פרשת ויחי - 'ענישה' כן או לא

יוסף ואחיו חוזרים מהמסע הארוך של קבורת אביהם יעקב במערת המכפלה. התורה אינה מספרת לנו על מה שהתרחש בדרך חזרה ורק לאחר ששבה למצרים כל הפמליה הענקית שליוותה את יעקב אבינו בדרכו האחרונה לביתה, או-אז אנו שומעים שכנראה קרה משהו גם בדרך חזרה וגם כשהגיעו וחזרו לשגרה במצרים. האחים רואים שינוי כלשהו בהנהגתו של יוסף ומביעים את חששם שעתה יוסף עלול להתנקם בהם על מה שהם עוללו לו. משוכנעים הם, שכל זמן שאביהם היה חי, יוסף נמנע לבוא איתם חשבון, אבל עתה לאחר שאביהם נקבר במערת המכפלה ושבו למצרים ישתנה מצבם.

"וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ".

על כן האחים בודים מלבם, שכביכול ביקש יעקב אביהם לפני מותו, שיוסף יסלח להם. וכך אמרו ליוסף:

"וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר: כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו: וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים".

אולם לא היה צורך בכך, הואיל ויוסף לא חשב לרגע לבוא אתם חשבון. חז"ל במדרשים נטו לומר, שאכן חששם נבע מכך, שהם ראו כמה דברים שעוררו אצלם דאגה. מה גרם להם לחשוב כך?

ואכן, מדרש אגדה שואל שאלה זו על הפסוק "ויראו אחי יוסף" –

"ומה ראו?, ראו שפירש מהם, שכל זמן שהיה יעקב אביהם קיים, היה אוכל עמהם והם עמו, וכיון שמת פירש מהם" (מדרש אגדה, פרק נ', סימן ט"ו).

ויש הדורשים זאת קצת אחרת –

"ויראו אחי יוסף, שכל זמן שהיה יעקב בחיים היה יוסף מיסב בראש, ומשמת יעקב לא רצה יוסף להיות מיסב בראש, שלא להחליש דעת אחיו, והם דימו בדעתם שבשטמה הוא עושה".

המדרש בפסיקתא גם הוא שואל, מה ראו האחים שגרם להם לחשוש מיוסף, ועונה בדרך שונה, שכבר בדרך חזרה ראו משהו שהדאיג אותם מאוד –

"מה ראו? – אלא בעלייתם אל ארץ ישראל נטה יוסף מן הדרך והלך וצפה בבור שהשליכוהו אחיו, אמרו עדיין השנאה בלבו: והשב ישיב לנו. האחד שהשלכנו אותו בבור, והשני שמכרנו אותו: את כל הרעה. שאמרנו טרוף טורף יוסף" (פסיקתא זוטרתא ויחי פרק נ' סימן ט"ו).

ומדוע יוסף אכן צפה בבור בדרכו חזרה מארץ ישראל למצרים? אומר המדרש שזה היה משום שבירך ליד הבור "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

האלשיך למד על חששם של האחים, מתוך דיוק בפסוק מהמילה "הוא",  שכשחזרו לא הלכו יחדיו אלא יוסף לבדו והם לבדם וזה היה בשבילם שינוי מהתקופה שאבא היה חי לבין המצב עכשיו והאחים ראו בזה רמז לבאות. נראה את לשונו של אלשיך:

"…אמנם הנה המה ראו ויכירו הפרש שבין אחרי מות אביהם, לאשר בתחילה. כי אין פני יוסף אליהם כתמול שלשום. והוא בשום לב אל פסוק הקודם (יד) שאומר וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו כו' כי מלת הוא מיותרת. אך כיוון שלא בא בחברה אתם, רק הוא לבדו והם לבדם, על כן (טו) ויראו אחיו כי מת אביהם כי ראו הוראת רושם מיתתו…".

