פרשת בראשית - תובנה חינוכית מהירח

לפני מספר שנים פנה אלי תלמיד לאחר החזרה מחופשת חגי תשרי וביקש לקיים עמי שיחה אישית ופניו הביעו רצינות ודאגה. לאחר שיחה קצרה התברר לי לשמחתי, שאין חלילה בעיה רפואית כלשהי אצלו או אצל קרוב משפחתו והכל ברוך ה' תקין, יחסיו עם הוריו טובים ומצוינים וכן מרגיש טוב בחברת חבריו בישיבה ובתנועת הנוער. אם כן שאלתיו – ממה אתה מוטרד? תשובתו שמחה אותי למרות העננה הכבדה שליוותה את דבריו וכך סיפר לי התלמיד הנפלא הזה: "אני מרגיש בזמן האחרון עצבות כזו בתוך תוכי פנימה, שאני בטוח שאחרים לא מזהים – או כך אני מקווה". המשיך התלמיד ושיתף: "אינני מסוגל לפרגן לתלמידים אחרים שמצליחים בלימודים וכן לתלמידים שתופסים מעמד ומקום מאוד גבוה בחברה . התלמידים הללו הם בעלי השפעה על אחרים ואילו אני שנמצא ביחסים טובים עם כולם חש מאוד מוקטן וחסר חשיבות בעיני החברים. אני מבקש עצה ועזרה איך לחזק את עצמי שלא אקנא בחבריי, שאשמח בשמחתם ושאצליח לפרגן למי שמצליח לימודית וחברתית".

לאחר שהחמאתי לו ארוכות על אישיותו הנהדרת ועל כך שאני גאה בו שאלו הם 'דאגותיו' – לשפר את מידותיו ואת היכולת שלו לפרגן לאחרים, הסברתי לו שבעצם תחושות אלו הינם רגשות בריאים ורק צריך למצוא את הדרך להפוך את הקנאה ל'קנאת סופרים' שתרבה חכמה. שמחתי מאוד שגישתו תאמה את מה שאנו רגילים לצטט בישיבה מדבריו של מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל ליפקין מסלנט  (התק"ע -ה'תרמ"ג) – "הרוצה להגביה את עצמו אל יחפור בור לשני אלא יעשה גבעה לעצמו". כוונתו של אותו בחור בישיבה שימחה אותי, משום שכל מה שרצה זו היכולת להגביה את עצמו בלי לנסות חלילה להוריד ולהמעיט מערכם של אחרים. סיפרתי לו על הגורם ועל הסיבה שהניעה את רבי ישראל מסלנט להקים את תנועת המוסר, משום שהאמין שעל ידי עבודה אישית אפשר לתקן וזאת לאחר שחווה אירוע קשה ביותר. בעירו היו שני סנדלרים, שחיו באהבה אחווה ורעות. אחד הסנדלרים התעשר והגיע לגדולה ואילו חברו נשאר סנדלר פשוט ובקושי התפרנס ממלאכתו. חברו העשיר, שהתעסק אף בנדל"ן ובעסקים אחרים השיא את בתו ברוב עושר וכבוד וכמובן הזמין את חברו הסנדלר משכבר הימים. אך לפתע חטף הסנדלר העני התקף קנאה ולפני כל האורחים שלף את נעלו וצעק לחברו העשיר – "כמה עולה לתקן את הנעל?". היות ורבים מהאורחים לא ידעו את עברו של המארח העשיר כסנדלר, הופתעו מדברי הסנדלר העני. שלא יכול לשאת את עושרו של חברו לשעבר.

פנייתו של תלמידי היקר שסמוכה היתה לפרשת בראשית, העלתה כמובן מיידית את ענייני הפרשה, בה כלול גם אירוע קיצוני (להבדיל) – הרצח הראשון בהיסטוריה – תוצאה של קנאת אחים, קין והבל.

שלמה המלך כבר קבע את הסכנה בקנאה –

"קשה כשאול הקנאה" (שיר השירים ח', ו')

וכן –

"רקב עצמות קנאה" (משלי י"ד).

במאמרנו זה אנו רוצים להתמקד בדברי חז"ל, המובאים רק בחלקם בפירוש רש"י על הפסוק בתחילת פרשתנו –

"ויַּ֣עַשׂ אֱ-לֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים".

הקושי הלשוני בפסוק בולט. מצד אחד, שני מאורות גדולים – ומצד שני אחד גדול ואחד קטן?

על כך מתייחס ושואל רבי שמעון בן פזי (חולין ס':) –

"אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!"

עד כאן דברי המדרש בשם רבי שמעון בן פזי, שרש"י ראה לנכון להביא מהגמרא בחולין. אך למעשה יש המשך של הדו-שיח בין הלבנה לקב"ה בגמרא שם –

"אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני [=מה מועיל נר ביום?]?…חזייה דלא קא מיתבא דעתה [=ראה הקב"ה שלא מתיישבת בדעתה], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' [לעומת כל החטאות שמוזכר 'חטאת' בלי המילה לה']. אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".

