פרשת ואתחנן – חשיבותה של השבת במדינת ישראל

אחד הסלוגנים המפורסמים ביותר בעולם היהודי הוא – "יותר מאשר ישראל שמרו את השבת, השבת שמרה על ישראל". אם נעשה סקר בציבור הדתי והחרדי מי אמר את המשפט הזה נשמע השערות שונות, החל מהרב קוק, הרבי מלובביץ או הרב שך. יש אף שיאמרו, שמשפט זה מקורו במדרש תנחומא או מדרש רבה, יש שיאמרו שזה מהגמרא במסכת שבת או ירושלמי שבת ויש שילכו עד הזוהר הקדוש. ברם, נגלה את דעתכם בשקט ובמתיקת סוד, שאמירה זו מיוחסת לסופר והוגה הדעות הציוני אשר צבי-הירש גינצברג, הידוע בכינויו הספרותי "אחד העם" (נולד באוקראינה ב- 1856 ונפטר בתל אביב ב-1927) ודברים אלה כתב בתוך מאמר שיצא נגד אנשים מהציונות החילונית, שדנו עם תחילת הופעת הציונות בעולם לפני למעלה ממאה שנה ובראשם ד"ר מכס נורדאו, על רעיון מזעזע לבטל את יום שבת קודש כיום המנוחה של עם ישראל ולהעבירו ליום ראשון, שהוא יום השבתון של המדינות הנוצריות בעולם כולו. 'אחד העם', שלא היה אדם שומר תורה ומצוות באופן רשמי, אך היה מחובר למקורות היהדות, יצא בחריפות רבה במאמר שכתב שנקרא שבת וציונות וכך כתב בין השאר:

"…אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר  לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא" . אפשר לומר בלי שום הַפְרָזָה, כי יותר משישראל שמרו את השבת – שמרה השבת אותם. לולי היא, שהחזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו הַתְלָאוֹת של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לַדְיוֹטָה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בוודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש את כל הדר הקדושה ההיסטורית… [של] "מתנה טובה" זו… " (על פרשת דרכים, מאמר נ"א – שבת וציוניות).

לצערנו מעמדה של השבת בפרהסיא הישראלית צריכה חיזוק ועידוד ועל כן ראיתי לנכון להביא את דבריהם של הוגי דעות, אשר לא היו ידועים כאנשים הנמנים עם מחנה שומרי תורה ומצוות ואעפ"כ רצו שתהיה בפרהסיא הצבורית הרגשה של שבת. אחד מהוגי הדעות הללו היה גם ברל כנצלסון, מראשי תנועת העבודה ומהוגי הדעות החשובים שלה (1887-1944),שראה בשבת את אחד מעמודי התווך של התרבות העברית ושל הסוציאליזם העברי, ודרש מחבריו לתנועה הקיבוצית להימנע מעבודה בשבת.

במכתב שכתב הסופר והמשורר המפורסם חיים נחמן ביאליק לחבר קיבוץ גבע, בעקבות חילול שבת המוני שהיה בקיבוצו, הוא מוחה על חילול השבת ומשום מעמדו בצבור הכללי אביא את עיקרי דבריו:

"לכבוד מר מ' קושניר קיבוץ גבע שלום וברכה !

‎דבריך הגיעוני, ואין בהם אפילו מקצת נחמה…דבריי לא נכתבו לשם גניזה מן הצורך לצווח ככרוכייה יום יום על סילוק השכינה וסילוק הדעת מצעירי ישראל ועד שאתה חס על כבודי, מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ ישראל המחוללת בידכם. ואם כדבריך כן הוא, שהמעשים נעשים לא רק על-ידי יחידים, אלא על-ידי רוב מניין ובניין של הצעירים בקבוצות, הרי אוי ואבוי לכולנו שבעתיים. ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב , וכל עמלכם יהיה לתוהו עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי אלה גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש בעולם אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי–הזהב או תפוחי –האדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו…ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו אלא כשמירת רוח האדם כולה…בלי שבת אין ישראל, אין ארץ- ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות. …בכבוד רב,  חיים נחמן ביאליק".

