פרשת ויגש – מדוע יוסף לא קנה את אדמת הכוהנים?

בשבוע שעבר הלך לעולמו הרב אהרון-לייב שטיינמן זצ"ל, מנהיג הציבור החרדי הליטאי. רבבות ליוו אותו למנוחת-עולמים, גם כאלו שאינם נמנים על הצבור הליטאי. אמצעי התקשורת הכלליים נחשפו לדמותו המיוחדת במינה, ששבתה את לב כולם בצניעותה ובפשטותה. דירתו הקטנה בעיר בני-ברק לא שופצה מעולם וכסאות הבית היו מעץ פשוט שהרב בנה בעצמו. למרות שהיה יכול להפריש לעצמו מעט מסכומי העתק שהעבירו לו גבירים, כדי שיפרנס בזה את עולם התורה, הוא לעצמו לא נהנה מהעולם הזה כלל, והיה שקוע כל-כולו בלימוד תורה ובהרבצתה לתלמידיו וכן מתן סיוע ועצה לכל מי שפנה אליו, לא משנה מה היה צבע כיפתו ומה היו דעותיו. צוואתו הייתה פשוטה, שלא להספידו ולא לקרוא לו 'צדיק', לא לערוך עצרות זיכרון וכן ביקש להיקבר בין אנשים פשוטים. צוואה כה פשוטה זו שבתה את לב הציבור ואת אמצעי התקשורת הכלליים, שבדרך כלל אינם חוסכים את שבט לשונם מהציבור החרדי, אך במקרה זה יצאו מגדרם לדווח על הדמות הנדירה הזה, שנתנה דוגמא אישית אדירה לרב שכל חייו הארוכים מוקדשים לתורה ולחסד מתוך פשטות גדולה.

על רקע אישיותו והנהגתו המיוחדת של הרב שטינמן זצ"ל שלא לקבל יחס מיוחד והטבות מפליגות במעמדו, כשקוראים אנו בפרשת השבוע על היחס המפלה לטובה, לכאורה, של הכוהנים המצריים עולה תמיהה, מה הסיבה שהם זכו להטבה כה מפליגה, שיוסף הניח להם ולא קנה את אדמתם, למרות שגם הם היו במצב שהיו זקוקים ליוסף?

כולנו מכירים את סיפורו של המשבר הכלכלי הענק שפקד את מצרים. שבע שנים של רעב קשה זעזע את האימפריה המצרית. ניהול המשבר ודאגה לאוכלוסייה הרעבה הופקד בידי איש זר בן שלושים, לא בוגר שום פקולטה לכלכלה, אלא איש אשר רוח אלוקים שורה עליו וחכמת המעשה ותכנון מדויק הביאו את מצרים לצאת ולעבור את התקופה הקשה הזו. ההיסטוריה לימדה אותנו,  שכאשר פוקד משבר כלכלי חריף, הרי אין הנחות לאף אוכלוסייה וכולם חייבים לשאת בנטל. והנה, אנו רואים שעל-אף המצב הקשה ישנה אוכלוסייה אחת שנהנית מהעדפה וזו אוכלוסיית אנשי הדת המצרית, הנקראים בפרשתנו 'הכוהנים'. וכך אומר הכתוב:

"וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְ֤רוּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה: וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ: רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם:"

בעוד כל תושבי מצרים משלמים מחיר כבד עקב המצב הכלכלי הקשה ונאלצים להחליף את מקום המגורים, הרי הכוהנים נשארו במקומם וזכו ליחס שונה. הכתוב מנמק אפליה זו, שיוסף נאלץ לעשות כן משום שזה היה החוק שקבע פרעה וכפי שהובא לעיל.

ברם, נשאלת השאלה מדוע יוסף שהיה יכול לכאורה לשנות את החוק של פרעה, לאחר שהמלך המצרי האציל עליו את כל הסמכויות באמרו 'רק הכיסא אגדל ממך', החליט שלא לגעת במעמד הכוהנים והוציא אותם ממעגל האנשים שצריכים לתת את אדמותיהם כדי להמשיך לחיות ולפרנס את עצמם?! אדרבה, הם היו צריכים לשמש דוגמא.

