פרשת בהעלותך – זיכרון סלקטיבי

פעם אחת נכנס רבי ישראל מרוז'ין לבית מדרשו ואמר לחסידיו: "אספר לכם מעשה: כפרי אחד בא העירה להתפלל בראש השנה. באותם ימים, לא היו היהודים הכפריים יודעים להתפלל. מאחר ולא ידע היהודי הפשוט מימינו ומשמאלו, הביט במתפללים כדי ללמוד מהם מה עליו לעשות בתפילה. כשהגיעו לתפילת עמידה של שחרית, החל הציבור לבכות מאימת יום הדין. תהה הכפרי – 'מי הִכה אותם שהם בוכים כל-כך? הרי לא ראיתי שום קטטה בבית הכנסת?'. כך הרהר הכפרי, עד שחשב כי המתפללים בוכים מן הסתם מפני שהתפילה נמשכת זמן רב והם רעבים. נזכר הכפרי כי גם הוא רעב, והתחיל לבכות בקול רם עם הציבור. והנה, תמה תפילת העמידה, והמתפללים הפסיקו לבכות. 'מדוע הפסיקו לבכות?' תמה הכפרי. כשחשב על כך נזכר, שראה כי בבית שבו התאכסן הניחו חתיכת בשר יבש בתוך תבשיל הגזר המתוק, ולכן צריך התבשיל להיות על הכיריים זמן רב עד שיתבשל הבשר היטב ויתרכך כראוי. נרגע הכפרי ונתקררה דעתו, כיוון שחשב שזו הסיבה שהפסיקו כולם לבכות – שהרי ככל שמתמשכת התפילה כך הולך ומשתבח טעמו של הבשר.לא עבר זמן רב, והגיע זמן תקיעות השופר. ההתרגשות גברה ושוב החלו האנשים בוכים בתפילה ובתשובה.  חזר הכפרי והתפלא, והסבר חדש עלה במוחו: 'אמנם הבישול האִטִי משבח את הבשר, אך הזמן מתארך, ואין יותר כוח לחכות עוד.' כשעברה במוחו המחשבה הזאת, התחיל לבכות בכי מר עם הציבור…

סיפור זה מופיע לראשונה בספרו של אליעזר-דוב גימַן "ספרן של צדיקים", שיצא בוורשה בשנת תרע"ד, אשר שמע מפי האדמו"ר מקוז'ניץ וליקט 50 סיפורים על גדולי ישראל מפיו. בסוף הסיפור הזה הוסיף הערה – "וכפי הנראה הוא משל על הגלות". במילים אלה הוא רומז לקריאה אחרת בסיפור, שלפיה אין ללעוג לבכיו של הכפרי אלא לפרש אותו כבכי אמיתי, שהוא משל על כך שאין לנו עוד כוח לחכות לגאולה.

הערתו של אליעזר-דוב גימן מאפשרת לנו הסתכלות נוספת על האירוע המצער ואפילו המביש שקרה עם הָֽאסַפְסֻוף֙  והבכי של בני ישראל. נעיין תחילה בפסוקים –

"וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר:(ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים:(ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ".

כיצד עלינו להתייחס לבכי הזה ולתלונה הזאת? האם באמת אכלו במצרים 'דגים חינם'?

ואכן, במדרש (ספרי זוטא י"א, ה') מפקפקים בטענתם שאכלו את הדגה בחינם. וזה לשון המדרש:

"…אמר ר' שמעון: וכי יש בעיניך שהיו המצרים נותנין להם דגים חינם? והלא כבר נאמר ועתה לכו עבדו ותבן לא יינתן לכם (שמות ה', י"ח) מה תבן לא היו נותנין להם חינם אבל דגים יהו נותנין להם חינם? אם כן מה אני מקיים חינם? חינם מן המצוות".

הבכי לפי המדרש בא לשרת מטרה ורצון להשתחרר מקיום מצוות, שזה עתה הוטלו עליהם בהר סיני. במדרש אגדה (בובר, בהעלותך י"א, ה') מסבירים, ש'חינם' הכוונה למה שהיה במצרים, שהם יכלו לעבור על גילוי עריות כי ככה הייתה בנויה החברה המצרית. וזה לשון המדרש:

"וכי חנם היו אוכלים והלא תבן לא ניתן להם חנם, ודגים היו אוכלים חנם? אלא מה הוא חנם – מן העריות…וראייה לדבר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (פסוק י') – על עסקי משפחות".