האמת צריכה להיאמר, שהמצב העדין שבו היו האחים, במיוחד לאחר מות אביהם, הכניסם לחששות מכל רמז דק ושינוי קל, כפי שניסח זאת הרש"ר הירש,  שזו מציאות החיים, שכל זמן שההורים חיים נמנעים הבנים לריב, אבל לאחר מותם  המצב עלול להשתנות , וזה לשונו:

"כל עוד מרוכזים הבנים סביב אב או אם, הריהם מוצאים בהורים את משען דבק האחדות. חילוקי דעות זעירים מצויים גם בין בנים הגונים, אך כל עוד חיים ההורים, יתרחקו הבנים ממחלוקת למען הוריהם. אחרי מות ההורים יתרופף הקשר. אין הם מרבים עוד להיפגש, הרי הם נעשים זרים זה לזה, משעה שאב ואם חדלו לעמוד במרכז. קל – וחומר שכאן לא היה זה אלא טבעי. האחים "ראו", הרגישו שאביהם איננו. אדם שעשה עוול לחבירו, והלה איננו מסביר לו פנים בייחוד, הרי הכרת אשמתו תביאנו להאמין כי יש בלבו עליו".

נעיין בלשון שבה משתמשים האחים. אנו יודעים שלמילה "לוּ" בעברית יש כמה משמעויות וכפי שרש"י במקום מביא, שהמילה "לוּ" היא מלשון שמא=חשש, האחים חששו שמא יוסף ישטום אותם. פירוש נוסף מביא רש"י, ש"לוּ" הכוונה 'הלוואי',מבטא את הרצון של האדם, וכאן משמעותו שהאחים רצו שיעניש אותם  ויש "לוּ" בלשון של שאלה אם. נראה את רש"י בלשונו:

"לוּ ישטמנו – שמא ישטמנו…יש 'לוּ' משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון (לעיל ל לד) 'לוּ יהי כדבריך', ויש 'לו' משמש בלשון אם ואולי, 'לוּ הקשבת למצותי' (שמואל ב' יח יב), ואין 'לוּ' עוד דומה במקרא…" .

דברים אלו מביאים אותנו לשאלה ששואל רבי חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים" הקדוש, מדוע בחר הכתוב לבטא את החשש של האחים בלשון רב-משמעית כזו? ועוד, כיצד אפשר לומר כאן שהאחים ביקשו שיעניש אותם – "לוּ" מלשון הלוואי? וזה לשונו:

"…וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה, שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לוֹ לומר לשון צודק פן או אולי?

בהמשך נביא אי"ה את תשובתו של רבי חיים בן עטר זצ"ל להבנת לשון התורה כאן, אך נקדים פירוש מיוחד ומעניין אותו מצאנו אצל רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוס' הידוע בכינויו הריב"ש), המבדיל בין המילה 'שנאה' ל'שטנה'. בעוד 'שנאה' היא גלויה והשנוא מרגיש ויודע ששונאים אותו, הרי 'שטנה' זה אדם השונא את הזולת אך אינו מחצין זאת כלפי חוץ אלא שומר זאת בלבו. ולכן מפרש הריב"ש את המילה 'לוּ' בלשון 'הלוואי' וכוונת האחים שיוסף ישטום אותם ולא ישנא אותם בגלוי. הוכחה לדבריו יש בכתוב לגבי שנאת עשיו את יעקב, שהיה בלבו עד שישלמו ימי אבל אביו והכתוב אומר 'וישטום עשיו את יעקב'. וכן כותב רבי יעקב בן הראש בפירושו 'בעל הטורים', אך מוסיף:

"…יש מפרשים "לוּ ישטמנו יוסף", כלומר הלוואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה". האחים עוד חושבים שסך הכל יצא לטובה – "…כי מה עשינו לו? גרמנו לו שנעשה מלך מחמת ונתגלגל הדבר ונעשה מלך במצרים, כן יעשה לנו".

נחזור לדרך בה השיב רבי חיים בן עטר לשאלתו על כך, שהתורה השתמשה במילה בעלת משמעות רבת-פנים, ועונה ה'אור-החיים', שהכתוב השתמש דווקא  במילה 'לו' להביע ולומר – הלוואי שאכן היה יוסף מעניש את האחים וכך לשונו:

"ונראה, כי הכתוב דברי עצמו קאמר לוּ, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלוואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ..".