תשובה מעניינת לכך אנו מוצאים בספר 'הדר זקנים' בשם מדרש (הכולל פירושים על התורה ועל פירוש רש"י מאת כמה מבעלי התוספות, וכן את פירוש הרא"ש על התורה. נדפס לראשונה בליוורנו שנת ת"ר 1840) –

"בשביל שסייעו ליוסף בדינו, כי כשרצו להמליך יוסף אמרו המצרים, איך נמליך איש ששכב עם אשת אדוניו. א"ל הכומרים: ראו איפה בגדו נקרע. אם נקרע מאחוריו, בידוע שלא רצה לבא עליה, אלא כשברח קרעתו אשת אדוניו כדי לעכבו ואם נקרע לפניו דעו שרצה לבא עליה והיא לא רצתה. בדקו ומצאו הקריעה מלאחריו כי גבריאל הפכה והמליכוהו" (פרק מ"ז, פסוק כ"ב).

לפי דברי בעלי התוס', הרי פריבילגיה לכוהנים  נחשבת למעשה פרי יזמה של יוסף .יוסף  אכן יכול היה לשנות את החוק ולא עשה כן מדין הכרת הטוב לאותם כוהנים שהצילו אותו מעלילתה של אשת פוטיפר.

פירוש נוסף, המובא ב'הדר זקנים', גם הוא מייחס ליוסף את האפליה לטובה של הכוהנים ולא לפרעה –

"וי"א, כי חוק לכוהנים, לפי שהיו קרובי אשתו ואשתו הייתה בת פוטיפרע כהן און. ואותם הכהנים קרובים היו". פירוש זה קשה להולמו, שהרי בני משפחתו של יעקב לא קיבלו יחס מפלה לטובה אלא 'לחם לפי הטף'.

פירוש נוסף מקורי ומיוחד במינו מצאנו בספר "קהלת יצחק", מאת רבי יצחק בן ניסן רייטבורד זצ"ל מוילנה (מגדולי תלמידיו של מרן ה'בית הלוי' רבי יוסף דוב הלוי סולובייציק). לדעתו, יוסף הצדיק לא שינה את מקום ישיבתם של הכוהנים המצריים, משום שהם היומושחתים ולמרות שהשתכרו יפה מאוד הגיעו לפת לחם, היות והם חיו ברמה מאוד גבוהה מעבר ליכולותיהם. האנשים במקום הכירו את הנהגתם המושחתת ולא התייחסו למה שהם אמרו כנגד בני ישראל. הכוהנים הללו למעשה היו האנטישמיים הראשונים, לכן יוסף לא רצה להזיזם ממקומם, משום שחשש שבמקום חדש בינתיים יכולים היו לגרום נזק גדול ליעקב ומשפחתו עד שאנשים יכירו אותם.  נקרא את לשונו (דבריו המופלאים מובאים באריכות עם תיקוני לשון קלים):

