פרשת בהעלותך - בחצוצרות וקול שופר

אחד המשלים המפורסמים לחודש אלול של המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, הוא על אורח שהגיע לכפר ושמע קול חצוצרה, ולשאלתו מה פשר קולות החצוצרה הסבירו לו, שכנראה יש שריפה בכפר ובעזרת קולות החצוצרה הדליקה נכבית. חזר אותו אורח לכפרו שלו, קנה חצוצרה ובישר לתושבי הכפר, שיש לו כלי שבאמצעותו יוכלו לכבות שריפה בקלות אם חלילה תפרוץ. לאחר מספר ימים אכן פרצה שריפה גדולה בכפר, ואותו אדם הגיע למקום השריפה והתחיל תוקע בחצוצרה ולתדהמתו לא קרה דבר. חשב אותו כפרי, שאולי צריך לתקוע ביותר עוצמה ואז אש השריפה תדעך, אך כמובן מעשיו היו ללא הועיל ובינתיים השריפה כילתה את כל סביבתה. והנמשל ברור…כשם שאי אפשר לכבות שריפה בקולות החצוצרה בלבד, אלא צריך מכבי אש – כך אי אפשר לחזור בתשובה רק משמיעת קולות השופר וברור שקול השופר הינו רק אמצעי לעורר את האדם לתשובה ולמעשים טובים.

שבוע ימים עבר מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש לאחר מבצע "שומר החומות". לאחר אחד-עשר ימי לחימה נגד קבוצת הטרוריסטים מעזה, שבעטיים העורף הישראלי ספג אלפי רקטות ולצערנו גם כמה קורבנות בנפש, אין ספק שצה"ל לימד את האויב לקח שלא ישכח במהרה.

ברם, חשוב וראוי שלא נתייחס לאירועים אלו כאילו הם 'מקריים' וזהו דרכו של עולם ואין לנו צורך חלילה לפנות להקב"ה שיעזור לנו במערכה. דווקא בזמן כזה מרגישים אנו את חסרון החצוצרות, ששימשו ככלי להזכיר לעם לפנות לקב"ה בתפילה ובקשה בזמן שפרצה מלחמה. וזה לשון הכתוב –

"וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם".

הרש"ר הירש מדייק מהמילים 'ונזכרתם לפני ה' וכן מהביטוי 'כי תבואו מלחמה' ולא 'כי תצאו למלחמה', שמדובר במלחמה שנכפתה עלינו ומבקשים סייעתא דשמיא במצב זה. דבריו המאירים של הרש"ר הירש, שבהחלט מתאימים גם לימינו אנו, הנה הם לפניכם –

"וכי – תבאו מלחמה. בדרך כלל הכתוב נוקט לשון "יצא למלחמה", ואילו "בא למלחמה" הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי עוד בייחוד לקמן בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה". …משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה" – ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה"! כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר – ואתם תשתמטו מן החובה?!".

בהמשך דבריו, הרש"ר הירש לומד מדיוק הפסוקים תובנות חשובות, שגם הן מתכתבות אתנו בימים אלו ממש –

"וכי – תבאו מלחמה" שבפסוק שלנו מדבר בלא ספק במלחמת הגנה הכפויה על ישראל בלא התגרות מצידם. שהרי נאמר שהאויב הוא בארצכם. ,,,הוא פלש ומצר לכם בארצכם. הוא הצר הצורר אתכם, ואתם שרויים בצרה. במצב זה של מצוקה תקיימו והרעתם בחצוצרות. מטרת התרועה בחצוצרות היא: ונזכרתם וגו' ונושעתם; ומכאן שהתרועה היא קריאה לעזרה המופנית אל ה'. …האומה היא הקוראת בהם אל ה'; …הרי מוכח שמצפים לתשועה בזכות התורה המקשרת בין ה' לישראל. …כל עצמה איננה אלא קריאת "קומה והושיעה נא"; או כלשון פסוק ל"ה: "קומה ה' ויפצו איביך" וגו'.

