פרשת ויקהל - ההובלה הרוחנית של נשות ישראל

לאורך שנותיה של תנועת החסידות בלטו מספר נשים, שנודעו כדמויות עצמאיות ודעתניות ואף לקחו על עצמן תפקיד של הנהגה ציבורית. צ'יזיה-חנה היא אחת מהנשים-האדמו"ריות הללו. היא נהגה כרבי לכל דבר ואף ניהלה שולחן 'טיש' שבו ישבה בראש ולצדה חסידותיה. חשוב לציין, כי גם החסידים לא נרתעו מכך ואחד מחשובי האדמו"רים בתקופתה, רבי מרדכי מצֶ'רנוביל, אף הגיע להשתתף בשולחן ה"טיש" שערכה. צ'יזיה-חנה ירשה את כיסא האדמו"רות מאבותיה – אביה היה רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא שבאוקראינה, אדמו"ר נודע שבהמשך עלה לארץ ישראל. גם בעלה היה בנו של רבי נודע, הלא הוא רבי זושא מאניפולי. לאחר פטירתו של בעלה ועלייתו של אביה לארץ ישראל היא לא היססה למלא את מקום הגברים והמשיכה את השושלת המשפחתית. בסוף ימיה עזבה צ'יזיה-חנה את עירה ואת האדמו"רות ועלתה אף היא לארץ ישראל. במשך כמה שנים התגוררה בעיר טבריה, שאליה עלה אביה שנים רבות לפני כן. היא נהרגה ברעידת האדמה הקשה שפקדה את הגליל בשנת תקצ"ז (1837), ונקברה בחלקת גדולי החסידות בבית הקברות שבטבריה.

שנים רבות קודם לכן, באחד האירועים הדרמטיים שאירעו בבניית המשכן וכליו, מסתתר סיפור מכונן על מקומן הרוחני של נשות ישראל. נדגיש בראשית דברינו, שאין כוונת מאמר זה לעודד 'מהפכה' בסדרי החיים הרוחניים של עמנו, אבל בהחלט להרחיק דעות קיצוניות ותפיסות עולם היוצרות עיוות על מעמדם האמיתי של נשות ישראל.

הרקע לעניין הוא שתי מילים בפרשתנו – "מראות הצובאות" – מתוך פסוק אחד  בלבד, שעוררו את חז"ל והפרשנים, ראשונים ואחרונים, להבין מה משמעותם.

בפרשת 'כי תישא' הובא הציווי לעשיית הכיור ותפקידו ושם לא נזכר כיצד הושג הנחושת –

"וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיקֹוָֽק( וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם" (ל', י"ח).

ובפרשתנו (ל"ח, ח') נכתב מנין לקחו את הנחושת לצורך הכיור –

"וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד".

מהן אותן 'מראות צובאות'? מדוע רק כאן מוזכר כיצד ועל ידי מי הובאו החומרים, מה שאין כן לגבי הבאת הנחושת, שבפרשת פקודי מוזכר הסך-הכללי בלבד –

"וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל" [גם אצל הנשיאים נאמר מה הביאו ועל כך נדון אי"ה בהזדמנות אחרת].

מפורסמים דברי רש"י, הלקוחים ממדרש תנחומא, שנשות ישראל תרמו את המראות, שהיו עשויות נחושת מבריקה והשתמשו בהן כמראות, כדי להתקשט ולפתות את בעליהן המיואשים מהשעבוד וכדי להביא דור המשך. משה רבנו בתחילה לא רצה לקבל את המראות שבהן השתמשו הנשים וכך כותב רש"י:

"…בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות".

לדעת רש"י, פירוש "הצובאות", שעל ידי המראות הללו העמידו צבאות רבות במצרים.

נשאלת השאלה, אם-כך מדוע עשו מהמראות דווקא את הכיור ואת כנו?

על כך ממשיך רש"י ומשיב:

"ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה".

רש"י מוכיח, שאת הכיור ואת כנו לא עשו מנחושת התנופה שהוזכרה לעיל מפרשת פקודי –

"ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר: '…ונחשת התנופה שבעים ככר…', 'ויעש בה..', וכיור וכנו לא הוזכרו שם. למדת, שלא היה נחושת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא".

