פרשת ויחי – לתת את הנשמה ואת הלב

ישנו סיפור-עם מרגש, שמקורו אינו ידוע, המספר על ילדה קטנה, שנכנסה לחנות תכשיטים כשעל גופה בגדים מרופטים וחיוך מאיר על פניה. היא הסתובבה ובחנה את הצמידים היפים, עברה בין השרשראות, מדדה עגילים ולבסוף – בחרה צמיד כחול משובץ באבנים טובות. ללא ספק היה לה טעם טוב…ניגשה הילדה לבעל החנות ואמרה בשמחה: ״אקח את הצמיד הזה, אתה יכול לארוז לי אותו יפה למתנה?״. הביט בה המוכר בספקנות, זה לא היה צמיד זול והילדה הקטנה לא נראתה כבעלת ממון. ״יש לך כסף לקנות את הצמיד?״ שאל המוכר. ״הו בוודאי!״, ענתה הילדה ורוקנה את כיסיה על הדלפק, ״זה כל מה שיש לי ולקח לי שנה לאסוף את הכסף! אבל זה שווה לי לגמרי. הצמיד הוא עבור אמי האהובה. אתה מבין, אבא שלי מת בתאונה ואמא מגדלת אותי ואת שתי אחיותיי לבדה. היא עובדת קשה בשתי עבודות ועדיין מקדישה לנו את כל זמנה. אני רוצה כל כך לשמח אותה ביום ההולדת שלה…״.

הביט בעל החנות על השולחן, בחישוב מהיר של ערך המטבעות הבין, שהסכום אפילו לא מתקרב למחיר הצמיד היקר. הוא הביט בילדה הקטנה שוב, הסתובב, שלף קופסה יוקרתית, ארז בעדינות את השרשרת בעטיפת מתנה ונתן לילדה. ״תודה שקנית חמודה, כל הכבוד לך!״ הילדה הודתה לו בחיוך ויצאה.

למחרת נכנסה האם לחנות, הניחה את השרשרת על השולחן ושאלה: ״אתה מכרת לביתי את השרשרת אתמול?״,״כן״, אישר המוכר, ״מה קרה?״. ״אאלץ להחזיר אותה״, אמרה, ״אני יודעת כמה שילמה בתי וברור לי שהסכום לא מתקרב לערך של צמיד משובץ אבני חן אמיתיות…״. חייך בעל החנות, הניח בחזרה את השרשרת בידה של האם ואמר: ״זה בסדר גמור גבירתי, ביתך שילמה את המחיר הגבוה ביותר שניתן לשלם, היא נתנה את כל מה שהיה לה…".

פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית וסופה היא מסכת של ברכות ונבואות לגבי כל אחד מהשבטים. כל אחד מהבנים זכה לאמירה אישית על עברו ועתידו ובמאמרנו זה אנו רוצים להתייחס לאחד השבטים, אשר ברכתו משתרעת על פסוק אחד בלבד "מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ" (מ"ט ,כ').

לפני שננסה להבין את תוכן הברכה ומה רצה לומר בזה יעקב אבינו, מיד עולה השאלה על האות מ"ם, המקדימה את המילה 'אשר' – האם היא מ"ם היתרון, רוצה לומר 'יותר מאשר'? או שמא המ"ם באה לבטא, שהביאו וקיבלו מאשר לחם ושמן?. ישנם מספר פרשנים, המפרשים באופן מיוחד את הכתוב אצל אשר ומחברים אותו לפסוק שלפניו, העוסק בגד –  "גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב" (מ"ט, י"ט), שלכאורה אין בדברי יעקב אבינו שום ברכה אצל גד ולכן מפרשים, שהברכה לגד נמצאת ביחס לשבט אשר, כלומר: הברכה לגד, שגד תהיה שמנה לחמו יותר מאשר, שהיה ידוע בלחמו ובשמנו והטעם לכך הואיל וארצו היא ארץ דשנה למרעה. וכך מפרש החזקוני –

"…'מאשר שמנה לחמו' לפי שלא בירך גד הוא אומר כך יותר משל אשר תהיה שמנה לחמו של גד, לפי שארצו מקום מרעה למקנה." 

