פרשת ויקהל - סדרי עדיפויות בקיום המצוות

פרשתנו נפתחת בכנס חשוב, בו הקהיל משה רבנו את עם-ישראל, להודיע להם את כל אשר צווה ה' אותו.

לכאורה, הפסוקים הללו, המוסרים לנו את מה שצווה משה רבינו לעם ישראל בפרשה הקודמת, הינם פסוקים פשוטים וברורים, אולם כל זה 'לכאורה', כי מיד אנו שמים לב שמשה רבנו משנה את סדר הדברים אשר צווה אותו הקב"ה.

בפרשת 'כי-תשא' אנו מוצאים, שהקב"ה צווה למשה רבנו על בניית המשכן ובסוף ההוראות על אופן הקמת המשכן באה ההבהרה האולטימטיבית של הקב"ה, שהציווי על הקמת המשכן אינו דוחה שבת – בלשון הכתוב "אך את שבתותי תשמורו". ואילו בפרשתנו, משה רבנו הופך את סדר הדברים ומצווה קודם על השבת בארבעה פסוקים ורק אחר-כך מצווה על המשכן – "ויַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לה' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת: וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹֽר: קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה' זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת".

בספר 'בית-הלוי', שחיברו רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, אבי שושלת בריסק הידועה, ניסח ענין זה כהערה – "הנה כאן [=בפרשת 'כי-תשא'], אחר שסידר בפרשה 'תרומה' ו'תצוה' כל מלאכת המשכן, הזהיר על שבת. ובפרשה 'ויקהל', כשאמר משה לישראל, הקדים מצוות שבת למלאכת המשכן".

לפני שנביא את הסברו של הרב סולובייצ'יק, נשים לבנו לכך, שרש"י בפרשתנו ענה על שאלה זו – "..הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". ברם, דברי רש"י אינם מיישבים את הקושי, מדוע שינה משה רבנו מסדר הדברים. אם נאמר, שרצה ללמדם שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, יכול היה להביא את צווי המשכן ואחר כך לומר את מה שאמר לו הקב"ה "אך את שבתותי תשמורו".

ה'בית-הלוי', הרב סולובייצ'יק, ידוע היה כאיש הלכה ועומק, אך הפעם יצא מגדרו והביא משל כדי ליישב את קושייתו/הערתו. "ואפתחה במשל פי. גביר אחד היה משיא בנו והן צריך לעשות לבנו בגדים לחול ושבת ויו"ט וכן תכשיטין אשר הם ליתר פאר והידור ואינם בהכרח כל כך ורק הם לבני גבירים. וגם אם האב קצת בקפידא על הבן, עם כל זה יעשה לו כל הדברים כמנהג הגבירים". במילים אחרות, אדם עשיר, הבא לחתן את בנו, ידאג לכל צרכיו בפאר והדר לפי מעמדו, אך לפי התנהלות האב ניתן יהיה לדעת, האם האב עושה זאת בשמחה ומרוצה מבנו או לא – "…ויש להבחין, אם עושה כך למען אהבתו לבנו, כי גדלה ושמח הוא בהטבת בנו, או רק משום כי בנו הוא ומוכרח לעשות לו כל זה גם אם אין האהבה בו גדולה כל כך. וזה יש להבחין, בסדר עשייתם, אם עושה אותם מצד האהבה והוא מקבל תענוג במה שמגיע תענוג לבנו, אז יהיה ההתחלה בהדברים שאינם בהכרח כל כך, לקנות לו מורה שעות של זהב [=שעון זהב] וכדומה, דבזה ניכר יותר השעשועים שמשתעשע בתענוג המגיע לבנו, והבגדים המוכרחים דבהם אינו ניכר כל כך השעשועים מניחים לאחרונה בעת החתונה. ואם העשיה מצד ההכרח, יען שהוא בנו, הרי ההתחלה יהיה בדברים היותר הכרחים הם קודמים, הגם כי לבסוף יעשה לו הכל עכ"ז סידרן של דברים הם בחילוף זה מזה".