"…העניין הוא בזה הוא כן, דהנה ידענו שיש אנשים רבים אשר יש להם משמרת פקודה [=תפקיד] במקומות הגבוהים ולוקחים שכר הרבה חלף עבודתם ובכל זאת יש להם נושים הרבה ומצבם דל ורע. הסיבה לזה: כי אף שיש להם שכר גדול…אך הוצאותיהם רבה מאוד וטרם שיגיעו לשכירות הם יתחייבו על זה כפליים כי הסכינו בדברים יתרים ועל כל דבר הבל  הם יוציאו ממון ויש שיתנו בכוס עיניהם ואל כל בתי מרזח באים…לזאת הם רובצים תחת משא בעלי חובות  ועול נושים וחלק מאלה האנשים היו גם כן כהני מצרים. אף כי אכלו לחם חוקם מאת פרעה, בכל זאת כילו כספם ומכרו מקניהם על דברים יתרים שהורגלו בהם. וזאת היא שרמזה לנו תורתנו הקדושה 'רק אדמת הכהנים לא קנה' רצונו לומר: מקניהם וכספם באו ליד יוסף רק אדמתם לבד לא באה. וזאת הייתה מחכמת יוסף עליו השלום ומצדקתו כאשר נאמר [להלן]. זאת ידוע, שבכל גוי ולשון מנהלי ומנהיגי העדה הם כוהני הדת אליהם ישמעון ולדבריהם ייחלון [=יצפו] וכל הגה אשר יצא מפיהם קדוש יאמר לו. והנה, כהני מצרים היו אנשים נשחתים [מושחתים] מאוד כנ"ל, רעים בגופם וחטאים בממונם ושנאו לכל בני דתות אחרות בכלל ולבני ישראל היו שונאים בתכלית השנאה בפרט כמובן. ובאמת היו יכולים ולהרע להזיק לעם ישראל לא מעט, כי יסיתו את ההמון עליהם לשללם ולבוזזם ועוד ועוד, אך להצלחת ישראל ולאשרם לא היו דבריהם נשמעים לבני עמם, יען כי ידעו אותם לאנשים נשחתים מפירי חוק ומפירי מוסר וראש מפירי דבריהם הנם [הם] בעצמם, יוכיחו  את העם על הזנות והם עצמם בראש כל נואפים, יעירו למוסר אזנם על אונאה וגזל וגנבה וכדומה והם עצמם פרצו בזה במידה נפרזת מאוד וכן בכל דבר. לזאת לא היו [העם ]באים לשמוע דרשותיהם רק לפנים [=לפעמים] ובקרבם שמו תהילה עליהם ועל דבריהם וזאת הייתה הסיבה שלא יכלו כוהני מצרים להשחית ולחבל את ישראל.

וכאשר ראה יוסף את זאת התבונן, דאין טובה להזיז את הכוהנים ממקומם משום שהם יושבים על מקומם ואנשי המקום מכירים אותם לאנשי תוך ומרמה לא יפעלו דבריהם על ההמון מאומה ולא יוכלו להרע לישראל כנ"ל, אולם אם יבואו למקום שאין מכירים אותם יוכלו לטעות בהם ולחשבם לאנשים ישרים אשר ברכה בקרבם ויוכלו לבלע ולהשחית חלילה לעם ישראל שנואי נפשם, לזאת אמר יוסף שאין טוב רק להשאירם על מקומם לכן קנה אדמתם ולא המישם [הזיזם]  ממקומם.. ..[כי] אם יגלו למקום אחר אולי היו בושים שם לעשות תועובותיהם .. בהיותם במקום החדש מעונים ושפלים …יכולים לטעות בהם ….אכן כהני ורבני ישראל שהם צדיקים וטובים להם אדרבה טוב להחליף לפעמים מקומתם לזרות דעת ותבונה במקומות שונות כמו שעשה שמואל הנביא עליו השלום שסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט כמו שכתוב בשמואל [א פרק ז] 'לכן אל ירע לבכם של עזבי את מקומכם ואלך למקום אחר'..".

מצאנו אם כן שלש סיבות מדוע יוסף לא פגע בכוהנים. שתי סיבות – עקב מעלתם וקרבתם ליוסף ועזרתם לו, וסיבה שלישית להיפך – עקב כך שהיו מושחתים ורעים ומסוכנים לעם ישראל.

אמנם, רבים הפרשנים שמעלים בעיה עם שלושת הפרושים שהבאנו, שהרי בפסוק עצמו נאמרה הסיבה, שזה היה חוק מאת פרעה ולא יוזמה של יוסף. אך כפי שכתבנו, הרי יוסף היה יכול לשנות את החוק ואם לא שינה זה בגלל הסיבות דלעיל.

לסיום, נביא סיפור הקשור לפרשתנו, שידגים לנו עד כמה נושא זה של מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים ואלו ש'תורתם אומנתם' לא יורד מסדר היום הציבורי גם בימינו לגבי נושאים שונים. השנה אנו עוסקים עם התלמידים בסוגיה זו במסכת בבא בתרא בסוגיית "רבנן לא צריכי נטירותא".[דף ז:-ח.]