לדעת ה'אור-החיים' הקדוש, האחים אכן לא אמרו זאת, אלא הכתוב עצמו הכניס את המילה 'לוּ' והכתוב אומר – הלוואי שאכן זה היה קורה והיה מכפר להם על מה שעשו ומונע מהם את כל צרת הגלות בעתיד.

נראה לעניות דעתי לקחת את דברי ה'אור-החיים' הקדוש לכיוון החינוכי. התורה השתמשה במילה המיוחדת הזו, משום שמצד אחד אכן האחים חששו לכך שיוסף עלול להעניש אותם והמילה 'לוּ' אכן מבטאת חשש כזה במשמעות 'שמא' או 'פן'. אולם, הפירוש הנוסף של המילה 'לוּ' במשמעות 'הלוואי' מבטא מה התחולל בסתר לבם של האחים – הלוואי שזה יקרה שיוסף יעניש אותנו, כי הם הבינו שהטוב ביותר בשבילם שישלמו מחיר על מה שעשו וכך יוכלו להתחיל דף חדש. יש כאן רעיון עצום, שעונש אינו רק כלי חינוכי של המחנך או ההורה שמשרת את המעניש, אלא למעשה זה משהו שהחוטא עצמו זקוק לו כדי לפתוח דף חדש.

טעות שכיחה ונפוצה בימינו אצל רבים מההורים ומהמחנכים, שיש להימנע כמעט לחלוטין מענישה ועל כל מעשה שלילי שהבן או החניך עושה צריך לעסוק רק בהסברה. אמת ונכון ויציב, שכל מעשה ענישה חייב לבוא עם אזהרה, הסברה והדרכה, אולם ילד שחטא מצפה מאיתנו לעונש, כדי שכך ירגיש שנמחל לוֹ ומכאן ואילך יכול  להתחיל מחדש ולא יזכירו לו כל פעם את עברו.

כמובן, שהעונש צריך שיהיה במידה ובמנין ובפרופורציה הנכונה ורצוי מאוד שתבוא אזהרה לפניה. וכבר שלמה המלך לימדנו במשלי – "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (פרק י"ג, פסוק כ"ד). אין הכוונה רק לענישה גופנית, אלא חושך אתשבטו=מרותו. וכן מצינו בפרשתנו בברכת יעקב ליהודה – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (פרק מ"ט, פסוק י') – ברור שכוונת הפסוק שליהודה תהיה שליטה ומרות.

החשש של ההורה, שאם יעניש את בנו עלול הדבר להתפרש חלילה שאינו  אוהבו, בטעות יסודו, הואיל ואם אינו מעניש את בנו לאחר שעשה מעשה שלא יעשה, הרי אז הוא שונא אותו, כי בזה שוויתר לו אינו מחנכו כראוי ודווקא מי שאוהב את בנו דואג להשמיע לו דברי ביקורת ומוסרוגם להענישו במניעת הטבות וכדו'.

היו תקופות, שהשתמשו עם ההיתר של התורה וחכמים להפעיל עונש פיזי, למרות שגם אז הדברים לא היו בהיתר מוחלט, אלא עם הגבלות חשובות, כפי שמספרת הגמרא במסכת בבא בתרא (כ"א.), הנלמדת השנה בישיבתנו:

"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. וא"ל רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא, דקארי – קארי, דלא קארי – ליהוי צוותא לחבריה". רב הנחה את מי שנחשב אז כגדול המלמדים, בעל סמכות חינוכית מהמדרגה הראשונה ובכל אופן הדריך אותו, שלא לקבל ילד לתלמוד תורה שלו לפני גיל שש בגלל חולשתם הפיזית, אבל מכאן ואילך יש להאכיל אותו ולהשקות אותו תורה אפילו בעל כורחו כמו שור שנותנין עול על צארו (רש"י שם). כמו כן הזהיר אותו שלא להכותו ברצועה שעלולה להזיק לילד, אלא לתת מכה קלה שלא יוזק. ואם אתה כמחנך או הורה לא רואה תוצאות מיידות, הרי "אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך, אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב".