הווי אומר, כשהאבא שמח ומרוצה מבנו, אז בתחילה יקנה לחתונה דברים מיוחדים ויקרים ואת הדברים הפשוטים ממילא יקנה סמוך לחתונה, אולם כשהבן אינו מתנהג כראוי, אז אביו יקנה לו בתחילה את מה שבאמת צריך ומחויב ורק סמוך לחתונה יקנה גם מוצרי מותרות, הואיל ולא נעים לאבא העשיר לא לתת לבנו את מה שהחברה מצפה ממנו שייתן.

והנמשל – "…והנה במצוות, יש שהם מוכרחים לאיש הישראלי וכמו שבת, דהוא הכרח גמור ובלעדי זה אינו ישראל כלל. ויש מצות, שהם לתוספת קדושה וכמו בנין בהמ"ק והקרבנות, דהרי זה כמה ישראל בגלות ואין להם כל זה, רק כדי שיהיו ישראל במעלותם הגדולה ובקדושה צריכים לזה. וזהו קודם".

מבאר הרב סולובייצ'יק, שלפני חטא-העגל, הקב"ה צווה על "המותרות" שנועדו לתוספת קדושה וזה הציווי על הקמת המשכן, אולם משה רבנו דיבר איתם אחרי חטא-העגל, ולכן ציווה איתם קודם על המחויבות שלהם – השבת, כי חובת שמירת השבת קיימת לעולם ובכל זמן, ואילו על הקמת המשכן דיבר רק לאחר מכן, כי לצערנו גם ללא מקדש ממשיך עם-ישראל בדרכו לקיים מצוות וכמובן שמצוות השבת היא יסוד מרכזי ביסודה של התורה.

לדבריו של ה'בית-הלוי' יש אמירה משמעותית וחשובה לימינו. לעיתים אנו פוגשים באנשים, בפרט בני נוער, העושים דברים יפים לכבודה ולהידורה של תורה, כגון תפילה ב"סגנון שמח", התנדבויות רבות ועוד – וכמובן שהמעשים נפלאים ומעוררי השראה, אולם אסור לנו שפעולות אלו יבואו על חשבון דקדוק במצוות אחרות וחס-וחלילה על חשבון לימוד תורה בהשקעה וברצינות.

גם בקיום מצוות ישנן סדרי עדיפויות ואי אפשר לשאול את השאלה התמימה שאנו שומעים לעתים קרובות "מה זה משנה?". יש מצוות דאורייתא ויש מצוות דרבנן, יש 'לכתחילה' ויש 'דיעבד', ישנן מצוות שיש לקיימן במניין יהודים ויש מצוות שאפשר לקיימן ביחידות ועוד כיו"ב.

ישנו היבט נוסף בסדרי העדיפויות בקיום מצוות – מקומן של מצוות ש'בין אדם למקום' לצד מצוות ש'בין אדם לחברו'. נביאי ישראל זעקו רבות על זלזול במצוות ש'בין אדם לחברו' כחסד, צדקה ודאגה לעני ולחלש. הנביא ישעיהו התריע על כך בדברי תוכחתו המפורסמים [פרק א'] – "לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְקֹוָ֔ק שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי…חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאו  רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה".

מסופר על מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט, שפירש את המדרש על הפסוק "ויתהלך חנוך את האלוקים" – "חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (הובא בילקוט ראובני עשרה מאמרות בשם). חנוך היה בודק כל חוט וחוט שיהיה עשוי כראוי וכל תפירה תהיה כמו שצריך ושלא תיפרם לאחר זמן, הוא התהלך עם האלוקים בנאמנות רבה ודאג על ממונם של אחרים ובזה היה מייחד שמו של הקב"ה.

תורת חיים הינה תורה תמימה ושלמה – גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחבירו. גם מצוות שנחשבות כלפי חוץ כ'צבעוניות' וגם מצוות שנראות כ'אפורות'.. – כולן דברי אלוקים חיים ו"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹקים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם" [קהלת ז'].

שנזכה…!