פרשת בראשית - חמדת ימים אותו קראת

בפעם הראשונה שמופיע עניין השבת בתורה הוא בפרשתנו, שלשה פסוקים המתארים את השבת כיום מנוחה, כפי שהקב"ה נח ביום השביעי –

"וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם:(ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה:(ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת".

ונשאלת השאלה – הרי עם ישראל נצטווה על השבת במעמד הר סיני כפי שמופיע בפרשות יתרו ואתחנן, אם כך מדוע יש לספר לנו על כך בבריאת העולם?

כותב על כך רבנו בחיי בפרשת 'כי תישא' ומסביר, שמטרת הכתוב בסיפור מצוות השבת בפרשת 'בראשית' עוד טרם היותנו לעם, היא האמונה בחידוש הבריאה ואלו הם דבריו –

"והנה, השומר שבת כהלכתו מייחד הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, וגורם ברכה למעלה ולמטה בייחוד ההוא, ולזה אמרו רז"ל [שבת קי"ח:] 'כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו, שנאמר [ישעיה נ"ו, ב'] אשרי אנוש יעשה זאת וגו'…'. ודע כי מצות השבת היא המצווה הראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עיקר האמונה, והיא שקולה כנגד כל המצות כולן, ועם מצות השבת יאמין אדם בחידוש העולם…".

"ברוך הוא א-ל עליון" הינו אחד הפיוטים היפים, שנוהגים בני אשכנז לזמר בשבת בבוקר, ומאז הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות גם ציבור גדול מבני עדות-המזרח מצטרף לשירת הפיוט הנפלא הזה. פיוט זה חובר על ידי רבי ברוך בן שמואל מהעיר מגנצא [כפי שכונתה ע"י היהודים – העיר מיינץ שבגרמניה] במאה ה-12.

בבית החמישי מתוך שבעת הבתים מופיע קטע שדורש הסבר – "חֶמְדַּת הַיָּמִים קְרָאוֹ אֵלִי צוּר". ונשאלת השאלה – היכן קרא הקב"ה לשבת 'חמדת הימים'?

כמו כן, מצאנו בתפילת שמונה עשרה של שבת – "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית" וגם כאן נשאלת אותה שאלה – היכן קרא הקב"ה לשבת 'חמדת הימים'?

מצאנו דברים נפלאים אצל ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק", שעונה על שאלתנו (בפרשת ויצא) ובין השאר מחבר בין ראש השנה לבין השבת והשנה ביתר שאת כשראש השנה חל ביום השבת והוא מסביר מבחינה רעיונית מדוע לא תוקעים בשופר בשבת מעבר לנימוק ההלכתי –

"…כשחל ראש השנה בשבת, אין מהצורך להעלות זיכרוננו לפניו יתברך לטובה על ידי פעולת השופר, מפני שהוא יום הזיכרון בעצם, כמו שנאמר (בראשית ב', ב') 'ויכל אלהים ביום השביעי' ותרגם ירושלמי וחמיד. והיינו שכביכול נשא הבריאה חן וחמדה לפניו ביום השבת ..ועל זה אומרים 'חמדת ימים אותו קראת' וכמו שכתב האבודרהם שכל יום השבת נעשה כביכול חמדה לפניו..".

באותו כיוון כתב גם רבי יצחק קארו [1458-1535 – היה ראש ישיבה, דרשן ורופא, ממגורשי ספרד, דודו ומגדלו של רבי יוסף קארו] בספרו 'תולדות יצחק' מהו המקור לביטוי 'חמדת הימים' בתוספת תובנה חשובה והסבר מה הכוונה  במה שהקב"ה חמד את יום השבת וזה לשונו –

"…ויש מפרשים, כי 'ויכל' הכוונה בו 'חמדה', כמו 'נכספה וגם כלתה נפשי' [תהלים פד ג], ואמר שמלאכתו שעשה בששה ימים חשק בה ביום השביעי וכן תרגם ירושלמי 'ויכל אלהים וחמיד' , ומזה אמר 'חמדת ימים אותו קראת' [בתפלת מוסף בשבת], ואנה נמצא בכל התורה שנקרא השבת חמדה?, אלא כאן, והכוונה שאחר שעשה המלאכה רצה בקיומה, והוציאו בלשון ויכל שהוא חמדה, לפי שהחומד הדבר אינו חפץ בביטולו אבל מבקש קיומו".

