פרשת וישב – "הנני"

לפני כחודש ימים הלך לעולמו הזמר והמשורר היהודיליאונרד-אליעזר כהן בגיל 82. כהן היה אחד המוזיקאים המפורסמים בעולם, מעולם לא הסתיר את יהדותו ובהופעה האחרונה שהייתה לו בישראל לעיני עשרות-אלפי צופים סיים את הופעתו ככהן בברכת כוהנים לכל הציבור. אחד השירים המפורסמים שלו הוא 'הללויה' וכן 'מי באש ומי במים' מתוך תפילת 'ונתנה תוקף'. בשיר האחרון שכתב ושר לפני מותו ישנו קטע בו הוא פונה לקב"ה ושר בעברית "הנני, הנני, אני מוכן אלוקיי". למעשה, בשיר זה הוא נפרד מהעולם, כאשר מלווה אותו חזן מבית הכנסת "שער השמים", בו התפלל במונטריאול. ליאונרד כהן נקבר בבית הקברות היהודי במונטריאל בלוויה יהודית צנועה עם אמירת קדיש.

המילה הבודדת הזו "הנני" נחשבת לאחת המלים העוצמתיות והמשמעתיות בתורה, מין מילת קוד המביעה נכונות בלתי-מתפשרת לבצע את המשימה. מילה זו מופיעה בפרשתנו בפנייתו של יעקב ליוסף –  

"וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי" (בראשית ל"ז, י"ג).

הפעם הראשונה שמילה זו מופיעה בתורה היא בסיפור 'עקידת יצחק'. הקב"ה מתגלה לאברהם וכבר בהתגלות זו אברהם אומר 'הנני' – כאומר: אני מוכן לכל משימה – עוד לפני שהוא יודע מה תהיה טיב המשימה.

"וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי" (בראשית כ"ב) –  ומיד מגיע הציווי הקשה ביותר –

"ויֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ".

אברהם, האומר 'הנני' גם לאחר ששומע את הציווי הנורא הזה, הולך לקיים את דבר ה' באופן מיידי:

"וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹקים".

הפעם השנייה בה מופיעה המילה 'הנני' היא, כאשר צועדים האב והבן, והנה יצחק פונה לאביו בקריאה –

"וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה".

אברהם מוסיף למילה 'הנני' את המילה 'בני', משהו יותר אישי ואנושי, כאומר: אני הנני אתך להקשיב לך, על אף שאברהם יודע, שהמשימה היא קשה ונוראית. אגב, נשים לב, שהניקוד של 'הנני' בכל הפעמים הוא בציר"ה, ואילו כאן הוא בסגו"ל, דהיינו: כאן זה אחרת. כאן זה רחב יותר. מכיל יותר.

נחזור לפרשתנו. רש"י מפרש את המילה 'הנני' אצל יוסף:

"הנני – לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו".

ברם, כאשר הקב"ה פונה לאברהם "…וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי", כאן רש"י מפרש אחרת את תגובת אברהם לפנייתו של הקב"ה ואומר:

"הנני – כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענווה הוא ולשון זימון".

רש"י בכושר ההבחנה העצום שלו מבדיל בין מילת 'הנני' של אברהם ל'הנני' של יוסף. אברהם אבינו, העונה לקב"ה מבלי לדעת מהי המשימה, עליו נאמר 'לשון ענוה ולשון זימון', כלומר: אני מוכן לעשות מה שתאמר לי בהנחה שתאמר לי לעשות דברים סבירים. ברם, אצל יוסף באמירת 'הנני' הוא מבטל את העצמיות שלו, כאשר יודע שהמשימה יכולה להסתיים באסון אישי – ואעפ"כ מוכן לבצע. לכן, רש"י מפרש את תשובתו של יוסף לא רק כ'ענווה' אלא גם כ'זריזות', כי יודע מהי המשימה הקשה שקיבל ומוכן לבצעה גם כשהיא מסוכנת.