אולם לא נאמר כאן בפשטות: "והרעתם וגו' ונושעתם" וגו'; אלא נאמר: "ונזכרתם וגו' ונושעתם" וגו'. מוכח מלשון "ונזכרתם" שעד כה לא הייתה זכירה. ה' עזב אותם, הניח אותם לנסיבות הטבעיות, וחולשתם הטבעית כלפי האויב החזק מהם הביאה אליהם את הצרה. ולפיכך המחשבה הראשונה של הקריאה הבוקעת אל ה' היא: שוב ופנה אלינו, שים עיניך עלינו, עמוד לימיננו!…

והנה כבר ראינו שהתקיעה הפותחת את תרועת מסע המחנות קוראת לאומה לפנות למנהיגה ולתת דעתה למצוותו; וכן גם תקיעה זו איננה אלא קריאה לה' שישוב וישא פניו אלינו; כל עצמה איננה אלא תפילת תחנונים: זכרנו! והתקיעה המסיימת את התרועה מבטאת את הבקשה: היה עמנו גם אחרי שהושעתנו, אל תשוב ותעזבנו, התהלך עמנו!".

כפי שראינו במשלו של המגיד מדובנא, שבו פתחנו את מאמרנו, שהחצוצרה היא כלי לעורר את הכבאים, כך גם במלחמה תפקיד החצוצרות הוא לעורר את העם לפנות להקב"ה בתפילה ובתחנונים להצלחה במלחמה. חשוב להדגיש וצריך להיות ברור, שצריך להילחם ולעשות כל ההשתדלות במה שנחוץ בשדה הקרב והתפילה והתשובה היא בקשה, שכלי האויב יכשלו וכלי המלחמה שלנו יצליחו במשימתם. כן השופר בחודש אלול אינו בא במקום עשיית תשובה ומעשים טובים, וכן החצוצרה לא מכבה את האש אלא הם אמצעים להתעורר לעשות מעשים טובים ולפנות אל ה'.

בפרשתנו אנו נחשפים לעשרה פסוקים, המתארים את מצוות 'שתי חצוצרות כסף', שאותה נצטווה משה לייצר. במאמרנו זה ננסה להבין את המצווה המיוחדת הזו, שהוטלה על משה רבנו, ועל חלק מהמשימות שהוטלו על משה בנושא.

נלמד תחילה את הכתוב –

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־ הַֽמַּחֲנֽוֹת: וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה: וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם: וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ: וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם: וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם: וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹ֣לֹתֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם".

הגמרא (מנחות כ"ח.) מלמדת אותנו, שהחצוצרות של משה רבנו היו רק עבורו ונפסלו לשימוש לדורות, וזה לשון הגמרא שם –

"תנו רבנן: כל הכלים שעשה משה, כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות – כשרות לו ופסולות לדורות…".

הגמרא לומדת זאת מכפילות המילה 'לך' [עיי"ש].

יש להבין את הברייתא הזו המובאת במסכת מנחות דלעיל, מדוע את כל הכלים יכול היה משה להעביר לדורות הבאים ורק את החצוצרות נאסר עליו להעביר והיו רק לשעתם?

והתשובה לכך פשוטה לגמרי, משום שאחד התפקידים של החצוצרות הוא הצורך של המנהיג לתקשר עם העם וראשיו ולכן החצוצרה הייתה כלי תקשורת שהיה מתאים לתקופתו של משה, כי לכל דור יש אמצעים אחרים להעביר מסרים ולקרוא לאנשים להתייעצות ולכל דור יש את הכלים והשפה שלו. החצוצרה הייתה הכלי לקרוא לנשיאים ולצורך כך תקעו בחצוצרה תקיעה אחת ואז הנשיאים באו והתייצבו לפני משה שהעביר להם מסרים מסוימים וכאשר תקעו בשתי החצוצרות היה זה אות לכך שמשה רוצה לכנס את כל העם.

לחצוצרות היה תפקיד נוסף – כאשר ביצעו תקיעה אחת בלבד, היה זה אות להתחיל לנוע –

"וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה: וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם".

