פרשת ואתחנן - מסורת מול המחקר המדעי

לפני מספר שנים שאל אותי תלמיד, מנין לי שמעמד הר סיני התרחש במציאות והאם יש ממצאים ארכיאולוגים המעידים שאכן אירוע כזה התרחש? אותו תלמיד אף טרח והוסיף לי בכנות, שאם אצליח להוכיח לו זאת מדעית, אז מכאן ולהבא יקבל עליו עול מלכות שמים בצורה אמיתית ולא רק מהשפה ולחוץ.

לפני שאספר מה עניתי לבחור החביב על שאלתו המאתגרת, סיפרתי לו, שהתורה עצמה חששה ממצב שעם-ישראל ישכח את מעמד הר-סיני ולא יראה בו סיפור אמיתי ועל כך הזהיר אותנו משה רבנו בפרשתנו "רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ֘ בְּחֹרֵב֒".

האם 'שכחה' היא דבר שקורה לאדם בניגוד לרצונו? האם 'שכחה' זה דבר שקורה לאדם מטבע ברייתו ואין לנו למעשה כמעט שליטה עליו?

כמובן, שאיננו מדברים על אדם שלקה ל"ע במחלת האלצהיימר אלא באדם בריא ב"ה. דוגמא ל'שכחה', כאשר אדם חוזר מקניות ואשתו שואלת: "האם קנית חלב?" ואז לא פעם ולא פעמיים שומעים את האמירה של הבעל – "אוי שכחתי"… וניתן להזכיר כאן תופעה רווחת לאחרונה לצערנו, של שכחת ילדים ברכב, שהובילה לאסונות כבדים. בוודאי אף אחד לא שוכח ילד בכוונה וכל אחד מבין ויודע מה עלול חלילה לקרות ובכל אופן לצערנו זה קורה לאנשים מן המנין.

מאידך, כמובן שהקב"ה ברא את מנגנון השכחה במוח, כדי שאדם יוכל לחיות  ולשכוח מאורעות קשים שקרו לו בעבר, או לפחות להדחיק אותם ברמה כזו שלא יהיו גורם מפריע לו בחיים הרגילים. אם חלילה לא הייתה מציאות של שכחה, ניצולי השואה ברובם הגדול לא היו מסוגלים לבנות חיים חדשים אחרי הטראומה שוודאי ליוותה אותם כל חייהם. והרי בשנים הראשונות הניצולים לא דיברו כלל על השואה מכמה סיבות, והבינו שכדי לתפקד עליהם להפעיל את מנגנון ההשכחה וההכחשה. ורק מאוחר יותר, כשנכדיהם באו וביקשו מהם לספר, נפתח סגור לבם ויכלו גם בגלל מרחק השנים לדבר על הכול בלי לחשוש, שזה יפריע להם לבנות את חייהם מחדש.

למדנו מכך, ששכחה היא מנגנון שניתן לשליטה בשני הכיוונים. אדם יכול לעשות פעולות כדי לזכור אם הנושא עומד בראש מעייניו וחשוב לו מאוד ובמקביל יכול לגרום וגם להתאמץ לשכוח ולהשכיח ולהכחיש לעצמו את עצם האירוע כדי שלא יפריע לו בחייו.

לעניות דעתי, זה מקור הציווי "השמר פן תשכח" – כיצד אפשר לצוות על דבר שהוא לא רצוני? – אלא התורה חושבת שזה ודאי רצוני ונשלט, אלא שצריך לעבוד על כך ולהתאמץ שמעמד הר סיני לא ישכח. ומהי הדרך? באמצעות העברת הסיפור מדור לדור ללא הפסקה ובקביעת מועד בחודש סיוון, כדי לזכור ולהזכיר ללא הפוגה.