מקור דברי רש"י אלו לקוחים מהמדרש, המלמדים איזו מסירות נפש והקרבה הייתה ליוסף ולכן יעקב אבינו הצטער מאוד על כך ששלח את בנו יוסף למשימה כל כך מסוכנת שבאמת לא שב ממנה. וזה לשון המדרש:

"ר' תנחומא בשם ר' ברכיה נהג בו [יוסף] בכבוד כמורא האב על הבן, ויאמר לו הנני, א"ר חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני" (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד).

נמצאנו למדים, שיוסף סיכן עצמו בשביל לכבד את אביו. ונשאלת השאלה, האם מותר לאדם לסכן את עצמו כדי לקיים מצוות כיבוד אב ואם? מה מקור הסמכות ממנו ינק יוסף לקבל החלטה כה קשה ובעודו נער צעיר? ממי למד השקפה זו שיש אפשרות לסכן את חייך בשביל הוריך ?

ב'ספר חסידים', המיוחס לרבי יהודה החסיד, סובר שיוסף למד זאת למרבה הפלא מדודו, עשיו!  וזה לשונו:

"למה נתן הקדוש ברוך הוא ממשלה לבני עשיו? לומר שתדיר בשביל אביו הלך למקום סכנה במקום החיות כדי לצוד ציד להביא אל אביו וממנו למד יוסף כשאמר לו יעקב לכה ואשלחך אליהם (שם ל"ז י"ג). והלא היה יודע ששונאים אותו? אלא אמר יוסף – עשיו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו ולא אלך?!".

'ספר חסידים' מוסיף ואומר, שלא רק שמותר להסתכן למען כיבוד הורים, אלא התורה מספרת לנו את הסיפור הזה כדי שנלמד מכך. וזה לשונו:

"כל זה נכתב להודיע לישראל איך לטרוח כדי להביא פרנסה לאביהם ואיך יהיו זהירים לעשות מצות אביהם" (מרגליות סימן שמ"א).

ונשאלת השאלה, האם מה שעשה עשיו אכן מודל לחיקוי? האם די בכך כדי לספק היתר ליוסף הצדיק שאכן הקפיד על מצוות כיבוד אב ואם?

ואכן, השל"ה הקדוש בפרשתנו אומר, שהבסיס להיתר כי בדבר שנוגע לאדם עצמו יכול למחול על כך. וזה לשונו:

"ויוסף הלך בשליחות אביו 'ויאמר [לו] הנני והלך בזריזות, אף על פי שהשיג בשכלו כי הולך הוא למות, כי ידע שנאתם, על כל זאת לא אמר לאביו, אדוני אבי הנה הם שונאים שלי ומי יודע מה יולד. ואביו שלא חשש לזה העידה התורה ..אבל יוסף שמע לאביו וקיים ציווי אביו אף על פי שסכנה גדולה היה לו. ואף על גב שאמרו רבותינו ז"ל ( בבא – מציעא לב א) אם אביך אומר לך חלל שבת לא תשמע אליו, כי אתה ואביך חייבים בכבודי, זהו בדבר השייך בין אדם לבין המקום, אבל הנוגע לעצמו מחיל אנפשיה לעשות רצון אביו". (פרשת וישב סא דרך חיים תוכחת מוסר).

יסוד הלכתי ותובנה חשובה הנחיל לנו רבי יהודה החסיד במצוות 'כבוד אב ואם', שכל מה שקשור לבן עצמו, לעתידו, לאישיותו ולצרכיו הפרטיים, יכולים גם הבן וגם הבת לקבוע את גורלם בעצמם וכמובן שחשוב וטוב לקיים התייעצות עם ההורים.

הלכה מפורשת נמצאת בשו"ע באותו עקרון שכתב בעל 'ספר חסידים' וזה במקרה שהבן רוצה ללמוד תורה במקום מסוים, אפילו שיש שם חשש סכנה, אבל הוא מרגיש ששם ילמד יותר טוב, או כאשר הבן רוצה להתחתן עם בחורה מסוימת והיא לא כל כך נראית מתאימה לדעת ההורים של החתן – אינו חייב לשמוע בקולם, למרות שתמיד טוב להתייעץ עם ההורים. וזה לשון  הרמ"א (יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן ר"מ):

"תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: לו] וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז /קס"ו/)".