אין ספק, שיש לזקוף לשבת היהודית את הזכות לשמירת עם ישראל למרות כל התלאות והגזרות שהיו מנת חלקו בגלות הארוכה, כפי שאומר הכוזרי שזה גדול הסיבות שהשאירה את עם ישראל בתואר ובהדר שלהם –

"אמר הכוזרי: כבר חשבתי בעניינכם, וראיתי שיש לאלוקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תוארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלוקים ולעילות חזקות, כמו זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם ענינים אלהיים, אתם מוזהרים בשמירתם. ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזיכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם…" (הכוזרי מאמר ג', אות י').

השבת  נקרא אי"ה בעשרת הדברות על מצוות השבת –

"שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֣֖ יְקֹוָ֣֥ק אֱלֹקֽיךָ  שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ  וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָ֛נוּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹך  וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ֙׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֬֜ יְקֹוָ֤֨ק אֱלֹק֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת".

עשרת הדברות, כפי שידוע לכולנו, מופיעה גם בספר שמות (יתרו) –

"זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗ו שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹקֶ֑֔יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֙֜ וּבְהֶמְתֶּ֗֔ךָ וְגֵרְךָ֖֨ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְקֹוָ֜ק אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ".

שלושה שינויים בולטים בין הציווי על השבת בפרשת ואתחנן לבין הציווי בפרשת יתרו:

א.    בפרשת ואתחנן מדגישה התורה את מנוחת השבת בנימוק של זכר ליציאת מצריםואילו בפרשת יתרו זכר למעשה בראשית

ב.    בדברות הראשונות נכתב "זכור את יום השבת" ואילו בדברות האחרונות בפרשתנו"שמור את יום השבת".

ג.     בדברות שבפרשתנו ישנה תוספת שאיננה קיימת בספר שמות והיא 'כאשר צווך ה' אלוקיך' . מה משמעותה של תוספת זו?

נתייחס במאמרנו לשלשת השינויים באמירה אחת בעקבות הדברים שהבאנו לעיל. אמנם דבריהם של ראשי הציונות החילונית מאוד מרגשים וחשובים במיוחד בימינו, תקופה שבה לצערנו הרב ישנם מקומות שעשו שבתם חול, במסחר ובפתיחת מרכולים, ועד כדי כך שהפרהסיא נראית כיום חול ממש ועדיין השבת נתונה למלחמת תרבות, אך בדברי האישים שהוזכרו לעיל יש רק את החלק של זכר ליציאת מצרים והעובדה שהשבת הוא יום סוציאלי חשוב ומאחד. עם כל השמחה בדבריהם, בדיוק בשביל זה בדברות האחרונות מוסיפה התורה 'כאשר צווך ה' אלוקיך'. השבת, כפי שהקב"ה צווה את עם ישראל, יש בה שני חלקים – החלק האחד הוא המנוחה והשביתה והחלק השני הוא 'זכר למעשה בראשית', תזכורת לבריאת העולם והאמונה בקב"ה. יש בשבת היהודית שוני מיום המנוחה שלמדו מאתנו אומות העולם. השבת אינו החלטה אנושית בה עושים מה שנראה לנו ולכן הדברות האחרונות נאמרו לעם ישראל אחרי חטא העגל, שעיקרו נגרם מהמחשבה שהאדם יכול להחליט מה רצונו של הקב"ה ולכן עשו את העגל, בהניחם שאין זה שונה מהכרובים בבית המקדש. השוני הוא שאת העגל הקב"ה לא צווה ולכן יום השבת צריך להיראות ולהיעשות 'כאשר צווך ה' אלוקיך' – על שני חלקיו – 'זכר למעשה בראשית' ו'זכר ליציאת מצרים'. זהו גם השוני שבין 'זכור' ו'שמור' שנאמרו בדיבור אחד, שמשמעו גם מצוות עשה לכבד את השבת וגם איסור לעשות רק כפי שצווך ה' אלוקיך.

זוהי יום השבת הישראלי, שאינו דומה ליום המנוחה אצל עמי העולם וזה מה שהמדרש בא לומר באופן שניתנה השבת:

"אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל המצוות שנתן הקב"ה לישראל, נתן להם בפרהסיה, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר: 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. ומה נתן להם בצנעא? את הנשמה היתרה, דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש'. כיון ששבת ונסתימה השבת ווי אבדה נפש" (ביצה טז, א').