ואת המשך הפסוק מפרש החזקוני –

"והוא יתן וגו', לא מפני שארצו של אשר גרועה, אלא גם הוא אשר יתן מעדני מלך ואף על פי כן תהיה ארצו של גד טובה הימנה".

לפי פירוש זה, צריך לקרוא את שני הפסוקים על גד ואשר בבת אחת, כי מה שנאמר באשר הוא בהשוואה לגד – "גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב…מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ".

כמעט כל הפרשנים הראשונים מתייחסים לברכתו של יעקב לאשר כברכה בפני עצמה בלי קשר לגד. רש"י כותב –

"מאשר שמנה לחמו – מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכות משה (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו…". דהיינו, האות מ"ם איננה משמשת כמ"ם היתרון, אלא כמ"ם המלמדת אותנו מניין הגיע המאכל השמן. וכן הרשב"ם נכדו של רש"י מפרש:

"מאשר שמנה לחמו – כי מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן. וכן אמר משה [ברוך] מבנים אשר וגו', יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו: 'והוא יתן מעדני מלך' – מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם…".

רבינו בחיי מפרש את המ"ם של 'מאשר', שאשר היה יצואן של שמן שכל המדינות נהנו ממנו, וכך לשונו:

"והיה הכתוב ראוי לומר: אשר שמנה לחמו. אבל יתכן לומר בטעם תוספת המ"ם שבא להורות על הפלגת הדבר, כי אין צריך לומר שתהיה הברכה בריבוי השמן בחלקו של אשר, כי אם גם בשאר הארצות תמצא ברכת ריבוי השמן מחלקו של אשר, וזה טעם תוספת המ"ם כי ממנו שפע השמן, ומאתו יובל לשאר הארצות".

ה'כלי-יקר' מפרש את ברכת יעקב לאשר, שיהיה זה אשר, שיספק לבית המקדש את השמן, וכך מפרש את הפסוק במלואו:

"לפי שאשר היה מספיק שמן לבית המקדש למנחות ולשאר צורכי המקדש, וידוע שכל השפע והשובע בא לעולם מן המקדש, על כן אמר שמאשר שמנה לחמו של ישראל, שמנה תחת שמן, והוא יתן מעדני מלך כי הוא יתן למקדש והמקדש יתן אל כל העולם כמלך כעם".

הנצי"ב מוולוזין בספרו 'העמק דבר' לוקח אותנו למקום ערכי ומיוחד, ללמדנו שלא רק ברכת שמים וטבע הייתה הגורם לעושרו של אשר, אלא היתה פה השקעה ועבודה אישית גדולה, וכך כותב:

"…ואמר מאשר ולא אשר, לרמז שלא רק טבע חלק ארצו גרם לזה, אלא שהוא בעצמו גרם לזה".

המקור לדבריו הוא הגמרא במסכת מנחות (פ"ה ב'), ומסופר שם על עשיר גדול שמזג לשליח שבא לקנות שמן וכל העבודות סביב עץ הזית עשה בעצמו.

ונחתום בפירושו המקורי של ה'אלשיך', המתכתב יפה עם פירושו של בעל 'העמק דבר'. ה'אלשיך' בא לציין, שלא רק שעשה הכל בעצמו, אלא גם נהג בצדקות גדולה, שלמרות שהיה עשיר גדול בשמן והיה טובל בשמן רגלו, כפי שאמר משה, הרי לעצמו הסתפק במועט בלחם שטבול בשמן, אבל לאחרים ייתן בעין יפה כמעדנים למלך. וכך מבאר ה'אלשיך':

"הנה מ"ם של 'מאשר' יתירה. אך אמר, כי גם שארץ ישראל זבת חלב ודבש, וחלקו שמן מהשאר, אינו כי טבע חלקו דשן מהשאר, כי לא כן הוא, כי אם שמאשר נמשך ששמנה לחמו, מזכותו היא, כי והוא יתן לצדקה מעדני מלך. כי לעצמו לא היה אוכל למעדנים רק סיפוק הכרחי, ולעניים בעין יפה היה נותן מעדני מלך. ובאומרו יתן לשון עתיד כיוון כי הקדים הוא יתברך להשמין לחמו מקודם על זכות מה שהוא יתן אחר כן מעדני מלך, כי מחשבה טובה צירפה למעשה".