עד כאן ביארנו את המילה 'ויכולו' שזה מלשון 'חמדה', כפי שביאר לנו רבי יצחק קארו. בהמשך דבריו העלה ספק [רביעי בסדרת ספקות שהעלה] על העניין שהקב"ה בירך את יום השביעי, וזה לשונו –

"…מהו ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו? מהו ענין זאת הברכה שלא ראינו ברכה וקדוש בו משאר הימים באותו השבוע? ופרש"י ברכו במן, שכל ימי השבוע ירד להם עומר לגולגולת, ובשישי לחם משנה, וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא מדבר על העתיד".

לרבי יצחק נראה פירוש רש"י דחוק כשמדבר על כך שברכת ה' תהיה רק בעתיד בזמן משה רבנו שעם ישראל יתברך במן ובלחם משנה שירד כפול ביום שישי לכבוד שבת ולכן מפרש על פי דרכו של ה'אבן עזרא', שהברכה ביום הזה ביום השבת תחולל שינויים בגופו של האדם ובנשמתו, וזה לשונו –

"…במה שכתוב ויברך ויקדש, מהו ענין הברכה והקדוש?, כתב ר"א פי' ברכה תוספת טובה, שביום הזה יתחדש בגופות יתרון כח בתולדות ובנשמות יתרון השכל, ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. וכתב עליו הרמב"ן ודברו זה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים".

במילים פשוטות – ביום השבת האדם אמור להרגיש תוספת של כוחות רוחניים וצריך להאמין שזה קורה. רבי יצחק, שהיה איש קבלה, ייחס את הכוחות המיוחדים שהאדם מקבל בשבת מהכוכב שבתאי, כפי שטוענים חכמי המזלות. לפי"ז מבאר את מה שאמרו חז"ל –

"…וזהו שאמרו רז"ל [ביצה ט"ז.], שיש בשבת נשמה יתירה, ולזה אמר מזמור שיר ליום השבת טוב וגו' [תהלים צ"ב, א'], כי יום השבת נאה לזה מכל ימות השבוע…".

את הקושי בפירוש רש"י לעיל, שהעלה רבי יצחק קארו, שלא יתכן שמה שהכתוב מודיע לנו חגיגית שהקב"ה בירך את יום השבת וקידשו מדובר על העתיד להיות בזמן משה רבנו ולא כל הזמן, העלו גם פרשנים אחרים ואף הרב שבתי משורר בס [1641-1718] מביא קושי זה ברש"י, ומוסיף גם קושי נוסף, שלא יכול להיות שהכתוב מתייחס לתקופה של ארבעים שנה בלבד של ירידת המן, וזה לשונו –

"…ודבר תמוה הוא בעיני, שבשביל ירידת המן שהיא לזמן מועט דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש, לפיכך נ"ל כוונת זה הדרוש שהש"י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העוה"ז כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הלוך ודיבור לא יהא כבחול, ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף כו', אם כן יחסר לחמו ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר ויברך וגו', ר"ל שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה, ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקדוש ברוך הוא אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה, ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר, (שם ט"ז י"ח) ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דוקא על זמן ירידת המן". [שפתי חכמים אות ר']

שאלה זו יישב גם רבי טוביה בן אליעזר במדרש 'לקח טוב' [נקרא גם 'פסיקתא זוטרתא', לקט מהגמרא, מהספרי, ספרא, מכילתא ועוד]. לטענתו, משה רבנו אמר לעם ישראל, שמכיוון שהקב"ה בירך את יום השבת, אז הם זוכים לכך לקבל את המן בכפליים, כלומר: מכוח ברכתו של הקב"ה הם זוכים לכך. נראה את לשון המדרש –

