פרשת וארא - העולם שייך רק לצעירים?

ידועה האמרה העממית ש"העולם שייך לצעירים". סיסמא זו יש בה הרבה מן האמת, שהרי אדם צעיר כל העתיד לפניו, כוחו במותניו והוא מלא תכניות לעתיד. ואכן, להיות צעיר זו הרגשה שאתה הולך 'לבלוע את העולם'. אימרה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר אנו רואים שלאחרונה נבחרו מנהיגי מעצמות ומדינות גדולות שהם צעירים מאוד בגילם, כגון: קנצלר אוסטריה מר סבסטיאן קורץ (31), ראש ממשלת אירלנד מר ליאו ורדקר (38) וכן שליט צפון-קוריאה קים ג'ונג און, שלמרות היותו בן 34 בלבד, כבר זוכה לתואר המפוקפק 'אויב העולם החופשי'.

ומה קורה אצלנו?

מצאנו מנהיגים בעם ישראל ובמדינת ישראל, שאפשר להגדירם כ'קשישים' ממש. רק לאחרונה נחשף הציבור הישראלי, כשהמוני בית  ישראל נפרדו וליוו את ארונו של מנהיג הציבור החרדי, הרב אהרון-לייב שטיינמן והוא בן 104. למרות גילו המופלג, המשיך להנהיג ולהדריך צבור גדול שסר למרותו. הרב שטיינמן זצ"ל  הוא לא היחידי, קדמו לו הרב מנחם שך, שהנהיג ציבור זה ונפטר כשמלאו לו 102 ועוד.

לעומתם, חסידים מספרים על רבי ישראל מרוז'ין, מייסד חסידות רוז'ין, החל את כהונתו כאדמו"ר בגיל 16 בלבד, צעיר וללא זקן. מסופר על חסיד אחד שבא להתייעץ עמו בלי שהכירו, וראה אותו עומד באורוות הסוסים שלו. שאל אותו האיש: "היכן ביתו של הרב?" הראה לו הרבי את הדרך, ובעצמו פנה ללכת לדרך אחרת ושם פעמיו לביתו. בלכתו חשב ר' ישראל לעצמו: "האומנם אי אפשר לדעת שאני רבי?" ותוך כדי הליכה צימחו פניו זקן לבן עד שנראה כמו רבי.

כשקוראים את פרשתנו, אין צורך להתפלא ולהתפעל שאנשים זקנים ממש ואפילו קשישים למדי מורים דרך ומנהיגים בעמנו. משה ואהרון היו בני שמונים , כשהתחילו את שליחותם המורכבת והמסוכנת במצרים.

נעיין בפסוק המספר את גילם של משה ואהרון וננסה להבין מה המסר שנלמד מפסוק זה ולכאורה נראה שאינו מעין הענין –

"וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה" .

ראשית, עלינו לברר מדוע בכלל התורה מספרת לנו את גילם של משה ואהרון ומה רלוונטי במידע זה? שאלה זו מרחיב רבי אברהם אבן-עזרא בפירושו הארוך לחומש שמות ושואל –

"…לא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם רק אלה".

ועונה האבן-עזרא:

"…כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן".

ומיד שואל האבן-עזרא, שהרי נאמר על שמואל שהיה בדרגה כמו משה –

"ואל יעלה על לבך כי שמואל עמהם, בעבור שכתוב 'בעמוד ענן ידבר אליהם' (תה' צט, ז), כי כבר פירשתי במקומו, כי לאלה לבדם נתנה התורה, והנה על ידם ינחלו הצדיקים העולם הבא, וכל הנביאים הם נביאי תוכחות או עתידות".

לדעת רבי אברהם אבן עזרא, הכתוב בא להחריג אותם מכל הנביאים האחרים שהם היחידים שהתנבאו וקבלו תורה מה שאין כן שאר הנביאים שרק נבאו תוכחות או עתידות .