את התובנה הזו ואת הדרך הזאת הנחיל אשר לעם ישראל. מה שיש לאדם למעשה אינו שלו ולכן יכול וצריך לתת כל מה שיש לו ולעצמו להסתפק במועט, כפי שלמדנו במשנה באבות (ג',ז'):

"רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א' כ"ט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

ואכן, רבי אליעזר איש-ברתותא לא היה רק "נאה דורש", אלא גם "נאה מקיים", כפי שמספרת הגמרא (תענית כ"ד.):

"אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו [=כשראו אותו גבאי הצדקה היו מתחבאים מפניו כי כל מה שהיה לו אצלו היה נותן להם]. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו [=יום אחד עלה לשוק לקנות משהו כנדוניה לבתו, ראו אותו גבאי הצדקה והתחבאו מפניו רדף אחריהם]. אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה! שהן קודמין לבתי [=אמר להם אני משביע אתכם לאיזה צורך אתם אוספים צדקה אמרו לו לצורך יתום ואלמנה אמר להם אני נשבע שהן קודמים לבת שלי]. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי, ואסיק שדייה באכלבא [=נתן להם כל מה שהיה לו ונשאר לו זוז אחד קנה בזה חיטים ושם אותם במחסן]. אתאי דביתהו, אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? – אמרה לה: כל מה דאייתי – באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי, וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי [=אשתו שאלה את בתה מה הביא לך אבא מהשוק אמרה לה  כל מה שהביא שם במחסן הלכה אשתו לפתוח את המחסן וראתה לתדהמתה שכל המחסן מלא חיטים עד כדי כך שקשה לפתוח את הדלת]. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך! – אמר לה: העבודה! הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל [=הלכה הבת לאבא ואמרה לו: בא תראה מה עשה לך אוהבך הקב"ה. אמר לה: העבודה! אני נשבע שהם יהיו הקדש]".

סיפור דומה מצאנו בירושלמי (פרק ד' ממסכת פסחים), שפעם אחת רבנן היו צריכים לתרומות. שלחו את רבי עקיבא יחד עם תלמיד חכם נוסף, והם הלכו לאדם אחד שהיה ידוע כנותן צדקה  ושמעו אותו אומר לבנו, שילך לקנות ירקות מיום אתמול כשהם כמושים. מיד עזבו את ביתו והלכו למצוא תרומות במקום אחר. לאחר זמן, שאל אותם מדוע לא באתם אלי. סיפרו לו, ששמעו את השיחה עם בנו. אמר להם: "אתם יודעים מה שביני לבין בני, אבל לא מה שביני לבין בוראי". ולכן ביקש מהם שיגשו לאשתו ויקבלו ממנה מנה אחת של דינרים. כשבאו אליה שאלה אותם: "מה אמר לכם? מנה גדושה או מחוקה?" אמרו לה: "אמר לנו סתם". נתנה להם מנה גדושה. כששמע זאת בעלה כפל לה כתובתה.

איננו יודעים מי היה הצדיק הזה, אבל אין ספק ששאב את הנהגתו כמו רבים מענקי הרוח של עם ישראל ומבנו של יעקב אבינו, אשר, שלעצמו הסתפק במועט ולאחרים נתן מעדני מלך ביד רחבה.

נזכה בע"ה להיות מהנותנים לאחרים ביד רחבה ובנפש חפצה ונרגיל בפינו ובלבבנו לומר את סיסמתו ה'חברתית' של רבי משה מקוברין, מהאבות הרוחניים של חסידות סלונים לפני כמאה-וחמישים שנה, שהיה רגיל לומר – "יום שאיני עושה טובה ליהודי אינו נחשב אצלי ליום".

שבת שלום לכל בית הישיבה!