"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מה סיפר משה רבינו לישראל כי הקדוש ברוך הוא בירך וקידש זה היום, כי בימי משה נהיה שבירך ויקדש את השבת. וכן אמר רבי ישמעאל ברכו במן בלחם משנה, וקידשו במן, …וכל כך למה נהיה כי בו שבת במעשה בראשית מכל מלאכתו. 'ויקדש אותו'- משל למלך שבנה פלטורין ואחר כל מלאכתו עשה לו חינוך, כך הקדוש ברוך הוא אחר כל מלאכתו קידש את יום השבת ובירכו" (בראשית פרק ב').

אם נרחיב קצת את דבריו, הקב"ה קבע סגולה של ברכה ביום שבו הסתיימה מלאכתו והופעת הברכה יכולה להופיע בכל הדורות, והיא אכן התקיימה בכל הדורות ובכל מיני מצבים, ומה שהתגלה לנו והתפרסם היה בימי משה, כי זו הייתה ברכה עצומה ונס גלוי של כפל מן עבור היום השביעי.

המדרש ב'בראשית רבה' מתרגם את הברכה שהקב"ה מברך, שזו בעצם ברכה ל'עושר'. אכן, עושר אינה מילה מגונה, אך רצוי שהעושר יהיה מלווה בחיים של שמחה, וזה לשון המדרש –

"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כתיב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי, ולא יוסיף עצב עמה זה האבל…" (בראשית פרשה יא, סימן א').

בדרך דומה למדרש 'בראשית רבה' כותב גם 'מדרש אגדה' על בראשית, שברכת השבת היא באופן המעשי והגשמי, שהקב"ה דואג למי שמוציא הוצאות לכבוד שבת קודש, וזה לשון המדרש –

"ויברך אלהים את יום השביעי. במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקדוש ברוך הוא משלם לו כפלים".

אך המדרש מרגיש, שרעיון זה 'מקטין' במעט את עוצמתה של ברכת ה', ולכן מוסיף בפירוש נוסף על כך, שברכת השבת משפיעה גם על עולם האמת וזה לשונו –

"דבר אחר: ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנום בשבת" (בובר, פרשת בראשית פרק ב', סימן ג').

ה'אבן עזרא' מביא בעניין זה פרשנים רבים עד תקופת הגאונים, אולם לדעתו ברכת השבת לשומרים אותה היא ברכה עצומה שגורמת להם להבין יותר את דרכי ה' בבריאה, וזה לשונו –

"…ולפי דעתי, שטעם ברכה הוא תוספת ביום, שיקבלו כחות השומרים להבין מעשה השם. וככה אמר המשורר במזמור שיר ליום השבת, ושם כתוב 'כי שמחתני ה' בפעליך' (תהל' צא, ה)…".

רבי דוד קמחי (רד"ק) אומר בפשטות, שעצם הדבר שאנו משתחררים מעסקי העולם הזה מאפשר לנו להתעסק בדברים שבקדושה, וזה לשונו –

"הברכה היא תוספת טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלהים…".

הרד"ק מוסיף ומתאר, איך למעשה קדושת השבת משפיעה על כל הבריאה והיא עדות של עם ישראל על חידוש העולם, שאיננו קדמון אלא 'המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית' –

"ויקדש אתו – שיהא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין האל כי הם קדושים בשמרם את השבת שהיא עדות על חידוש העולם, ולהודיע לכל העולם, כי העולם איננו קדמון, כי חדשו האל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי…".

ומכאן עובר הרד"ק לתאר, כיצד הדברים אפילו משפיעים על המציאות שלנו. יש רק לציין, שכנראה הרד"ק לא ראה את התופעות שמתאר בעיניו, אלא זה מה שאמרו חכמים –

"…גם אמרו, כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע, וחכמינו ז"ל אמרו על נהר שבתיון שבכל ימי השבוע הוא מושך אבנים וחול וביום השבת הוא נח, לפיכך קורין אתו שבתיון, וכן אמרו…" (ב"ר פ' י"א, סנהדרין ס"ה).

