פרשת וילך- במה התמקד הרועה הנאמן טרם מותו ?

לפני כשבוע ימים הלך לעולמו הנשיא התשיעי של מדינת-ישראל, מר שמעון פרס ז"ל. בהספד שנשא עליו יושב-ראש הכנסת, מר יולי אדלשטיין, סיפר כיצד בהיותו אסיר-ציון בשנת 1986 , סיפרה לו אמו בביקור משפחה נדיר בכלא שם שהה, ששמעון פרס טרח לדבר עמה, עודדה וסיפר לה שהוא פועל לשחרורו, עובדה שכמובן נטע בהם כוחות רבים. אירוע נוסף, החושף את אישיותו היה, שמר פרס הקפיד להתייחס לכל עובד ועובדת במשכן הכנסת, גם כשביקר בה בהיותו בגיל 90. יו"ר הכנסת השלים את הספדו בהזכירו את חלומו של מר פרס.

ומה היה חלומו של הנשיא פרס, כפי שהתבטא ביום הכתרתו לנשיא? וכך אמר מר אדלשטיין ואני מצטט:

"חלומך היה להיות רועה-צאן ואכן הגשמת את החלום! היית ותישאר כרועה וכמורה לרבים מעמנו".

האם שמעון פרס ראוי לתואר "הרועה של עמנו"? אין ספק שהיו לו זכויות רבות בביסוסה של מדינת ישראל בכלכלה ובביטחון, אך כמדומני שנהגו כאן במידת "אחרי מות – קדושים אמור" ועל אף כל פעולותיו החיוביות למען עם-ישראל, כגון הקמת הכור בדימונה, הרכש הצבאי האדיר מצרפת, מבצע אנטבה ועוד ועוד,  הרי חלק מפעולותיו ובפרט 'הסכם אוסלו' שערך עם אש"ף, מהווים נקודת מחלוקת מהותית. בין כך ובין כך, גם מבקריו הקשים בוודאי מסכימים, שהוא מצדו פעל לפי השקפתו למען עם ישראל וכל כוונתו הייתה לדאוג לעתידה של מדינת-ישראל.

איננו משווים חלילה בין הנשיא פרס לבין משה רבנו ע"ה, שהרי "לא קם נביא כמשה" ואין לנו יכולת לתאר ולדמיין את האיש והמנהיג שדיבר "פנים בפנים" באספקלריה המאירה עם הקב"ה. הדימוי הזה של "רועה עמנו" מביא אותי לכתוב את הדברים הבאים על הרועה האולטימטיבי והיחידי של עם ישראל בכל הדורות – משה רבנו ע"ה, היחיד שניתן לו התואר בחז"ל ובזוהר רעיא מהימנא (עיין פתיחתא דאיכה וכן בזוהר בהרבה מקומות).

בפרשתנו, אנו ממשיכים להיפרד מרועה-הצאן שהפך לרועה הנאמן של עם-ישראל. רעיית הצאן היוותה עבורו 'בית ספר' לחינוך ולהנהגת בני-אדם בדאגתו לכל כבשה וכבשה ושם הוא השתלם ולמד לדאוג ולטפל בצאן מרעיתו. רועה צאן אינו מוגדר תמיד כרועה נאמן. יש רועה, הדואג לצאן היות והצאן שלו והוא דואג לרכושו, ויש אשר דאגתו לצאן היא מהפן האנושי ולא בגלל שזה משרת את האינטרסים שלו. משה רבנו הפך להיות הרב והמורה של עם-ישראל, אדם שהיה מוכן לוותר על הכול, גם על הגשמיות האישית שלו וגם על הרוחניות האישית  שלו, לא ניסה במהלך חייו להיבחר פעם אחר פעם לראשות עם-ישראל ואף לא ביקש להיקבר בחלקת גדולי האומה, אלא כידוע מקום קבורתו לא נודע. כאשר משה רבנו נפרד מאתנו, מה שאנו שומעים הוא לא מה אמרו עליו, כי את המעט שנאמר עליו, הקב"ה אמר שהוא "נאמן הוא בכל ביתו" ו"העניו מכל האדם". מה שאנו שומעים על פרידתו מעם ישראל, הוא את דאגתו לעתיד עמנו. כל נאומיו הארוכים לעם ישראל בזמן פרידתו אינם נוגעים אליו או אל משפחתו, אלא דאגה אמתית להמשכיות עם-ישראל ובמיוחד עם המעבר לארץ-ישראל שהוא עצמו לא זכה להיכנס אליה.