רבי עובדיה ספורנו, שהיה גם רב וגם רופא ופרשן דגול, מסביר שאכן התורה רצתה ללמדנו, שגם בתקופה ההיא של משה ואהרון, גיל שמונים נחשב לזקן  ואעפ"כ הם יצאו במלוא המרץ למשימה.

"ומשה בן שמנים שנה. ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם. כי אמנם מי שהגיע לשמונים גם בימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו באמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'…" (ספורנו שמות ז', ז').

יש כאן גם מסר לצעירים, שאם זקנים כמותם יצאו לשליחות כה מיוחדת ומאומצת, הרי ודאי שצעירים יכולים וצריכים לקחת עליהם משימות כאלו. במילים אחרות, רצתה התורה שהם ישמשו דוגמא לדורות, שהגיל איננו מחסום לשליחות.

אך האם כדברי הפרשנים שהזכרנו, זאת הייתה המטרה העיקרית של התורה בציינה את הגיל הכרונולוגי של משה ואהרון?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו דבר נוסף ולהדגיש את פער הגילים של שלש שנים בין משה ואהרון ולמרות שאהרון היה מבוגר ממשה, הרי משה נבחר כמנהיג ואהרון נבחר לעזור למשה. התורה רצתה לספר את גדולתו של אהרון, שלא הקפיד למרות שהיה בוגר ממנו. וכן כותב רבי משה אלשיך:

"ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים וכו'. ועל ידי כן יש להחזיק טובה שלא הקפיד, עם היות הוא בן שלש ושמונים שנה כשהיה משה בן שמנים שנה, שהיה שלש שנים גדול ממנו".

למעשה, התורה בעצמה התייחסה לסוגיה זו של פער הגילים בין שני האחים   בתחילת ספר שמות –

"…וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ" .

הקב"ה פונה למשה ואומר לו, שהוא טועה במחשבתו לגבי תגובת אהרון לכך שהוא, משה, זכה בתפקיד –

"וראך ושמח בלבו – לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב" (רש"י שמות ד', י"ד).

משה באופן טבעי לא רצה לפגוע באחיו, למרות שהקב"ה הוא אשר הטיל עליו את המשימה, ולכן בזמן קבלת השליחות הקב"ה הוא אשר מגלה למשה את המתרחש בלבו של אחיו, שלא רק שהסכים שאחיו הצעיר הוא אשר יבצע את השליחות אלא אף שמחמאוד ומפרגן. כמובן שתגובתו של אהרון היא דרגה גבוהה מאוד ולכן זכה לחושן על לבו.

אם כן, נשאלת השאלה לדעת האלשיך, מדוע התורה חוזרת כאן על כך ברמזה על פער הגילים? – אלא, בפרשתנו התורה מגלה את עינינו, שזה לא היה משהו חד פעמי, אלא ההשלמה ביניהם הייתה לכל אורך השליחות, כפי שנכתב כאן  "בדברם לפני פרעה". לא רק בזמן המינוי, אלא כל תקופת חייהם הייתה ביניהם אחוות אחים, כפי שדוד המלך ביטא זאת בפרק קל"ג:

"הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד: כַּשֶּׁ֤מֶן הַטּ֨וֹב׀ עַל־הָרֹ֗אשׁ יֹרֵ֗ד עַֽל־הַזָּקָ֥ן זְקַֽן־אַהֲרֹ֑ן שֶׁ֝יֹּרֵ֗ד עַל־פִּ֥י מִדּוֹתָֽיו".

ונאמר על כך במדרש (ויקרא רבה), שהאחווה הייתה הדדית וכפי שאהרון פירגן למשה, כך משה פירגן לאהרון –

"כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, וכי שני זקנים היו לאהרן ואת אמרת הזקן זקן אלא כיון שראה משה את השמן יורד על זקן אהרן הי' שמח כאלו על זקנו ירד".

