פרשת בהר - האם שאלת "וכי תאמרו מה נאכל" לגיטימית?

לפני שבועיים ימים חגגנו את יום העצמאות של מדינתנו. עצמאות פירושה, בין השאר, עצמאות כלכלית וביטחונית וכמובן עצמאות רוחנית לקיים את אורח חיינו בהתאם לאמונתנו. השבת נקרא על אחת המצוות המרכזיות התלויות בארץ ישראל וזו מצוות השמיטה. קיום מצוה זו מחדד את אחת הסוגיות העקרוניות בהשקפת עולמה של היהדות והיא משמעותה המעשית ולא כסיסמא של אמונה וביטחון בהקב"ה. סוגיית אמונה ובטחון בשנת השמיטה היא ודאי מבחנו של החקלאי הבודד, הנאלץ להתמודד עם הפסקת עבודת האדמה שהיא פרנסתו.

ואכן, רבי אלימלך מליזענסק מביא בשם אחיו רבי זושא, שדבר פלא הוא, שהתורה פונה לאדם הפרטי המתמודד עם הקושי הזה ושמה שאלה לא שגרתית בפיו "וכי תאמרו מה נאכל", שאלה שלא מצינו כמותה בכל התורה (לא נאמר – וכי תאמרו איך נאכל רק מצות שבעת ימים? או איך נצום ביום הכיפורים? או איך נתפרנס בלי לקחת ריבית? וכדו'), אלא רק במצוות שמיטה. ועל כך אומר רבי אלימלך בשם אחיו, שאכן זה פגם במידת הביטחון שמאלץ את הקב"ה כביכול להשפיע שפע מיוחד שלא היה נצרך אילולא היה חסרון ופגם באמונה, שהנותן חיים נותן גם מזונות [מאן דיהיב חיי יהיב מזוני].

נראה זאת בלשונו של רבי אלימלך בספרו "נועם אלימלך" פרשת בהר:

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם כו' (כה, כ) בשם אחי החסיד המפורסם ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחת ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה וכאן נכתב הקושיא וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי, וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל" ומתרץ רבי זושא "ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא …ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה וזה הוא וכי תאמרו כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בביטחונו על א-לוקיו ולא יאמר כלל מה יאכל, …"

גישה זו של רבי אלימלך וכן אחרים סבורה, שהתורה שמה שאלה זו בפיהם של שומרי השמיטה כחסרון וללמדנו לא לשאול, כי צריכים אנו להאמין באמונה שלמה שמי שגזר גזרה זו אכן דואג לנו.

וכבר ראינו בתורה, שהקב"ה ומשה רבנו נוזפים ביחידים מתוך  העם כאשר אלה  מגלים חוסר אמונה ובטחון בקב"ה כשמשה מזהיר אותם  [שמות פרק ט"ז] "אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה:.. וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי" ודורשים על כך במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי [פרק ט"ז] ”אלו מחוסרי אמנה שבהן". זאת אומרת ביחידים שבהם .

אבל יורשה לי לומר, שוודאי הדברים שונים עם חזרתנו לארץ ישראל וקיומה של חקלאות ברמה הלאומית, הרי נושא זה של אמונה ובטחון בהקב"ה מקבל מימד הרבה יותר משמעותי. השבתת החקלאות הישראלית למשך שנה שלמה זו בעיה לאומית ברמה אחרת. אי אפשר להשוות זאת לשאלה הפרטית כיצד החקלאי הבודד יתמודד עם השבתת עבודות הקרקע בשנת השמיטה .

מתוך כך מתחבטים אנו כיצד להשתית מדינה מודרנית על אדני התורה וההלכה. כמה מקום יש בתכנון הלאומי לשיקולים של מומחים בתחומים שונים כלכלה ובטחון מול עקרונות רוחניים אמוניים שפעמים נראים כמנוגדים לתיאוריות של אנשי המקצוע והמומחים השונים.

יתכן לומר, שכפי שברמה הפרטית השאלה 'מה נאכל' הינה פגם וחסרון באמונה ואין להרהר אחר מצוותיו של הקב"ה ולכן לדעת רבי זושא התורה מלמדת אותנו לא לשאול שאלות כאלו, ואין הבדל וגם במישור הלאומי כשמדובר בכלכלה הלאומית כשהשאלה נובעת מדאגת הכלל, גם אז צריך לבטוח בקב"ה. ואמנם, החשש מובן, שהרי לא מדובר כאן ביום אחד, כדברי רבי יצחק במדרש ויקרא רבה על הפסוק בתהלים ק"ג "גבורי כח עושי דברו" – "במה הכתוב מדבר? בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת[=שבוע אחד] לחודש א', שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק [=רואה שדהו ואת כרמו בור ומשלם עוד מסים ושותק] יש לך גיבור גדול מזה? (פרשת ויקרא פרשה א) .ברור אם כן שאין שום הבדל אם מדובר באדם הפרטי או בצבור גדול או במדינה שלמה .

לענ"ד יתכן לומר שהשאלה "וכי תאמרו" לא בכדי בלשון רבים נאמרה, ללמדנו שהשאלה הציבורית הלאומית חייבת להישאל ואיננה גנאי, אלא חובת המנהיגים וראשי העם לשאול את השאלה "מה נאכל בשנה השביעית". האחריות הציבורית מחייבת לשאול ולנסות למצוא פתרונות במסגרת ההלכה להשבתת החקלאות למשך שנה שלמה. ואכן, בתורת כוהנים דורשים: " 'וכי תאמרו' – עתידים אתם לומר כן". ולפי דרכנו, זו לא נבואה עתידית  שלילית כפי שנראה מפשט הכתובים, שלא נאמר 'אם תאמרו' אלא "וכי תאמרו" והסיבה שאתם עתידים לומר כן היא האחריות, המחייבת אתכם לשאול ולברר ולהתכונן. ואין הדבר נחשב כגנאי אלא אדרבה חובה להתכונן ולשאול מתוך ידיעה שצריך לקיים את מצות השמיטה .

לסיכום, ישנן שתי גישות המתייחסות לשאלה "מה נאכל", האם השאלה לגיטימית או לא, אולם שתיהן עוסקות בשלב התכנון והמחשבה וברור לכל שקיום מצווה זו של שמיטה חייבת להתבצע בכל אופן, תוך ידיעה אמונית שעיני הקב"ה על ארץ ישראל מראשית שנה עד אחרית שנה, ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני". איני נכנס לשאלה ההלכתית על מעמדו של 'היתר המכירה', ואת מעמדה של מצוות השמיטה בימינו אם מדרבנן או לא בכל מקרה  אלו שפסקו שיש מקום להיתר מכירה בוודאי לקחו כשיקול מרכזי את ישובה של ארץ ישראל ואת הסכנה הביטחונית בהשבתת הקרקע למשך שנה.

שנזכה לחיות חיים של תורה מתוך אמונה ובטחון בקב"ה בכל תנאי ובכל מצב.

שבת שלום לבית הישיבה