נסיים בסיפור מתוק על ה'חפץ חיים' כפי שהובא ב'מרוה לצמא'. היתה זו שעת בוקר מוקדמת. החפץ חיים יצא מישיבת הנעילה של ועידת היסוד ל"ועדת הישיבות", ישיבה שהתמשכה עד לפנות בוקר. הוא החליט לצאת בשעה זו אל תחנת הרכבת אשר בוילנא, ולנסוע אל עירתו ראדין. גם רבי זלמן סורוצקין, רבה של לוצק, הזדרז ושם פעמיו אל התחנה. הוא שימש אז כרב ואב"ד בעיירה הסמוכה לראדין.

באותה תקופה נפרצה פרצה בעירתו – איציק (שם בדוי), צעיר מבני העיירה, בן למשפחה מכובדת, קנה לעצמו מונית קטנה כדי להוביל נוסעים מהעיירה ועד לתחנת הרכבת. איציק החל להסיע נוסעים גם בשבת, רחמנא ליצלן – – -אותו נהג משך את הנסיעות של יום שישי עד לאחר קבלת השבת, ומיהר להתחיל את הנסיעות עוד לפני תפילת מנחה של שבת קודש. בלב כאוב התהלך רבי זלמן בתחנה. הוא חשב על הצעיר הפוחז, ועל אביו – יהודי נכבד השומר תורה ומצוות שחלה לפתע במחלה קשה. הרופאים החליטו כי עליו להגיע בדחיפות אל בית החולים הגדול כאן, בעיר וילנא. 'מה עלי לעשות?' תהה רבי זלמן לעצמו, 'האם אגש לבית החולים ואדבר על לבו של החולה שישכנע בכל דרך את בנו שלא לחלל שבת??'

והנה, בעודו מתלבט, צץ מולו… אותו יהודי חולה! "מה אתה עושה כאן?!" קרא רבי זלמן, משתומם, "הן אתה חולה מסוכן, ומה מעשיך בתחנת הרכבת?"

כאן פתח האיש בסיפורו, על חלום נורא שחלם בלילה כאשר שכב בבית החולים. החלום הקים אותו על רגליו והוליך אותו עד לתחנת היציאה של הרכבת בראדין. הוא סיפר על הסבתא שנפטרה לפני שנים רבות ועתה נראתה בחלום. בשפה נמרצת ובהירה אמרה לו: "לשווא הנך מחפש תרופות אצל רופאים. קום מהר מן המיטה, לך אל ה'חפץ חיים' ובקש ממנו ברכה. הוא ירפא אותך!" "יש לך מזל מיוחד" – אמר רבי זלמן לאיש. "אינך צריך לנסוע לראדין, משום שה'חפץ חיים' נמצא כאן, בתחנה".

רבי זלמן מיהר אל נכדו של ה'חפץ חיים', רבי הילל גינזבורג. הוא סיפר לו בחיפזון את תמצית העניין, וביקש ממנו לנצל את ההזדמנות שה'חפץ חיים' יסתום את הפרצה החמורה בחומת השבת.

אלא שלמרבה צערו התעכב רבי הילל, והיהודי החולה הקדים וניגש אל ה'חפץ חיים', להתברך מפיו ברפואה שלמה.

"היה זה מעמד מרגש שהרטיט כל לב" סיפר לימים רבי זלמן. "בקרון הרכבת ישב ה'חפץ חיים', מולו ניצב היהודי החולה, ואילו רבי הילל גינזבורג ואני עמדנו מן הצד והאזנו בדממה לדו-שיח שהתנהל בין הצדיק הישיש לבין היהודי. האיש השמיע את דבריו במילים נרגשות, סיפר שהרופאים לא מוצאים כבר למעלה משנה תרופה למחלתו. אתמול בלילה תקפו אותו ייסורים עזים. לפתע נרדם וראה בחלומו את סבתו מעולם האמת, אשר אמרה לו: "עזוב את כל הרופאים עם התרופות שלהם, ולך אל ה'חפץ חיים' שיעניק לך ברכה, ותרפא".