הרמב"ן מביא את דעת רבי סעדיה גאון, שזו ברכה מיוחדת למי ששומר שבת, שיהא מבורך בעתיד, והרמב"ן דוחה זאת וזה לשונו –

"…ובשם הגאון רב סעדיה אמרו, שהברכה והקידוש על השומרים, שיהיו מבורכים ומקודשים…ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד".

לכן הרמב"ן מסביר, שהשבת היא מקור הברכות והוא יסוד העולם וזה לשונו –

"…והאמת, כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות, והוא יסוד עולם. ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת".

רבנו בחיי לוקח אותנו לדברים שבקבלה המרעננים את הנפש, וזה לשונו –

"ועל דרך הקבלה: יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת 'עולם הנשמות', כי שם כח הנשמה ושרשה, והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו, וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע"כ אמר 'ויברך' כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן 'ויקדש אותו', כי ימשוך מן הקדש, והבן זה…".

פעם הגיע אל בעל חידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר מגור, יהודי שפרנסתו הייתה על עסק שקיבל בחכירה מאת האציל המקומי, וכעת רצה האציל להעבירו מן החכירה. סיפר האיש לרבי יצחק מאיר את קשייו ואת המצוקה הכספית שהוא נתון בה, ובכה והתחנן לפני הרבי שיתפלל עבורו ואף נשאר לעשות את השבת אצל הרבי. בזמירות שבת החל הרבי לשיר את הפיוט "כָּל מְקַדֵּשׁ" – "כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ, כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ, שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ" – ותוך כדי שירה תרגם מילה במילה ליידיש. וכשהגיע לשורה: "שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ," החל לדרוש: מהו "שכרו" של שומר שבת? "על פי" על מה שאומר בפיו, כך "פעלו", כך יפעלו בשמים. מי ששומר שבת יכול לבקש בפיו את שכרו, והקדוש ברוך הוא מקיים.

מיד פנה ר' יצחק מאיר לסובבים אותו ושאל אותם על שמירת השבת שלו: "מה אתם אומרים? מאיר'ל שומר את השבת כהלכתה?" וכולם ענו לו "כן, כן." אמר להם: "אם כן, מאיר'ל שמקיים שבת כהלכתה גוזר ואומר 'אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ' שלא יזיז שום איש ממקומו".

איש מהנוכחים לא הבין שכוונתו של הרבי הייתה שהחוכר לא יזוז מפרנסתו. גם החוכר עצמו, שהיה איש פשוט, לא הבין, אבל בחוץ נפל האציל למשכב ולא יכול היה לעמוד על רגליו עד שנאלצו לשאתו הביתה, והרופאים אמרו שאין תרופה למחלתו. בתוך כך עלה בדעתו של האציל שאולי חלה מכיוון שרצה לנשל את החוכר היהודי מן החכירה, ושלח מיד משרתים שיביאו את היהודי אליו. כשהובא החוכר לפניו, חזר בו האציל מכוונתו לנשלו, ואף נתן לו את החכירה בחינם ומיד התרפא.

לסיכום, במאמר זה למדנו מנין קרא הקב"ה לשבת 'חמדת ימים' ואגב זה נחשפנו למילה 'ויכלו' ומשמעותה, ובירור נוסף עשינו על מה הייתה הברכה המיוחדת שהקב"ה בירך את יום השבת.

אין ספק, שעצם העניין שהשבת נזכרת עוד קודם מתן תורה וממש בששת ימי בראשית, כבר מציבה את השבת כמשהו אחר לגמרי מכל המצוות האחרות והיא יסודה של מצוות התורה והיא גם מה שאמר עליה הסופר 'אחד העם' – "יותר ממה  ששמרו ישראל את השבת – השבת שמרה השבת על ישראל". (וראה המאמר 'שבת ממלכתית').

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל