פרשת וארא - הבטחת הארץ

שות ישראל הצדיקות מרגישות כבר בט"ו בשבט את בוא האביב וחג הפסח וכבר מתחילות בתוכנית להכנת הבית לחג. חלקן אף מתחילות ממש בניקיונות של החדרים וסידור המדפים בארונות, כדי לא להיות לחוצים ברגע האחרון לפסח, ויש הנוהגות 'לקולא' המתחילות רק מפורים – שלשים יום לפני החג כבר דורשות בהכנות לחג.

אני רוצה להצהיר בזאת, שאני מרגיש את חג הפסח ואת ליל הסדר כל שנה עוד קודם לט"ו בשבט. עם תחילת הקריאה בתורה בציבור בספר שמות, כל פרשה ופרשה גורמת אצלי לעליית מדרגה לקראת חג החרות ובמיוחד כשמגיעים לפרשתנו, פרשת וארא, בה מתוארות שבע המכות מתוך העשר, שחטפו המצרים כחלק מתהליך גאולת ישראל – או אז אני חש כבר את אווירת החג, את איזכור המכות בליל הסדר וטבילת האצבעות ביין וכו'. כמובן שהייתי שמח יותר אילו הייתי יכול להיות שותף מלא גם בהכנות הפיזיות, אבל לא תמיד סומכות עלינו נשותינו הצדיקות, שננקה כפי שצריך באותם דקדוקי הלכה כפי שהן מקפידות ואשרינו, שבזכות נשים צדקניות אנו חוגגים כל שנה את הפסח בכשרות ובהידור רב.

מה שנותר לי לעשות לטובת החג, הוא להשתדל למצוא איזה רעיון חדש או פירוש מרענן לספור הנפלא של יציאת מצרים.

כל שנה אני מנסה להבין איך זה שמתוך חמש לשונות הגאולה, אנו מתייחסים רק לארבע מהן?

כוונתי, שהפסוק הכי משמעותי בעיניי הוא ההבטחה והשבועה האלוקית שיביא אותם לארץ ישראל – "והבאתי אותם אל הארץ" – אך במפתיע לשון גאולה זה לא נחשב ונספר כחלק מלשונות הגאולה.

ראשית, נביא לפנינו את פסוקי הגאולה, המשתרעים על פני שלשה פסוקים –

"לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְקֹוָק֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים:(ז) וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם:(ח) וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְקֹוָֽק".

שאלה ראשונה כפי שהובאה לעיל, מדוע הבטחת הארץ לא נמצאת בלשונות הגאולה ובמיוחד שזו לא סתם הבטחה, אלא שבועה שה' נשבע לתת לנו את הארץ?

שאלה שניה שואל ה'אור החיים' הקדוש – האם חלילה הבטחת הארץ של הקב"ה לא קוימה, שהרי הדור של יוצאי מצרים לא זכה להיכנס לארץ? האם חלילה הקב"ה מבטיח ואינו מקיים? נראה את השאלה בלשונו –

".. קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ ולא מצינו שכן היה אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו לכן ואמרו ז"ל (שמו"ר פ"ו) אין לכן אלא לשון שבועה…".

רבי אברהם אבן-עזרא פותר את השאלה הקשה של ה'אור החיים' ועונה בפשטות בפירושו הארוך –

"והבאתי אתכם אל הארץ, כי רבים מיוצאי מצרים גם בניהם יחשבו כהם".

כלומר, הרי הבטחת הקב"ה התקיימה בבני דור המדבר שנכנסו לארץ.

בפירושו הקצר מוסיף האבן-עזרא –

"כי רבים מיוצאי מצרים שהם פחותים מעשרים שנה נכנסו לארץ. גם בני המתים במדבר".

רבי עובדיה מספורנו מקבל את הטענה שהכניסה לארץ נמצאת בתנאי –

"והבאתי אתכם אל הארץ. כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראויים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם".