אף אנו מוצאים את משה רבנו נפרד אישית מעם-ישראל, מכל אחד ואחד, עם מסר אישי [ועיין בהרחבה במאמרנו "דוגמא אישית של מנהיג" לפרשת וילך באתר הישיבה] מול פרידתו מיהושע שנעשית באופן ציבורי, ובו משה מעביר מסר מרכזי למנהיג שינהיג אותם בארץ ישראל.

היינו מצפים, שמשה ייתן ליהושע הדרכה בעניינים ש'בין אדם למקום' ו'בין אדם לחברו' ובהחלט יתכן שמשה אף עשה זאת,  אך את זה התורה אינה מספרת לנו ואיננו שומעים על אזהרה לשמירת השבת או על טהרת המשפחה וכדו', אלא אנו מגלים שהדבר שהכי הטריד את משה רבנו יותר מכל דבר אחר, היה חוסר-הביטחון של עם ישראל לשלוט בארץ ישראל. מה שמשה רבנו ראה הוא נמיכות קומה לאומית וחוסר אמונה בצדקת הדרך, הנובעים מיראה ופחד מהאומות השכנות. וכה הם דבריו  של משה לעם – ישראל .

"ה' אֱלֹק֜יךָ ה֣וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑ם: יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה': וְעָשָׂ֤ה ה' לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם: וּנְתָנָ֥ם ה' לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם: חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י ה' אֱלֹק֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ".

המסר לעם ישראל חד וצלול – כיבוש וירושת הארץ ללא פחד!

ואמנם, הרי החששות קיימים ויש אף שדאגו 'להלך אימים' על העם כתוצאה ממה שהגויים מסביב שידרו (וכפי שיש היום 'מומחים' שונים, המביעים הנמקות רציונליות ומנומקות דמוגרפית וצבאית, מדוע יש לחשוש מכיבוש ושליטה בארץ ישראל), אך על אף זאת, קורא משה ליהושע לפני כל העם ולמעשה מטיל עליו את האחריות להוביל את עם-ישראל ללא מורא –

"וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם: וַֽיקֹוָ֞ק ה֣וּא׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת".

התביעה מהמנהיג שיוביל את העם לתחושת הביטחון, צדקת הדרך והאמונה שהקב"ה הוא ההולך לפניו ולא יעזוב את עמו ואותו בשום שלב.

ברם, הדרך להתגבר על היראה והפחד מאומות העולם, "מחלה" ממנה סובל עם-ישראל עד ימינו, היא באמצעות חינוך מגיל צעיר. וזהו פשר 'מצוות הקהל' המופיעה בפרשתנו –

" וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת: בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ".

כדי לא להיות יראים מהאויבים, יש להיות יראים מאלוקים. יראת ה' היא הדרך להתגבר על הפחד מאויבים וזהו תהליך למידה שעובדים עליו בטקס הקהל פעם בשבע שנים.

מסופר על פסיכולוג אחד, ששאל את הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, מדוע מדגישים אנו בתפילת הימים-הנוראים את הפחד והאימה [="תן פחדך…ואימתך על כל…ויראוך כל המעשים…"], הרי הפחד והיראה אינם בריאים לאדם?

השיב לו הרב זצ"ל, שאין כמו יראת אלוקים אמתית כדי לשחרר את האדם מפני היראה והפחד האנושיים, וכפי שהתבטא דוד המלך ע"ה – "סָמַ֣ר מִפַּחְדְּךָ֣ בְשָׂרִ֑י וּֽמִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ יָרֵֽאתִי" (תהלים קי"ט) ומתוך כך יכול היה להילחם בקלות בגלית. וכן ה' מָֽעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד…אִם־תַּחֲנֶ֬ה עָלַ֨י׀ מַחֲנֶה֘ לֹֽא־יִירָ֪א לִ֫בִּ֥י אִם־תָּק֣וּם עָ֭לַי מִלְחָמָ֑ה בְּ֝זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ".  

בימים אלו ש'בין כסה לעשור', בהם כל אחד מאתנו עורך את חשבון נפשו הפרטית, יש  לשים לב ל'תשובה הכללית' של אמונה ובטחון שחזרתנו לארץ האבות היא ההשגחה המופלאה של הקב"ה, אחרי הסתר הפנים הנורא שהיה בשואה ובזה תתחזק אחיזתנו בארץ ישראל ונקיים את צוואתו של משה רבנו בפרשתנו "חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י׀ ה' אֱלֹק֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ".

שבת שלום וגמר חתימה טובה לכל בית הישיבה