הנשים צבאו על המשכן, כדי להביא את תרומתם ומדוע משה סירב בתחילה לקבל את תרומתם? האם משה לא הבין ששימוש במראות הפעם לא היה לדבר שלילי אלא לבניין האומה? מדוע נאלץ משה לקחת מהם רק לאחר שהקב"ה אמר לו ורק אז שינה משה רבנו את יחסו לנשים התורמות בלב שלם?

יתכן לומר, שמשה שהיה כולו מחובר להוויה האלוקית הרוחנית, היה לו קשה לקבל עבודת ה' דרך דבר שבסיסו הוא תאווה, למרות שמטרתם הייתה לשם שמים ולכן היה זקוק ל'עידודו' של הקב"ה – "אמר לו הקב"ה אלו חביבים עלי".

אפשר לומר, שתרומת נשות-ישראל היתה אף בבניית תפיסת העולם היהודית של קידוש החומר גם במקום שנראה כבא ממקום של תאווה. ומי הוביל באומץ לב את תפיסת העולם הזו? נשות ישראל.

הרמב"ן מסביר את שיטת רש"י על סירובו הראשוני של משה לקבל את המראות, בניגוד לכך שקיבל מהן את שאר התכשיטים, חח, כומז, נזמים וכו'. וזה לשונו:

"…והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה".

לדעת הרמב"ן, למרות שהנשים תרמו תכשיטים גם ממקומות נסתרים וצנועים שבגוף האישה והיה מקום למשה לסרב לקבל זאת ובכל אופן קיבל בלי ציווי ה', זאת משום שהזהב שהביאו התערבב עם כלים אחרים. מה שאין כן כאן, שהנחושת הזו ניתנה לכלי נפרד וזה היה קשה למשה לקבל.

וכן כתב ה'שפתי חכמים' בדעת רש"י (אות ב'):

"וא"ת והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו? ויש לומר דגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש היה הכומז בטל ביניהם. אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות והיו יכולין לראות שם במראיהן לכך לא היה רוצה לקבלן ועוד יש לומר דכומז היה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה אבל על ידי המראות באים לידי זימה משום הכי היה מואס בהן אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל ר"ל תקבלם".

ומוסיף הרמב"ן טעם נוסף לפי פשוטו של מקרא, מדוע הועברו המראות לכיור, טעם שאיננו קשור לאי רצונו של משה לקבל מהנשים, אלא –

"…ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו".

ה'אבן-עזרא' בפירושו הארוך על אתר טוען, שהמראות הללו לא רק ששמשו בעבר במצרים לדאוג לעתידו של עם-ישראל, אלא נשות ישראל הובילו תפיסת עולם מהפכנית, שאשה היא לא אובייקט ליופי חיצוני, בבחינת 'שקר החן והבל היופי', אלא יש להן תפקיד רוחני. וזה לשונו:

"…וטעם הצובאות, כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחושת או זכוכית לתקן הפארים [=הפאות או השער] שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה (ג, כ), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום".

וממשיך ה'אבן עזרא' על 'המהפכה הנשית', שקראו תיגר על החשיבות המוגזמת ליופי החיצוני, כי היו נשים רבות עובדות ה' שהתהדרו ב'יופי' הרוחני שלהן.

"והנה, היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות".

גישה נוספת מצאנו אצל חלק מהפרשנים, שהמראות נלקחו לכיור וכנו, משום ששם היו בודקים את הנשים שנסתרו ועלה חשד עליהם. על כן טבעי הדבר, שתרומתן תשמש לנושא טהרת המשפחה וכך כותב רבי חזקיה בן מנוח בפירושו 'חזקוני' –

"…כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות ויהיה נזכר להם שמשם משקים את הסוטות כדכתיב בפרשת סוטה מים קדושים בכלי חרס".

רבי אפרים לונצ'יץ בעל ה'כלי יקר' בפירושו הראשון מסביר, מדוע נלקחה תרומת המראות דווקא לכיור –

"…לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות. על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור להודיע כי המה בחזקת כשרות ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה, ונתנו דווקא נחושת…וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור, לכך נתנו נחושת, כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה" – כי היו שחשדו בהן, שהתעברו מן המצרים, כי הרי בעליהן היו שבורים ורצוצים מהשעבוד – "ונראה שנקט הצובאות, כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים כסבורים שלא שלטו בהם המצרים שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת הפריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו, על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות. על כן הוצרכו לגלות טהרתם והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות, כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו: הביטו וראו ובחנונו בזאת אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות".