נפנה לבעל השאלה עצמה ונראה כיצד הוא עונה על שאלתו. עונה האוה"ח הקדוש בצורה ברורה, שיש כאן תנאי, שהבטחת הארץ תלויה בידיעת ה' על ידי עם ישראל וזה התנאי לקיום ההבטחה, מה שאין כן בשאר לשונות הגאולה האחרים, שהם בלי תנאי, מכיוון שלפני הפסוק של "והבאתי…" כתוב "וידעתם כי אני ה'…" – ואז כתוב "והבאתי". זאת אומרת, לפני שהקב"ה מביא אותנו אל הארץ, צריך שתהיה ידיעת ה'. נראה את העניין בלשונו –

"…ונראה, כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו וקודם אומרו [=לפני שכתב את הפסוק של] 'והבאתי אתכם', אמר 'וידעתם כי אני ה' המוציא',  פי' תנאי הוא הדבר ובזה 'והבאתי' וגו'. וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר וידעתם וגו' אז הבאתי וזולת זה יהיה מה שיהיה…" (אור החיים שמות ו', ח').

לפי תירוצו של רבי חיים בן עטר, אפשר גם לענות על השאלה הראשונה, שהלשון 'והבאתי' לא נמצאת בלשונות הגאולה, כי היא מותנית במעשים הטובים של העם.

ברם, עדיין לא נחה דעתנו, למרות תשובתו היפה של ה'אור החיים' הקדוש, שהרי לפי מה שמצאנו בפירושו של הרש"ר הירש על הפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם", כותב הרש"ר הירש –

"…ולקחתי. משתהיו זקופים, חפשיים וחדורי תודעת זכויות האדם, אקח אתכם לי לעם. רק תשתחררו, ולי לעם תהיו. לי לעם, ללא ארץ, ללא קרקע, רק בי".

הוי אומר – שגם לקיחת עם ישראל היה לה תנאי מקדים והתנאי היה, שעם ישראל ירגיש תחושת חופש ותודעת זכויות וכו'. אם כן, הרי גם לקיחת עם ישראל הייתה מותנית בתנאי כלשהו ונשאלת השאלה – האם עם ישראל עמד בתנאי זה? כפי הנראה, עם ישראל לא התנהג כעם זקוף וחדור תודעת הומניות וזכויות אדם, זאת לפי רמת ה'קיטורים' והתלונות שלהם, עם ישראל לא התנהג ולא שימש דוגמא לזקיפות קומה.

אם כן, שאלתנו חוזרת למקומה – מדוע 'ולקחתי אתכם לי לעם' שובץ בין לשונות הגאולה, ואילו ביאת הארץ לא נכללה ולא נספרה כלשון גאולה?

הקושיה מתעצמת כאשר אנו מוצאים, שהקב"ה נשבע כשבועה אלוקית בדבר הבטחה שייכנסו לארץ, ואם כך, מדוע אין זה מספיק לשמש כלשון של גאולה? וכפי שכותב מדרש 'שכל טוב' –

"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי. זו שבועת הארץ: לתת אותה לאברהם וליצחק וליעקב. דכתיב 'ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (בראשית ט"ו, י"ח), וכתיב 'בי נשבעתי נאום ה' … ונתתי לכם מורשה שתורישוה לבניכם: אני ה'. הבטיחם תחלה וסוף בשבועת שם הנכבד".

הרש"ר הירש לומד מכל האירוע כאן, שהתורה רצתה ללמדנו, שלמעשה שאנו מחויבים לתורה ולמצוות, אף אם עדיין לא זכינו לממש את ההבטחה האלוקית לזכות בארץ ישראל, וזה לשונו –

"והבאתי אתכם וגו'. ישראל ייכון אם-כן לעם, עוד בטרם יזכה לארץ משלו. ולכן אין קיומו כעם מותנה בבעלות על ארץ, אלא הבעלות על ארץ הותנתה במילוי בנאמנות של תפקידו הלאומי".