הרש"ר הירש מבסס את הדברים שהעלנו כאן על לשון הכתוב:

"הרי אלו שלוש אזהרות: "השמר לך פן – תשכח" וגו', "שמר נפשך מאד פן – תשכח" וגו', "השמר לך ושמר נפשך מאד פן – יסורו" וגו'. לא הרי "שכח" כהרי "נשה". "שכח" קרוב ל"שגח", "שגה", "שגע" (ראה פי' בראשית ח, א); מכאן שסיבת השכחה איננה חולשת הזכרון – כסיבת הנשייה – אלא דבר משתכח מן הלב משום שהדעת נתונה לדבר אחר."

לא שכחתי את שאלת התלמיד, אך נתאזר בסבלנות, כי לענ"ד הדברים שכתבנו לעיל מתכתבים עם דברי רש"י בפירושו לציווי 'הישמר לך' וכה דבריו:

"…אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תחשבו חכמים ונבונים – ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים" [ד', ט'].

דברי רש"י ניתנים להבנה בהתאם למה שאמרנו לעיל. הוי אומר, שאם תשכחו את מעמד הר סיני, סימן שאינכם חכמים, כי הפעלתם את מנגנון הזכירה שלכם לדבר לא חשוב מתוך שיקול דעת מוטעה וזה סימן שרציתם בצורה כלשהי להשכיח. במילים אחרות, 'שכחה' אינה מנגנון אוטומטי.

כך גם אומר ה'אבן-עזרא' – "אם תשכח כל דבר, אל תשכח יום אשר עמדת בסיני"[ואתחנן ד', ט'], כלומר אנו למדים שאדם שולט על זכרונו, ולכן אומר האבן עזרא, שאדם בוודאי עלול לשכוח דברים, אולם נושא אחד אסור לו לשכוח וזה מעמד הר סיני, כי מה שחשוב מאוד לאדם, אינו יכול לשכוח.

הרמב"ן מרחיק לכת וטוען, שזו לא המלצה של משה רבנו וגם לא בקשה גרידא, אלא האיסור לשכוח הינו 'לא תעשה' וגם 'עשה' והוא מונה זאת בספר המצוות, בעוד הרמב"ם לא הזכיר מצווה זו.

וזה לשון הרמב"ן: "…הזהיר במצות לא תעשה, שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וציווה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה".

הרמב"ן טורח להסביר, מדוע התורה צוותה וחייבה כמצווה ממש על הזיכרון ולא הסתפקה באמירה כללית על חשיבות הזיכרון –

"…והתועלת במצווה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצוונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאוזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי [תווך], נכחיש כל חולק וכל מספק [מי שמסתפק], ונשקר אותו [נטען שדובר שקר], לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בוודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם".

דברי הרמב"ן נוקבים מאוד! המצווה של העברת המסר מדור לדור היא הערובה לכך שמעמד הר סיני אמת היה –

"…אני מזהירך מאד להישמר ולשמור עצמך מאד מאד, לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו" [שם- בתחילת דבריו].

אבל מי שחושב, שרק בצורה של ציווי ורק העברת המסר בצורה טכנית נשריש בקרב העם את האמונה במעמד הכי חשוב לעם היהודי טועה. הדברים ישפיעו רק אם המוסר אותם מזדהה ומאמין בכך בעצמו. הערה חשובה זו הביא בפנינו רבי משה אלשיך תלמיד רבי יוסף קארו שמקום מנוחתו בצפת [נפטר י"ג ניסן ה'שס 1600]

"…כי כל עוד שהם שקועים בלבבך, כשתלמדם לבניך ולבני בניך יכנסו בעצם הדברים בלבותם ויאמינו כאילו המה בעצמם ראו את הדבר…והוא כלל גדול כתוב אצלנו במקומות רבים, כי בדבר הזה תלוי קבלת תוכחות מוסר ודברי תורה אל שומעיהם, כי אם אומרם מוציאם מקרב לבו, מן הלב יצאו ואל לב שומעיו יכנסו. אך אם הוא מן השפה ולחוץ, גם באזן שומעיו לא יעשו רושם…" [אלשיך ואתחנן ד', ט'].