כדרכם של חז"ל, כשרוצים להעביר לנו מסר חינוכי-מוסרי, הם משתמשים ומלמדים זאת מתוך הכתוב בתורה ולדעתם רצתה התורה בין השאר להעביר לנו בדרך ה'האנשה' דו-שיח כביכול בין הירח להקב"ה.

החלק הראשון של הדו-שיח בעצם בא לומר, שיש מחיר לניסיון לקבל מעמד מועדף על פני הזולת. הלבנה, שמייצגת כאן אדם שרואה את עצמו ראוי באופן בלעדי להיות 'המלך' ובמילים פשוטות יותר – רצון של האדם הזה להוביל להיות הראשון להיות המשפיע העקרי. ומה הייתה תשובת הקב"ה? 'לכי ומעטי את עצמך'.

נדייק בדברי המדרש – לא כתוב שהקב"ה מיעט אותה והקטין את אורה – אלא אמר לה 'לכי ומעטי את עצמך'. התיקון הוא בזה, שאדם שמרגיש שזולתו זוכה בכתר ולא הוא, עליו לעבוד על עצמו במידת הענווה ולומר לעצמו: יתכן והשני הוא אכן בעל מעלה יותר ממני ולפרגן לו.

אם נתבונן בהמשך הגמרא בחולין, באותם קטעים שרש"י לא הביא כאן, נלמד שיש המשך לדו-שיח, בזה שהלבנה לא מבינה מה ראה בדבריה ש"אין שני מלכים משמשים בכתר אחד". ה'לבנה' היא-היא האדם שמרגיש שהרצון שלו להיות שווה לשני הוא לגיטימי. ואכן, הקב"ה לא עונה לה שזה לא נכון מצידה, אלא מבין שהצורך הוא בתחושה של הישגיות, ולכן מציע לה משהו אחר שלא מתקבל על ידה וכן עוד כמה הצעות שלא מתקבלות, כי באמת בתוך תוכה לא רק שהיא רוצה את אותם הישגים, אלא חושבת שמגיע לה, ועל זה התבקשה 'לכי מעטי עצמך'.

ואעפ"כ, המדרש מלמדנו, שאכן בקשתה היתה טהורה וכאילו הקב"ה מבקש מחילה וכפרה על טעותו. מנין נבעה כביכול הטעות? – מתוך זה שפעמים השלב הראשון של האדם זו קנאה שלילית, אבל בסופו של יום הקנאה הזו גורמת לקנאת סופרים והיא תרבה חכמה.

אם נחזור לתחילת סיפור המעשה, הרי המדרש הוא המענה האמיתי היחידי לתחושה של חוסר פרגון להצלחה של השני. לא לנסות חלילה להמעיט מערך האחר, אלא לעבוד על מידת הענווה…וזהו סיפור הירח והשמש!

למדנו דבר נוסף, שישנם מקרים בהם האדם חש קטן ומרגיש שאיננו מקבל את מה שמגיע לו, אך למרות שהוא לא צודק אובייקטיבית, הרי כפי שנהג הקב"ה וביקש מחילה, כך גם מי שנושא בתפקיד רשמי כלשהוא ועלול לעיתים לפגוע באחרים אף בשוגג או ח"ו במזיד, עליו לבקש מחילה.

נסיים בדברי המשנה באבות (פ"ו):

"המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את המישרים, מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו – מכריעו לכף זכות…".

תכונות אלו משנות תודעה וכיוון ומאפשרים לשמוח בלב שלם בשמחתם של אחרים. המשנה אומרת לנו, שהדרך להתגבר על רגש הקנאה היא קודם כל להכיר את מקומך ואת יכולתך.

ונסיים בתפילתו של רבי נחוניה בן הקנה, כשנכנס לבית המדרש, המופיעה במשנה (ברכות כ"ח:) –

"רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי".

והגמרא מפרטת קצת יותר:

"תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי…".

רבי נחוניה בן הקנה ידע, שרגשות כאלו של חוסר פרגון ושמחה בהצלחת הלימוד של חבריו עלולים לקרות ולכן חיבר בתפילה רצון שישמחו בו חבריו. רבי נחוניה בן הקנה, שהיה דור שני לתנאים נפטר סמוך לחורבן הבית-השני וזכה לאריכות ימים וכשנשאל על ידי תלמידיו במה זכה לאריכות ימים, ענה להם:

"מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי" (מגילה כ"ח.).

רבי נחוניה עבד על מידותיו ונעזר גם בתפילה כדי לשפר את מידותיו והיה נאה דורש ונאה מקיים.

מסקנת הדברים – כדי לרכוש מידה טובה של פירגון, צריך לעבוד על מידת הענווה, להקטין את עצמנו ולראות בחברנו מודל ללימוד ולחיקוי ובכך לזכות ברגשות חיובים ושמחה כלפי זולתנו – ולהתפלל שגם אנחנו נזכה לכך.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!