ונראה לענ"ד לומר, שהבטחת הקב"ה "והבאתי" לא נכללה בלשונות הגאולה, הואיל והבטחת הארץ קיימת לעולם ועד והיא המגמה הקבועה לעם-ישראל, כי בלי ארץ-ישראל אין כמעט משמעות לקיום המצוות, כפי שכותב הרמב"ן שקיום המצוות בחו"ל הוא רק בבחינת 'הציבי לך ציונים' וכדברי הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' –

"ונתתי אתה לכם מורשה. לא לשעה שאתם תהיו בה לבד, אלא אפילו בשעה שאתם גולים ממנה הרי הוא שלכם, וכמו שאדם הפורש משדה ירושת אבותיו לעולם דעתו עליה ומשים לב שלא לשכוח הליכות אותה אחוזה, אולי יזכהו ה' לשוב אליה, כך א"י היא לנו מורשה לעד, וכמו שאמר ירמיה הנביא (לא כ) הציבי לך ציונים וגו'…ובזה נכלל הברית אשר לארץ, כי יהא השגחתו בפרטית עליה, אפילו בשעה שאנו גולים, הליכות ארץ ישראל וברית שלה למורשה לנו…".

לסיכום הדברים –

אין ההבטחה על הארץ דומה לשאר לשונות הגאולה, שהרי שלוש מהן מדברות על גאולה פיזית מעבדות וסבל מצרים, שהגאולה תהיה בעוצמה –

"וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים".

אחרי השלב הזה, מגיע "וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם" וזה נעשה במעמד הר סיני, בקבלת התורה, שעל כך גם הצהיר משה לפני פרעה – "שלח את עמי ויעבדוני". ובוודאי, גם לקיחת עם-ישראל לעם, זו גאולה, כי זו הייתה המטרה הראשית של הגאולה – לא רק להשתחרר מעבדות פיזית, אלא להשתחרר מעבדות רוחנית – "עבדיי אתם ולא עבדים לעבדים". זו תורת הגאולה.

והשלב הבא  – "וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה" – איננו מטרה בגאולה, אלא מימוש "עבדיי אתם!", אנחנו עבדיו של המלך, הקב"ה, וזה רק בארמונו של המלך – בארץ ישראל – שם מתבצע המימוש של היותנו לעם וזוהי הבטחה ישנה מאז האבות, שאיננה קשורה לגאולת מצרים דווקא.

מכאן התביעה האלוקית לחיות על פי התורה בארץ ישראל דווקא ולהתאמץ על כך למרות הקשיים והאתגרים, ואם לא אז חלילה הארץ מקיאה אותנו מתוכה. הבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ" זו הבטחה נצחית, אך נמצאת כל הזמן בתנאי וגם אם חלילה נגלה שוב מהארץ כפי שכבר קרה, הרי ארץ ישראל תחכה לבניה, בדיוק כפי שזכינו לראות בימינו. למדנו אם כן, שהבטחת הארץ לעולם קיימת ואיננה הבטחה גאולית בלבד, אלא הבטחה קיומית לעצם קיום האומה ולכן היא עתידה להתממש תמיד.

ונחתום בשיר מתוק ומרגש על גלות, גאולה והציפייה לבניין בית-המקדש בארץ-ישראל, אותו חיבר ושר מייסד חסידות קאליב, האדמו"ר רבי יצחק-אייזיק טויב. שיר זה התפרסם ע"י הצאצא הקדוש שלו ושריד לשואה האיומה, רבי מנחם-מנדל טאובר מקאליב זצוק"ל, שנפטר לפני כחצי שנה. רבי אייזיק מקאליב היה נוהג לטייל בין רועים ועובדי אדמה בהונגריה, ומהם אף למד כמה ניגונים ידועים. שיר רועים כזה הוא "סולו קוקוש" (קורא התרנגול), שרבי אייזיק היה שר בהתלהבות. את השיר הזה נוהגים לשיר עד היום בחצרות החסידים. וכך היה שר ר' אייזיק (קישור לקליפ השיר):

"קורא התרנגול –

הנה הבוקר אור, ביער ירוק, בשדה רחוק, מחכה לי הציפור.

הו, מה יפית ציפור, כמה יפית מפז! צהובת רגל, צהובת רגל, והמקור זהב!

חכי ציפור חכי, חכי עוד רגע קט, ברצות השם יתברך, אפגוש בך ואשמח!

מתי יקרה זה כבר? 'ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא!', הו אז זה כבר יקרה…".

יהי רצון, שנזכה להעריך ולהבין, שהמתנה האלוקית שקיבלנו בדורנו צריכה כל הזמן טיפוח והנהגה של תורה וקדושה בארצנו וכך נזכה לגאולת עולמים.

שבת שלום לכל בית הישיבה!