גדול הפשטנים, האבן-עזרא, מפרש את הפסוק –

"…חנם – בזול, כאילו הוא חנם".

לדעת הרמב"ן, בני ישראל עבדו קשה עם הדייגים המצריים ולכן קבלו בתוך העבודה דגים וזה לשונו:

"וטעם אשר נאכל במצרים חנם – לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף. והנה היו מתאוננים על משה, וצועקים עליו 'תנה לנו בשר ונאכלה'…" (י"א, ה').

פירוש מקורי נוסף מצאנו אצל רבי חזקיה בר מנוח בפרושו חזקוני –

"זכרנו את הדגה כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז"ל. אשר נאכל במצרים חנם בלא טורח ובלא דמים…".

רבינו בחיי טוען, שמה שקבלו היהודים היו דגים מקולקלים וזאת מדייק מהמילה 'דגה' ולא 'דגים', וזה לשונו:

"מה שהזכיר "הדגה", כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שניצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שניצודו בו ביום לא היו נותנין להם, ועל כן לא אמר 'זכרנו את הדגים' או שיאמר 'זכרנו את הדג' כי בכל מקום שתמצא 'דגה' הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב: (שמות ז', כ"א) 'והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור', גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב', א') 'וימן ה' דג גדול', הזכירו תחלה בשם 'דג' וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו 'דגה', הוא שכתוב (יונה ב, ב) 'ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה'…".

בספר 'תולדות יצחק' גורס, שהמצרים תיכננו להרוג את עם ישראל באמצעות דגי חינם אלו שהיו מעופשים וזה לשונו –

"פרעה וכל עמו הייתה כוונתם להמית היהודים דרך תחבולה שלא יהיה נראה שרוצים להרגם, שנאמר [שמות א י] הבה נתחכמה לו, ודגה היא מעופשת, שנאמר [שם ז יח] והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור, קראו דגה על שם סופה…והיו המצריים נותנים להם במתנה הדגים הנבאשים לפי שימותו מצד העיפוש, שאפילו הדגים הטובים מתעפשים מהרה…".

יש ששאלו, הרי למעשה היו לבני ישראל דגים בחינם, שכאשר נשות ישראל הלכו לשאוב מים עשה להם הקב"ה נס ושאבו יחד עם המים גם דגים קטנים, כפי שאומרת הגמרא (סוטה י"א:) –

"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן".

על כך עונה רבי שבתי בס בספרו הקלאסי על רש"י 'שפתי חכמים' (נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת 1680) –

"…יש לומר שהם התרעמו בוודאי על דגים גדולים ועל זה פירש אם תאמר שמצריים נותנים להם וכו' והיינו לדגים גדולים".

דבריו מעצימים עוד יותר את דברי חז"ל, שאכן הם התכוונו להשתחרר מהמצוות או מאיסורי עריות ולכן טענו על דגים שנתנו להם המצרים "חינם", כלומר שלא היו צריכים בשביל זה לקיים מצוות. אבל מה שהקב"ה נתן להם דרך נשותיהם לא שיחרר אותם מהמחויבות לתורה ולמצוות וזה מה שממשיך ה'שפתי חכמים' ומפרש את טענת ה'חינם' שלהם –

"…שלא היה אז מזונותינו על ידי קיום המצות כמו שהן עכשיו, שהמזונות הם שכר לפעולותינו שאם נקיים המצות הארץ תיתן יבולה ואם לאו לא תיתן הארץ יבולה אבל במצרים היו מזונותינו באים בלא שום קיום מצות".

לאחר שסקרנו את דעות הראשונים והאחרונים להבין על מה היה בכיים ומדוע טענו שקבלו במצרים דגים בחינם, נראה לעניות דעתי לומר על דרך הפשט, שאכן הם בכו באמת וזכרו שהיו להם דגים בחינם וקשה מנין לחז"ל להלביש עליהם רצונות אחרים של חינם מן המצוות וכו'.

אלא, זו דוגמא קלאסית לזיכרון סלקטיבי, שאותם אנשים היו בטוחים שאכן קיבלו במצרים דגים בחינם, כאשר ההתמודדות עם הקשיים במדבר השכיחה את מה שהיה להם במצרים ומה שזוכרים עכשיו זה שאכלו דגים – באושים, לדעת חלק מן הפרשנים, או דגים מאוד קטנים, או שהמצרים נתנו להם תוך כדי העבודה הקשה קצת פירורים מהדגים. את זה באמת הם לא זוכרים. האדם לפעמים מפעיל מנגנון של זיכרון סלקטיבי כדי להתמודד עם הקושי, העבר נראה לו פתאום בצבעים ורודים.