הרמ"א מביא, שמקור ההלכה הזו מהמהרי"ק (רבי יוסף קולון מגדולי הפוסקים מלפני למעלה מ-500 שנה), וטעמו עמו, כפי שכתב כבר לפניו 'ספר חסידים', שמצוות 'כיבוד אב ואם' היא פעולה, שהבן צריך לעשות עבור ההורים, עליו לדאוג למה שהם זקוקים לגופם או לרווחתם. אולם, אם הפעולות הן לצורך גופו שלו, אין להורים זכות לקבוע מה טוב בשבילו ומה לא. ושוב נדגיש, שכמובן מטבע הדברים הורים רוצים לטובת בניהם ובנותיהם ולכן כדאי מאוד להיוועץ בהם.

את עוצמת קיום מצוות 'כבוד אב ואם' אצל יוסף, שהיה כבר במעמד בכיר כמשנה  למלך מצרים כאשר אביו יעקב הגיע למצרים, אומר הכתוב (בראשית מ"ו):

"וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־ צַוָּארָ֖יו עֽוֹד".

ועל כך אומר המדרש, שאהבתו הגדולה של יוסף לאביו גרמה לו לא ללכת לפי הפרוטוקול של מעמדו הרם –

"אהבה מקלקלת את השורה – 'ויאסר יוסף מרכבתו'…ולא היו לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נ"ה).

המדרש שם מפליג ואומר, שמעשהו זה של יוסף שזנח את גינוני המלכות לטובת מצוות כבוד אב ואם, היא אשר עמדה לזכות עם ישראל, כאשר פרעה בעצמו אסר רכבו להילחם בישראל וזו כוחה של מצווה.

ב'ילקוט שמעוני' אף נותן הגדרה למעמד האב כלפי בנו וזאת למד מיוסף. וזה לשונו:

"ויאסר יוסף מרכבתו – שמע יוסף שבאו אחיו אל גבול מצרים, ולקח את כל האנשים ההולכים עמו ויצא לקראת אביו, וכל העם יוצאים לקראת המלך ואין המלך יוצא לקראת אדם אחר אלא ללמדך שאביו של אדם כמלכו" (פרשת ויגש המתחיל ברמז קנ).

למדנו מכאן, כי גם אם הבן הוא במעמד של 'מלך', עדיין אביו הוא ה'מלך' שלו.

זכורני, שבסעודת 'שבע ברכות' שלי עם רעייתי שתחי', אמא שלה ע"ה שהייתה אישה חכמה מאוד עם חוש הומור, כשהמברכים בירכו אותנו והדגישו שאנחנו ביום שמחתנו נחשבים כמלך ומלכה, אמרה לכולם: נכון! ואני האמא של המלכה!…הווי אומר – ההורים הם המלכים האמיתיים של הילדים והם ראויים לכבוד מלכים.

מצוות כיבוד הורים הנפלאה היא דרך סלולה להכרת הטוב כלפי ההורים, על מסירות נפשם העצומה למען בריאותנו, חיינו וכלכלתנו.

במוצאי השבת הקרובה נדליק אי"ה נר ראשון של חנוכה לזכר נס פך השמן שדלק שמונה ימים, וגם מצווה זו אנו זוכים לקיימה מתוך הכרת הטוב לדורות קודמים שמסרו נפשם על קיום מצוות התורה ובתוכן מצוות הדלקת הנרות במקדש בטהרה, אע"פ שיכלו להסתפק בשמן טמא, וכמובן גם תזכורת למסירות הנפש של החשמונאים במלחמה נגד היוונים, עד לניצחון של 'מעטים נגד רבים' ושל חלשים כנגד גיבורים.

וכאן אנו סוגרים מעגל של מסירות נפש למען קיום מצוות – מאבותינו הקדושים, יוסף הצדיק, החשמונאים ושאר מנהיגי עמנו לאורך הדורות עד ימינו אלה – ובע"ה ניקח מימי החנוכה את עוצמות הנפש ונזכה להכריז בכל עת ובכל שעה – "הנני"!

שבת שלום וחנוכה שמח לכל בית הישיבה!