע הנקודתי של אי דבור לסלע הוא הגורם, אלא הוא היה הסימפטום לאי היכולת להנהיג אותם כשיגיעו לארץ. במשך השנים, נוצר מרחק גדול יותר בין העם לבין משה ואהרון. שני המנהיגים לא כל כך חשו מה עובר על העם ובאיזה מצב רוחני נמצאים ולכן הגזרה לא להיכנס לארץ לא היתה עונש לעניות דעתי, אלא תוצאה של נתק מסוים בין המצב הרוחני שהעם נמצא לבין המקום שאהרון ומשה היו.

הפירוש הקלאסי מדוע נענשו משה ואהרון שלא להיכנס לארץ, הוא שלא דיברו אל הסלע כפי שצוו אלא הכוהו וזהו בעצם הגורם שמספר את ספור הנתק. דברים ברוח זו נכתב בפירוש ליקוטי אנשי שם על פרשתנו, שמביא משל לאדם אחד ששלח את בנו לעיר אחרת ללמוד תורה. ברם, בימים ההם לא היו פנימיות ולכן שכר לו חדר אצל בעל-הבית אחד ושאותו אדם יזון אותו ויכלכל אותו וסיכמו ביניהם על מחיר המזון לפי כל שבוע ושבוע. לימים חלה הנער וכמה שבועות נפל למשכב. בסוף הזמן, בבוא בעל-הבית לתבוע מאבי הנער את דמי המזונות, ביקש אבי הנער שינכה מהסכום את אותם שבועות שהבן היה חולה. אמר לו בעל הבית: לא רק שאתה צריך לשלם פחות אלא אדרבה אתה צריך לשלם יותר, משום שבאותה תקופה הייתי צריך לתת לבנך מזון מיוחד שמתאים למצבו ובו פירט בעל הבית את סוגי המזון היקרים יותר כדי לסעדו בזמן מחלתו.

הנמשל – בזמן שעם ישראל ביקש מים ברפידים, כתוב "ויצמא העם". הבקשה הייתה לגיטימית ומצב הרוחני של העם היה תקין ובקשת המים הייתה במקומה, לכן לא נדרש נס מיוחד ומשה אז הכה על הסלע. אבל כאן, במי מריבה, לא הוזכר שום צימאון ובקשת המים היתה בגלל שהיו חולים במחלת חוסר האמונה ולזה נדרש נס גדול יותר ולזה היה צורך בדיבור אל הסלע ולא הכהתו, שיוכלו לטעות שמעצמת המכות הוציא הסלע מים, אבל שסלע יוציא מים כתוצאה מדיבור, זה נס מובהק והם במצבם הרוחני היו זקוקים לנס כזה וחטאם של משה ואהרון היה בזה ששינו את דבר ה'.

נראה לעניות דעתי, שהם שינו את דבר ה' לא חלילה בכוונה תחילה, אך הם טעו בהבנת הצורך של העם ולא חשו את הדופק הרוחני של העם ולכן הם למעשה סיימו את תפקידם  ושליחותם האלוקית במדבר. ולכן, זה לא היה עונש אלא תוצאה, משום שהם התקשו לראות את התמונה האמתית של העם ולכן הקב"ה לא נתן להם הזדמנות להסביר ולטעון, כפי שלא נתן לנחש, משום שהגיע העת להחליף את הנהגת המדבר בהנהגה אחרת.

גם ספר העיקרים מאמץ את הגישה של מדרשי חז"ל ושל רש"י, שהחטא היה שלא דברו אל הסלע ובמקום זאת הכוהו, אך לדעתו הבעיה בזה הייתה, שלא היו צריכים לחכות עד שהקב"ה יגיד להם מה לעשות. הם, בתור נביאים וצדיקים, היו צריכים לגזור שהסלע יוציא מים ו'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' וזה היה הפגם אצלם, שלא האמינו בכוחם. נראה בקיצור את לשונו, למרות דבריו הארוכים מאוד משום חשיבותם:

"…ומה שיראה לי בזה הוא שהחטא במי מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב, ….ובאור זה הוא על זה הדרך, שעיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו אחר התפלה שסדר במזמור תפלה למשה איש האלהים, אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השם יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין.

ונמצא זה בקצת החסידים כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות, ואמר לתלמידיו בני לא ערוד ממית אלא חטא ממית, נמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דבורם, ….וכל שכן על פי הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם…

ומי שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק או החסיד הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשרש משרשיה, וכל שכן במקום שיש בו קדוש ה', שראוי ומחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה….וכל שכן כשיראו הנביא עצמו שנתנה תורה על ידו שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת, עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שיעשו על ידו נסים יותר מעל ידי זולתו, וזה בלי ספק גורם לחלול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאלו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כמו שתיעד התורה, ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי וגו', כי כששאלו המים, אלו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השם יתברך בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם.

ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל, כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה לרואים, ולפיכך אמר לא האמנתם בי, שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים.

והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצות ה', מכל מקום נחשב להם לעון ולמעוט אמונה מפני חלול השם שנמשך מזה כמו שבארנו…וזהו חטא מעוט האמונה שייחס הכתוב למשה ולאהרן על שלא עשו דבר מעצמן בזולת רשות השם,

וסבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים על ידי הכאה גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה…ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע כמו שנצטוו, ומעוט אמונה וחלול השם על שלא גזרו מעצמן על הסלע שיתן מימיו בזולת צווי השם יתברך…ולפי שהיה בחטא מעוט האמונה וחלול השם כמו שבארנו, לא נתן לכפרה..."

לסיכום, לא הבאנו את הפרשנים השונים שמעמיסים על משה ואהרון חטאים רבים, כפי שהתקומם על כך שד"ל, שכל אחד מוסיף חטא למשה רבנו, אלא התמקדנו בחטא הקלאסי אותו אמרו חז"ל. ניסינו להסביר, שהחטא איננו ענין נקודתי אלא מהותי בדרכם של משה ואהרון, שלא התאים יותר להנהגה החדשה בארץ ישראל.

שבת שלום וחופשה נעימה לכל בית הישיבה!