שואל ה'אור החיים' הקדוש, מדוע בכלל היה צורך להפעיל את החצוצרה כדי לנוע ולהניע את השבטים? הרי עם ישראל היו צמודים לענן וכשיראו את הענן נוסע ייסעו כולם!! וזה לשונו –

"צריך לדעת למה הוצרך לחצוצרות למסע המחנות הלא עיני כל ישראל על הענן וכשיראוהו נוסע נוסעים?".

ועונה על כך ה'אור החיים', שכל שבט יצא בתזמון שונה, וזה לשונו –

"ואולי כי לצד שלא היו נוסעים יחד אלא יקדים דגל יהודה ואחריו בני גרשון נושאי המשכן ואחריו דגל ראובן וכו', לזה היה צריך לחצוצרות כדי שכל אחד ידע הזמן בדיוק שיסע בו בזה אחר זה".

חז"ל הקדושים שמו לב לכך במדרש אגדה על פרשתנו, שהחצוצרות היו עשויים כסף טהור, בניגוד למרבית כלי המשכן שהיו עשויים זהב טהור –

"עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־ הַֽמַּחֲנֽוֹת".

מדוע מדגישה התורה שתהיינה של כסף ואף לדעת הספרי אם תהיינה של זהב הן פסולות…

"יכול אם היו של זהב לא יהו כשרות ?ת"ל כסף !!בזמן שהן כסף כשרות אם אינן כסף אינן כשרות".

עונה המדרש –

"… שתי חצוצרות כסף. ולמה של כסף? התורה הקדושה חסה על ממונם של ישראל. בעבור זה לא עשו אותם של זהב" (מדרש אגדה בובר במדבר פרשת בהעלותך פרק י סימן ב).

טעם נוסף כותב ר' חיים פלטיאל בן המאה ה-13 –

"מפני שהיו לזיכרון דכתיב והיו לכם לזיכרון, אין זה דין שיהיו של זהב שלא להזכיר עוון העגל".

וכן כתב רבי יעקב 'בעל הטורים', בנו של הרא"ש, לא לפני שמוסיף מדוע דווקא שתי חצוצרות דווקא? –

"כנגד אברהם ויעקב שעשו מלחמה באומות ונצחום".

וכפי שכתבנו, גם הוא טוען, שהחצוצרות היו של כסף ולא של זהב, כדי לא להזכיר בכך את האווירה הקשה שהייתה סביב העגל בתופים ובמחולות –

"של כסף. ולא זהב (מנחות כח א). שלא להזכיר קול העם ברעה (שמות לב יז)".

בריקאנטי, ספרו של רבי מנחם בן בנימין ריקאנטי [1250-1310], שהיה מקובל ופוסק שחי בעיירה רקנאטי שבאיטליה, מצאנו טעם נוסף להיות החצוצרות מכסף –

"על דרך כלל הרמז יותר לרחמים, ועל כן היו מכסף ולא מזהב. ואמרו רבותינו ז"ל [ראש השנה כו ע"ב] כי בתעניות תוקעין בחצוצרות, כענין שאמרו רז"ל עמוד מכסא הדין ושב על כסא רחמים. וכבר ידעת כי התקיעה רמז לרחמים, על כן בעת אסיפת העם אמר [פסוק ג] ותקעו בהם ונועדו אליך העדה אל פתח אהל מועד, כי אסיפתם ברחמים שנאמר [להלן לו] שובה יי' רבבות אלפי ישראל".

ומצד שני, כשהשמיעו קול תרועה בחצוצרות ולא תקיעה רגילה, היה זה סימן ליציאה למלחמה, כי התרועה מסמלת את מידת הדין, שזו המידה שנעשית בזמן מלחמה, וכך כותב רבנו בחיי –

"אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה שנאמר: "תרועה יתקעו למסעיהם", לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים, להילחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחילת נסיעתן, כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה, ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות: (במדבר ט, כג) "על פי ה' ביד משה", וזהו שכתוב: (במדבר י, ט) "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם", והזכיר משה: "וינוסו משנאיך מפניך", כלומר ממדת הדין...".