אולם, בימינו כבר הורו גדולי המחנכים והפוסקים, שיש להימנע לחלוטין מלהכות את הבן או התלמיד. תקופתנו איננה סובלת דרכים אלו והשימוש בהם הוא סכנה גדולה לחינוך הבנים, בוודאי כשהם גדולים מעל גיל שלוש-עשרה. הריטב"א (מסכת מכות) שחי בזמן תקופת הראשונים, כשהיה מקובל להפעיל עונש פיזי על ילדים קטנים כדרך לחנכם, כתב שאם הקטן יגיב בצורה לא טובה ויעלב אפילו ממכה קטנה ולא כואבת יש להימנע לחלוטין. קל וחומר בימינו כפי שכתב הרב קוק בפתגמו לבין המצרים – "מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" (הרב קוק, מגד ירחים, תמוז) – ואין הדברים אמורים רק לבין המצרים, אלא בתקופת הגאולה המתמשכת המורים צריכים להיות חמושים בגבורה רוחנית, שמכוח אישיותם התלמידים ישמעו להם ואין צורך ואפילו מסוכן להפעיל סנקציות גופניות.

הגמרא במסכת מועד קטן (י"ז.) מספרת על אחת המשרתות של בית רבי, שהיה עשיר גדול, שראתה את אחד האנשים מכה את בנו הגדול. תגובתה הייתה שהגבר הזה יהיה בחרם, משום שעבר על איסור "לפני עוור לא תתן מכשול". נראה את לשון הגמרא שם:

"אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תיתן מכשול. דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ומפרש רש"י – "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו".

וכבר נשאל אחד מגדולי הפוסקים בארצות הברית, הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל בספרו שו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ב' סימן ק"ג) על ענישת תלמידים ולמדנו ממנו כמה כללים חשובים ביותר בנושא הענישה, ונביא את לשונו:

"בדבר לענוש תלמידים…מלמד שרוצה לענוש תלמיד אחד שהותרה לו …ודאי הוא עכ"פ על דבר ברור שעשה התלמיד מה שצריך לעונשו ולא על חשד בעלמא,ואף שיש לו אומדנא לפי דעתו שנער זה עשה הדבר, לא שייך לשום אדם בעולם שיוכל לסמוך על גודל דעתו ולענוש אף עונש כל דהו בלא ידיעה ברורה דעדים, דאף דבר השוה רק פרוטה בעינן עדים וכ"ש עונש הגוף דשוה יותר מממון. ולא עדיף המלמד במה שהתירו לו לענוש מב"ד שעל חשד בעלמא אינו כלום לענוש. וכן הוא לרב ומלמד עם התלמידים שהוא דבר המצוי בכל עת בינו לתלמידיו הוכרחו לסמוך על דעתו ונאמנותו לבד. אבל עכ"פ הידיעה לו צריך שתהיה ברורה ולא בחשדות בעלמא. ואם יש לו איזה ספק וחשד על אחד מהתלמידים באיזו דבר שלא כשורה צריך לדבר בדברי מוסר ודברים המקרבים לתורה ומרחקים מהדבר שחושד, וכשיודע בברור ויראה שיש צורך לענשו רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה".

הרב פיינשטיין עוסק בתשובה זו בנושאים נוספים, הקשורים בהפעלת משמעת על תלמידים, ונוגעים במיוחד למורים שלעתים רוצים להוציא מידע על תלמיד מסויים שחושדים בו שסרח, האם מותר לבקש מתלמיד אחר שיספר זאת לרב [או בלשוננו 'ילשין' על חברו]. רבי משה פיינשטיין אוסר זאת על הרב והמחנך  לחלוטין, וכך כותב שם:

"ובדבר אם רשאי המלמד לומר לתלמידים שאם יודעין מי עשה את דבר הגנאי יודיע לו, הוא דבר מכוער לעשות כן דזה יגרום שיקילו בלשון הרע".

שבת שלום לכל בית הישיבה ושנזכה לחנך את בנינו ותלמידנו בדרך אוהבת של 'מקל נועם'.