מסופר על הרב אפרים זלמן מרגליות (נולד י"ט כסלו לפני כ-מאתים וחמישים שנה 1760-1828), מחשובי הרבנים בעיר ברודי, פוסק הלכה גדול שחיבר ספרים רבים ויחד עם זאת זכה בשני עולמות והיה עשיר גדול ממסחר ביהלומים. רבי אפרים היה מזכיר מדי פעם את הייחוס הגדול שלו שהגיע עד רש"י ועד דוד המלך. היה מדקדק בהלכה ומורה-דרך לאחרים ומתוך כך למרות עשירותו המופלגת לא רצה לשלם את מסי הקהילה, כדי להורות דרך לכולם שההלכה היא שמורה את דרכנו ותלמידי-חכמים ומשרתים בקודש פטורים מתשלומי מסים. להוכיח את דבריו, הביא את דברי ה'שולחן-ערוך' (יו"ד הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמ"ג) – "…ולכן היו פטורים מכל מיני מסים, בין מסים הקצובים על כל בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינם קבועים,  וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש".

סירובו של רבי אפרים-זלמן מרגליות לשלם כשאר חברי הקהילה עורר עליו תרעומת גדולה, בגלל היותו עשיר גדול, ולא הניחה את דעתם שרצונו לקבע את ההלכה, מחשש שיביאו אותו כראיה שלמרות היותו תלמיד חכם שילם כשאר העם. ראשי הקהילה הבינו, שרק בדרך ההוכחה ההלכתית יוכלו לשכנעו ולכן טענו נגדו את המשך דברי ה'שולחן-ערוך' – "…ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבים".

רבי אפרים זלמן שמח מאוד על כך, שחברי הקהילה הבינו שהשיח ביניהם יהיה שיח של תלמידי חכמים שמתנצחים ביניהם בהלכה ועל כן למרות שהיה ביכולתו לשלם הוא ביקש לקבוע מסמרות הלכתיים לנושא השתתפות תלמידי חכמים בהחזקת הקהילה. חברי הקהילה חייכו לעצמם, שהרי מצאו כתוב, שרק מי ש'תורתו אומנתו' פטור מתשלומי מסים, והרי רבי אפרים מתעסק במסחר היהלומים ומשם התעשר רבות. או-אז, שלף רבי אפרים את המשך ההלכה ב'שולחן-ערוך'  ואת דעת הרמ"א [רבי משה איסרליש], שמגדיר את מי שעוסק במסחר ויכול להיקרא בכל אופן כמי שתורתו אמנותו – "…ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו  כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו. ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר...מ"מ לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק לת"ח" .

ויכוח זה לא הסתיים לשום כיוון, משום שגם הרמ"א סיים את דבריו שהדבר נתון להחלטה בהתאם למנהג המקום – "…ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן". אגרות יצאו לכל חכמי ישראל בדור ההוא, להכריע לכאן או לכאן, שהרי זו לא שאלה רק לעיר ברודי. ברם, המעניין היה, שבאגרת שכתב רבי אפרים מרגליות הוסיף איזו הערה שהיא מביאה אותנו לפרשתנו. הרב אפרים טען, שאם את הכוהנים המצריים פטר יוסף, למרות שזו הייתה תקופת רעב, אז ודאי שיש לפטור את חכמי ישראל מלשאת בעול וקל וחומר שלא בשנות מצוקה….

נסיים בהודאה לה' על שזכינו בכל הדורות למנהיגים רוחניים וגדולי הדור, שידעו להוביל בעוז ובעוונה ולא ניצלו את מעמדם הציבורי או הכלכלי. נתפלל בימים אלו שלאחר ימי החנוכה, שאור הנרות יאיר את כלל ישראל לאהבת תורה ויראת שמיים ונזכה ל"חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה" – אכי"ר!

שבת שלום לכל בית הישיבה