פתחנו את מאמרנו בכך, שהעולם שייך לצעירים וכפי שכתבנו יש בכך הרבה מן האמת, שהרי הצעירים מלאים שמחה ומרץ והעתיד כולו לפניהם כדי לתקן ולשפר, אבל יש גם חסרון המובא בגמרא הידועה (מגילה לא:) –

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים: סתור! וילדים: בנה! – סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים – בנין, ובנין נערים – סתירה, וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה".

מאמרו של רבי שמעון בן אלעזר נשמע חריף וקיצוני עד כדי כך, שהמשקל שניתן לדעתם של הצעירים הוא ממש לא נחשב. האם רבי שמעון בן אלעזר התכוון רק לילדים ממש, או שזה ביטוי כללי לאנשים צעירים?

המקור לדברי רבי שמעון בן אלעזר הוא האירוע שקרה עם רחבעם. כידוע, לאחר מות אביו שלמה, באו אליו נציגים מהעם ובקשו ממנו הקלה בעול המסים שהטיל עליהם שלמה המלך. רחבעם ביקש מהם שלושה ימים כדי להתייעץ והכתוב (מלכים א' פרק י"ב) מספר, שהתייעץ עם הזקנים שהיו יועצי אביו והם יעצו לו שיענה לבקשת העם וגם נמקו זאת –

"וַיְדַבְּרוּ֙ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים".

לאחר ששמע את דבריהם, הלך להתייעץ עם חבריו אשר גדלו איתו והם יעצו לו דווקא להכביד עליהם, ודבריהם הפכו למטבעות לשון –

"וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֘ לֵאמֹר֒ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי:וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים".

כתוצאה מכך ששמע לחבריו בני גילו, הממלכה נחלקה לשניים – יהודה וישראל – והשאר היסטוריה…

אם נעיין בהגדרה שהכתוב נותן ליועציו הצעירים, הכתוב מכנה אותם "ילדים" מתוך זלזול, אבל למעשה הם גדלו יחד איתו והיו בני 41 כגילו של רחבעם ולכן רבי שמעון בן אלעזר במאמרו על סתירת הזקנים ובנין הילדים מצטט את לשון הכתוב "ילדים". לעניות דעתי, רבי שמעון בן אלעזר אינו גורס שלא לשמוע כלל לדעתם של צעירים, אלא הוא מציע ומזהיר אותנו כשיש על הפרק שתי אפשרויות, דעת זקנים בעלי ניסיון שלכאורה נראה שהם באים 'להרוס', מול דעת צעירים חסרי ניסיון שלכאורה באים 'לבנות', הרי כדאי לשמוע לעצת הזקנים. כי בדרך כלל זקנים הבאים לסתור מכינים לפני כן את האלטרנטיבה ואת הבניין, ואילו צעירים שמעלתם היא ההתלהבות והיכולת לבצע שינויים, פעמים שמרוב התלהבות הם קודם הורסים בלי שהכינו את הבניין.

אין ספק, שבמקרה שישנם צעירים בעלי ניסיון, ודאי שיש כאן שילוב חשוב של רוח צעירה וניסיון ואפשר בהחלט לשמוע לדעתם. ורק כאשר מול זה יש ניסיון רב יותר של אנשים מיושבים בדעתם, שאינם ממהרים לסתור, הרי כדאי לשקול בכובד ראש את ניסיונם של הזקנים. אמנם, גם אדם זקן וגם בחור צעיר יכולים לטעות ולכן במקום שיש דילמה וספק ואין השואל יכול לגבש את דעתו שלו, הרי כאן כדאי להקשיב לרבי שמעון בן אלעזר.

נלמד מרבן של ישראל משה רבנו ואחיו אהרון הכהן, שיכלו להניח בצד את רגשותיהם האישיים וכל כולם הייתה למשימה הקדושה של גאולת ישראל. בשלותם ממרום גילם וצדקתם הגדולה הובילו את עם ישראל ואת העולם כולו לעידן חדש של האנושות, כפי שהגדיר זאת הרב קוק בפתגם לחודש ניסן –

"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".