רבי עובדיה ספורנו, שחי לפני כ-500 שנה מזהיר אותנו מקבלת דעות זרות הכופרות בקבלת התורה בסיני. דעתו כרופא ומדען, יחד עם גדולתו בתורה והיותו ראש הקהילה ברומא ובבולוניה, נתנו לדעותיו משקל רב בנושא האמוני ובדרך להתמודד עם הכפירה. וכה כותב בפרשתנו על הפסוק "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך":

"אף על פי שאמרתי שראוי שתהיו נחשבים חכמים בעיני האומות, הישמר לך מדעות אותם הטועים המכחישים מציאות הא-ל יתברך ויכולתו השגחתו וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות…והטעם שהזהרתיך מאד להישמר מזה הוא, שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני ועיניך השכליים גם כן בפירוש התורה אשר בה הראית לדעת הפך דעותיהם במופתים שכליים…'והודעתם לבניך' – לבניך שלא ראו אז תודיע במופתים שכליים".

דבריו כאן משתלבים יפה עם גישתו בנושא הכפירה במה שכתב בפירושו למשנה 'דע מה שתשיב לאפיקורס':

"הנה בשקידת תלמוד תורה בלבד ולא בזולת זה, תמצא בה תשובה מספקת לכופרים" [פרקי אבות ב' י"ט]. ובפירוש למשנה "הפוך בה והפוך בה" [שם] הוא כותב: "הפוך בתורה להבין ולהביט נפלאות ממנה ולא תצטרך לספרי פילוסופיה".

גישתו של הספורנו ודרכו דווקא בהיותו רופא ומדען הייתה לא להיכנס לחקירות ופילוסופיות, אלא האמונה בקב"ה היא בהתבוננות על המציאות בעולם, וזה לשונו:

"להבין ולהורות במופתים שכליים את מציאות האל יתברך. מזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על המין האנושי, אשר ברא בצלמו ובדמותו למען ישתדל המעיין בבחירתו להידמות לבוראו ככל האפשר" [מתוך המבוא לפרושו לתורה].

מנסח גישה זו בצורה נפלאה הרש"ר הירש כדרכו:

"… אולם, הכל תלוי בכך שראינו בעינינו את העובדה היסודית של מתן תורה מידי ה', שהרי עובדה זו מעידה במישרין שתורה משמים וה' הוא אל חי וקיים למעלה מן העולם. העובדה ההיסטורית של מתן תורה בסיני, שמראה עינינו מעיד עליו, היא יסוד היסודות, והיא שחייבת להישמר בלבנו לעד, וחובה עלינו למסור אותה לבנינו אחרינו על מנת שגם הם ישמרו אותה בלבם וימסרו אותה לבניהם אחריהם. מראה עיניים של אומה שלמה כאחת הוא בסיס העובדה ההיסטורית של ההתגלות, ואין לכך דוגמה בכל אומה ולשון. המסירה מאבות לבנים של אומה שלמה היא המקיימת את העובדה הזאת בלב כל הדורות הבאים, וגם לכך אין דוגמה בכל אומה ולשון …התרחק מכל מה שעלול לסכן את נאמנותך לייעודך העצמי. חקירת הטבע והחיים ההיסטוריים של העולם הלא – יהודי אינם מושתתים על שתי העובדות, שנסיונך מעיד עליהן: מציאות האל היחיד, האישי, שהוא למעלה מן העולם; ומתן התורה שיצאה מפיו. ואילו אתה – כל אימת שאתה חוקר את הטבע ומעריך את החיים ההיסטוריים, תתבסס על העובדות הידועות לך מנסיונך, והן תהיינה נקודת המוצא לכל עיוניך. הן עובדות היסוד של כל עובדות הטבע וההיסטוריה. בעיצומו של עולם הנתפס להשקפות שבסיסן רעוע – שמור את עצמך לעצמאותך הרוחנית. השקפות הבנויות על יסודות רעועים הן מוטעות, ולפיכך גם המסקנות הנובעות מהן הן מוטעות. אם תיתן דעתך להן, אתה עלול לשכוח את העובדות שניסיונך מעיד עליהן, ואשר רק על יסודן אפשר לקנות את אמת ההוויה והחיים, ולפיכך: שמור את עצמך לעצמך, לבל תשכח את העובדות שראית אותן במו עיניך!".