ה'חפץ חיים' לא יכול לשאת את העובדה, שמרמזים עליו כי הוא בעל מופת ויכול להושיע, וכי יש על כך עדות מעולם האמת… הוא קפץ ממקומו וגער ביהודי: "מה הינך רוצה ממני? מי יעניק לך ברכה, אני? ישראל מאיר? והברכה הזו תועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסורות בידי!"

היהודי החולה נבהל אך בן רגע התאושש והמשיך לדבר בנמרצות, כי הצדיק חותם תמיד את שמו 'ישראל מאיר הכהן', והברכות נמסרו בידי הכוהנים, בני לוי, ומצוה עליהם לברך את בני ישראל. עתה השתררה דממה בקרון הרכבת. ה'חפץ חיים' שקע בהרהורים מספר דקות ואחר כך פנה ליהודי ואמר: "יש לי עצה עבורך. הנך זקוק לרפואה שלמה, אך יודע אתה מהו מקור הברכה? שבת קודש היא מקור הברכה! שהרי כתוב מפורש בבראשית: 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. מדוע הנך בא לחפש ברכה דווקא אצל ישראל מאיר?!"

"נדהמתי ממש למשמע הדברים" ממשיך רבי זלמן ומספר "ה'חפץ חיים' כמו קרא את מחשבותי, ומדבר עם היהודי בעניין שמירת שבת!

וה'חפץ חיים' המשיך ואמר ליהודי: "אם תקבל על עצמך לשמור שבת כהלכתה, ותרצה לקבל ברכה גם מישראל מאיר – אז גם הוא יתן לך ברכה. אבל אם הנך חושב שישראל מאיר הכהן יכול לתת לך ברכה בלי שתדאג לקבל את ברכת השבת – הנך טועה! שום תועלת לא תצמח לך מברכה כזו!" – – –

רבי זלמן ורבי הילל גינזבורג היו נרגשים והחליפו מבטים מלאי התפעלות. וה'חפץ חיים' המשיך לדבר: "ואם תאמר שהנך שומר שבת ומדקדק בקלה כבחמורה וראוי הינך לברכת השבת – הרי כבר נאמר בעשרת הדברות 'זכור את יום השבת לקדשו… שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' – הנך מבין? בשום מצוה בתורה לא נאמר כך, רק בשמירת שבת. סימן שהאחריות מוטלת על האב גם עבור הבנים שלו. ולכן גם אם הנך שומר שבת אבל בנך חלילה מחלל את השבת לא תוכל לקבל את ברכת השבת שהיא מקור הברכות".

בשמוע האיש את המילים, פרץ בבכי גדול והחל מתודה ואומר, כי אכן זו האמת, בנו מחלל את השבת! כעת ידוע לו מדוע באה אליו הסבתא בחלום וציותה עליו לפנות אל ה'חפץ חיים', כי שם, בעולם האמת, היא מתביישת שהנכד שלה מחלל שבת, והיא שלחה אותו אל הצדיק שישמיע בפניו תוכחה זאת.

אחר כך קרא היהודי בהתרגשות ובסערת נפש: "רבי, אני מקבל על עצמי לתקן את מעשי. אעשה כל מאמץ לקים את שמירת השבת, התחנן בפני הבן שלי, את מיטב כספי אתן לו, את כל רכושי אעניק לו, בתנאי שלא יחלל את השבת. אני נשבע שאעשה הכל כמיטב יכלתי".

רבי זלמן סיים את סיפורי: "היהודי החולה השיג את מבוקשו – הוא  קיבל ברכה נלהבת מאת ה'חפץ חיים', ובתוך זמן קצר הבריא. הוא תיאר באזני בני משפחתו את המעשה המופלא והבן הסורר שחילל את השבת בשמעו זאת התעורר בו רגש חרטה והוא שב למוטב".

שנזכה לקיים את השבת כפי שצוונו ה' אלוקינו, באהבה והתרוממות הרוח, ומתוך כך נזכה להיגאל במהרה בימינו!

שבת שלום לכל בית הישיבה!