בספר 'פנים יפות' מבואר, שמשה סירב לקבל מהם את המראות, משום חשש להפרת הצניעות, שגם הגבר וגם האשה יסתכלו בעצמם, ודוחה את שיטת הרמב"ן –

"…ואין זה טעם מספיק שלא רצה משה לקבל מהן והלא היה יכול לערבם בשאר נחושת כמו בשאר תכשיטין. ולולי דבריו ז"ל אין כאן קושיא דמה שלא רצה משה לקבל אותם היינו שהיו רואות בהן גם האנשים כפירש"י, וזה נאסר לישראל במתן תורה משום לא ילבש גבר…לכך לא רצה משה לקבלם שלא יבוא תועבה בבית ה', ואמר לו הקדוש ברוך הוא שבמצרים היו מצוות בכך מחמת מניעת דרך ארץ בשביל עבודה קשה…".

יש לשים לב לפירושו המדהים של הרש"ר הירש, שהכיור הורכב מהמראות עצמן, לא התיכו את הנחושת, אלא המראות כמו שהן היו המרכיב של הכיור ודווקא כלי זה שימש לכיור שמטרתו קדושה וטהרה –

"טעם עמוק יש בעובדה, שאותו כלי הקודש שהיה מיועד לקידוש ידיים ורגלים…היה עשוי ממראות, היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החושנית – גופנית של האדם כדבר שיש להתבונן בו במיוחד. נמצאנו למדים, שהחושניות שבהווייה האנושית הגופנית – לא זו בלבד שאינה מוּצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו. …ושמא פירוש הביטוי "במראת הצובאות" הוא, שהמראות אף לא הותכו, אלא הכיור הורכב מן המראות כך שצורתן כמעט שלא שונתה, ועדיין ניתן היה להכיר אותה בכיור. בדרך כלל מן הנמנע למסור כלי הדיוט למלאכת גבוה ללא שינוי צורה, אולם נראה שכאן נעשה הדבר כיוצא מן הכלל, משום הרעיון המוסרי העמוק שבא בו לידי ביטוי".

וכנראה שלרש"ר הירש נעלמו דברי רבי אברהם-אבלי הלוי גומבינר [1637-1682] בספרו 'מגן אברהם' על ההלכה שכתב הרמ"א (שו"ע או"ח סימן קמ"ז ס"ק ה'):

"ואין לעשות  מפות לס"ת מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט".

וכותב על זה ה'מגן אברהם' –

"ומיהו העולם נוהגים לעשות אפי' מישנים וכמ"ש מהרי"ל ונ"ל דסבירא ליה  שבית המקדש שאני ועוד נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי, דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות "

אגב הדברים הללו נזכיר ש'המראות הצובאות' אף זכו להיקרא כשם ספר ייחודי, העוסק בבעיית העגונות ושמו של הספר אכן "מראות הצובאות". ספר זה בא לענות על אחת הבעיות הקשות בהן נתחבטו גדולי ישראל והיא שאלת העגונות, אותן נשים אומללות שצבאו על פתחי גדולי-ישראל בבקשה שיתירו אותן מעגינותן ויוכלו לבנות את ביתם מחדש. הרב משה-זאב מרגליות (יעבץ) כיהן כרב בטיקטין ובביאליסטוק (נפטר בשנת תק"ץ 1830), חיבר ספר יסודי בהלכות אלו וקרא לו בשם 'מראות הצובאות', להזכיר את קדושתן, טהרתן ומסירות נפשן של בנות ישראל ולגשת ברעדה וברגישות לשחרר את עגינותן.

לסיכום, לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי פגשנו את נשות ישראל הצדקניות, שהשפעתן על העם היהודי היתה רבה ביותר. בערב ראש חודש אדר, נעלה כמובן את שמה של אסתר המלכה, שהובילה מתוך הקרבה אישית את תשועתו של עם ישראל מיד הצר הצורר.

בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובע"ה בזכות הנשים הצדקניות שבדורנו נזכה להיגאל גאולה שלמה, במהרה בימינו!

שבת שלום לכל בית הישיבה