במילים אחרות, המסורת שלנו של ראיית מעמד הר סיני דוחה כל ניסיון של אחרים לטעון טענות היסטוריות או מדעיות המכחישות את קבלת התורה ולזה הזהירה התורה 'השמר לך'.

ועוד ממשיך הרש"ר הירש להדגיש את חשיבותה וחוזקה של המסורת:

"…את הדברים האלה ראית בעיניך ועל ידי כך הם נעשו יסוד מוצק לכל מחשבותיך ומעשיך. עליך למסור אותם לבניך, ולבני בניך, למען "ידעו" אותם, ולא רק "יאמינו" בהם. מסור להם את הדברים בכל הוודאות וההחלטיות שאדם מוסר בה דברים שראה בעיניו, וכך מראה עיניך יהיה יסוד הדעת של כל צאצאיך. הרי זו המסורת שנתקבלה על ידי כלל האומה כולה ונמסרת תמיד לכל צאצאיה; והן זו היא הדרך היחידה שאפשר להביא בה עובדות היסטוריות לידיעת הדורות האחרונים…".

ונסיים את דבריו של רש"ר הירש במסר מאוד חשוב, על התוצאה אם לא מאמינים על מקורה האלוקי של תורת ישראל וז"ל:

"עם הרחקת התורה מהחיים ההיסטוריים, האדם הריבוני מתנשא למלוך והוא משתרר על העולם באנוכיות ובאלימות. שני אלה עלולים להחניף ל"נפשך", למהותך ולרצונותיך החושניים הרוחניים; הם פורקים מן החושניות את עול קדושת המוסר, והם משחררים את החיים ההיסטוריים מדרישות המשפט והחסד שה' הטיל עליך בסיני. משום כך כדרך שחובה עליך להישמר מהשפעות לא – יהודיות הבאות מן החוץ, כן שמור את נפשך מפיתויי החושניות והאנוכיות; שמור את נפשך לבל תשכח את העובדות המעידות לך על ה' ועל תורתו. שמור בייחוד את כוחותיך הנפשיים לבל ייעלמו מעיניך העובדות שראית אותן במו עיניך!" [מומלץ לעיין בכל פירושו לפסוק זה ומשום אריכותם עוד קצרנו בדבריו].

מכל האמור לעיל, כבר ברור מהי הדרך בה השבתי לתלמידי היקר. כל הוכחה מדעית עלולה למצוא את עצמה מול הוכחה מדעית אחרת וחולקת עליה. ישנם הוכחות ארכיאולוגיות והיסטוריות ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני, אבל להשתמש בם כהוכחה ליציאת מצרים ומעמד הר סיני זה מסוכן, כי הרי מסקנות מדעיות הם תוצאה של השקפת עולם. לכן התורה מדגישה שבנושא כה מהותי ויסודי, המסורת שעוברת מדור לדור היא ההוכחה החזקה ביותר.

אני נוהג לומר את הדברים גם בנושא השואה. הרי אם יבוא אלי הפרופסור המלומד ביותר בעולם ויוכיח לי "מדעית" בעזרת סרטים וספרים ומחקרים, שהשואה לא התרחשה כלל וזו אגדה שהמציאו היהודים (ולצערנו זה קיים כבר היום, לא רק באירן וברשות הפלשתינית ובעוד מדינות ערב, אלא גם בארצות אירופה ובארצות הברית על אף ש'הכחשת שואה' הינה עבירה על החוק), הרי מובן שהתקיים בי על ידי אבי ז"ל "והודעתם לבניך ולבני בניך" את מה שעבר עליו בשואה ועדות בבשר החי היה המספר שחרטו הגרמנים הנאצים ימ"ש על זרועו.