הרחיב את הדברים בעל ספר 'חובות הלבבות' (שער הבחינה פרק ה') על התועלת בזיכרון ובשכחה, ובקטע של השכחה שיובא להלן הקב"ה טבע בנו את כוח השכחה למחצה לשליש ולרביע, כדי להתמודד עם הקשיים שעברנו. נראה את לשונו:

"אח"כ חשב בכחות הנפש ומקומותם מתועלות האדם, כמחשבה, והזכרון, והשכחה, והבושת, והשכל, והדבור. תראה, אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבד, היאך יהיה ענינו וכמה הפסד יבא לו בכל עניניו, כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו, ומה שלקח ומה שנתן, ומה שראה ומה ששמע, ומה שאמר ומה שנאמר לו. ולא יזכור מי שהטיב לו ומי שהרע לו, ומי שהועילו ומי שהזיקו, ועוד שאיננו יודע הדרך, אם דרך בה פעמים רבות, ולא יזכר חכמה, אם יהגה בה כל ימיו, ולא יועילנו נסיון ולא ישקל דבר במה שעבר ועל מה שעתיד להיות במה שהיה, אך הוא קרוב להתפשט מן האנושיות. ומתועלת השכחה, כי, לולא השכחה, לא היה נשאר האדם מבלי עצב ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו, כשהוא זוכר פגעי העולם, ולא היה מקוה מנוחה ממקנא ולא התעלם ממלך. הלא תראה, איך הושם באדם הזכרון והשכחה, והמה מתחלפים ושונים זה מזה, והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלות".

ירד לעומק העניין אחד מגדולי דורנו רבי יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו על פרשיות השבוע 'אמת ליעקב', בו הוא שואל את שאלתנו, איך חז"ל טענו שהם בכו כדי להשתחרר מהמצוות או מאיסורים, בשעה שלא מצאנו זאת בשום מקום בדבריהם?

אלא, בעומק נפשם זה מה שהפריע להם. גם אם לא בטאו זאת במודע, אבל בתת-מודע זה מה שהניע אותם לטעון שקבלו במצרים דגים חינם. וזה אנו יודעים, שרבים מבני האדם טוענים ומבקשים בגלוי דברים, כאשר המניע הפנימי הוא משהו אחר ולא תמיד אפילו הם עצמם מודעים לכך. נעיין בדבריו על פרשתנו, כשבתחילה הוא מקשה, מנין לחז"ל להכניס מילים שהם לא אמרו –

"הנה בפסוק מפורש שהם התאוננו על זה שחסר להם האוכל שהיה להם במצרים, אמנם רש"י להלן [פ"י] הביא מחז"ל שעיקר טענתם ובכייתם היה על עסקי משפחות, היינו על העריות שנאסרו להם. ויש להבין את זה, דמנא להו לחז"ל לתת מילים בפיהם שלא הזכירו הם בעצמם, ומה היה כאן חסר לחז"ל שהצריכו להמציא להם טענות?"

ועונה על כך רבי יעקב קמינצקי:

"אבל נראה שכאן ירדו חז"ל לעומק נפש האדם, והיינו שישנן באדם 'הכוחות הכהים' שהם פועלים הרבה בהנהגת האדם ואין האדם מרגישם עדיין, והם בבחינת הכליות או הלב, והרי זה יצירות של מחשבות בשכל האדם שלא נתגשמו עדיין אבל הם משאירים את רושמם בצורת המעשה של האדם. וביאור הדבר הוא, שחז"ל – בין ברוח קדשם בין מצד המדע והשכל – העריכו שאין הדבר כפשוטו, דהרי זה אינו מסתבר כלל שאנשים יבכו על שלא הרגישו טעם בצלים ושומים בו בזמן שהיה אצלם את המן שהיה כל כך טעים ומשובח, ועל כרחך שאף שהן בעצמן בכו על טעם השומים והבצלים שנעדר מהם, אבל מכל מקום בכוחות הכהים היתה תביעה אחרת – עסקי עריות".

נתפלל לקב"ה שנזכה להכיר את עצמנו ואת הפנימיות האמיתית שלנו ונאמץ את זכרוננו לדייק ולראות את הטוב והמועיל בעולמנו.

שבת שלום לכל בית הישיבה