ואם ההכחשה האיומה הזו מתרחשת גם היום, מה יהיה בעוד מאה שנה? מאתים שנה?! הרי רוב העולם עלול לומר, שזה סיפור שהיהודים המציאו ח"ו! ואף ההגונים שבהם יאמרו שכנראה יש דברים כלשהם בגו, אבל אין צורך להאמין ל'סיפורי-אגדות', כמו למשל הכנסת יהודים לתאי גזים. זה הרי מוגזם, מופרך ולא הגיוני…

להבדיל – כל מחקר התומך או סותר את מעמד הר סיני, אינו מעלה ואינו מוריד, כי מיליוני אנשים שסיפרו את מה שראו בשנות הזעם במצרים ובימי הגאולה וקבלת התורה, מעבירים זאת מדור לדור, יום יום ושעה שעה. רוב יהודי העולם שמים מזוזות בפתח הבית, אוכלים בפסח מצה זכר ליציאת מצרים וחוגגים כל שנה את תאריך קבלת התורה. איננו זקוקים להוכחות ואין הוכחה חזקה יותר מהמסורת, שלא פסקה יום אחד מעם ישראל, ולמרות פיזורנו בין האומות, הרי יהודי בתימן ויהודי בפולין מציינים וחוגגים את אותם החגים.

ונסיים בעוד מספר מילים בנושא, בעקבות דברי רבי עובדיה ספורנו. הרי אם הכל תלוי בלימוד ובמי שמעביר את הדברים בצורה אמיתית מתוך הלב כדברי ה'אלשיך', הרי יש חשיבות גדולה לזהותו ומעמדו של האדם המספר את הדברים וכאן התורה אומרת לנו שלסבא יש תפקיד חשוב בנושא כפי שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך' ואומרת הגמרא במסכת קידושין (דף ל.): "אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה: יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב."

כשהסבא מעביר לנכד את מסורת לימוד התורה שניתנה בהר סיני, יש כאן 'העברה רגשית', מעמד הר סיני פרטי לנכד ולסבא [עיין מהרש"א] ומכאן חיוב על הסבים, ולא רק על ההורים, ללמד את הבנים, כי החלק הרגשי והקשר הנפשי בין סב לבנו יש בו כוחות עצומים להעברת המסר.

וזה לשון הגמרא שם: "תניא: 'ולמדתם אותם את בניכם' – אין לי אלא 'בניכם', 'בני בניכם' מנין? ת"ל: 'והודעתם לבניך ולבני בניך'…". והגמרא מביאה שם דוגמא לכך – "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות".

וכן כותב בעל ספר 'פנים יפות' (ומחבר הספר 'המקנה' על מסכת קידושין) רבי פנחס הלוי הורביץ וכך כותב בפרשתנו:

"אחז"ל [קידושין ל.] 'כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני' – כבר פרשנו בזה בספר 'המקנה' עניינו, שאע"פ שכבר למד עם בנו והחיוב על בנו שילמד לבנו שהוא בן בנו, ואפ"ה מצוה על אבי אביו, מפני שאינו דומה הלומד מפי התלמיד כלומד מפי רב, כי בכל דור ודור מתמעט התורה…".

אני מניח, שאתם מצפים בקוצר רוח לדעת אם התלמיד השתכנע? לדעתי הוא לא השתכנע ממש ,אבל הבין את המסר והתחיל להיות דבק בקיום תורה ומצוות ובסופו של דבר עשה תיקון פנימי גדול ב"ה.

נתפלל להקב"ה החונן לאדם דעת, שנזכה לזכור ולא לשכוח את עבר עמנו המפואר, בזכות המסורת שעוברת מדור לדור, ובזכות זכירת עברנו נזכה לבסס את עתידנו בגאולה האמיתית והשלמה בב"א.

שבת שלום לכל בית הישיבה!