חז"ל שמו לב לעוד פרט מעניין בפסוק, שהקב"ה מצווה למשה עשה 'לך' הוי אומר בשבילך ומכספך שלך. לאיזה צורך אישי היה למשה רבנו בחצוצרות? דברי חז"ל המובאים ברש"י אומרים כאן משהו מהפכני, שהקב"ה ידע שמשה רבנו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה לא ינהיג את העם עם סממני מלכות שנחוצים כדי לייצר כבוד ודרך ארץ למנהיג, לכן ציווה הקב"ה שיהיו תוקעין לפניו בחצוצרות כפי שנוהגים במלך –

"עשה לך- משלך: – שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך" (רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק ב).

רבי עובדיה ספורנו לוקח את ענין החצוצרות לתרועת מלך, לא מהזווית האישית של משה רבנו, אלא היות ועם ישראל היה בדרכו לארץ ישראל, שהוא ארמונו של מלך מלכי המלכים, מתבקש מאליו שיהיו תוקעים בחצוצרות לקראת המסע הגדול והמרגש להיפגש עם מקום משכנה של מלכות ה' בעולם בארץ ישראל. וזה לשונו –

"..בהיות הכוונה עתה לנסוע להכניסם לארץ מיד ציווה בחצוצרות לתרועת מלך. ..".

כמו כן, הקריאה של העדה והנשיאים לאהל מועד לפני ה', נעשו גם הם לכבוד המלך ה', וזה לשונו –

"והיו לך למקרא העדה. מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים אל פתח אהל מועד לפני ה' רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך".

במדרש ההלכה (ספרי על פרשתנו) דורש את הכתוב – "עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף" – כפי שנדרש תמיד כאשר מזכירים את המספר 'שניים' ליד לשון רבים. רוצה לומר: ששני הדברים יהיו שווים. וכן גם כאן אומר המדרש –

"שיהיו שוות במראה ובקומה ובנוי".

על כך אומר הרש"ר הירש, שלפי מדרש זה אפשר וניתן להבין מדוע שכשזימן משה את הנשיאים תקעו בחצוצרה אחת, ואילו כשזימן את כל העם תקעו בשתי החצוצרות, וזה לשונו –

"בפסוקים ג – ד נאמר שהתקיעה בחצוצרה אחת היא סימן למקרא הנשיאים, והיא קוראת לראשי האלפים כיחידה לאומית אחת; ואילו התקיעה בשתי חצוצרות קוראת לאומה בכל ריבוי פרטיה. ולפיכך משתי סיבות נדרש כאן השוויון הגמור של שתי החצוצרות: להשוות את כבוד העם לכבוד הנשיאים, ולהורות על השוויון הגמור של כל פרטי הריבוי הלאומי".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' על פרשתנו דייק מזה, שהכתוב אומר –

"והיו לך למקרא המחנות: והיו לך. דוקא לך, שהיה כל מקרא העדה ומסע המחנות על פי ה', משום הכי היה מצוה ועבודה, על כן בא אזהרה שיהיה בזה האופן דוקא, אבל לדורות כל שופט ומלך מקריא עדתו ומסיע חילו על פי דעתו, משום הכי יהיה באיזה אופן שירצה".

נסיים בפסוק ו' מתוך תהילים פרק צ"ח, שאנו נוהגים לומר בכל שבת – "בַּ֭חֲצֹ֣צְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְקֹוָֽק".

השילוב של שופר וחצוצרות הוא ביטוי לעולמה הרוחני וההשקפתי של היהדות. מצד אחד יש לנו את השופר, המבטא את הקול האלוקי בעולם, את הטבעי והפשוט, את קול ה' הברור שאנו שומעים ומשמיעים בלי התערבות אדם, ומאידך גיסא את מעשה האדם והקול שהוא מביא לעולם וזו החצוצרה שהיא מעשה ידי אדם ושניהם יחד, השופר והחצוצרה, בזמנים המותאמים הם דבר ה' בעולם. לא סומכים על הנס מצד אחד אך בו בעת אנו יודעים שלא הכל תלוי בנו.

חשיבותן של החצוצרות באה לידי ביטוי אף בשער טיטוס וכן במטבע מתקופת בר כוכבא וזה מגלה לנו שלא מדובר בענין 'טכני' אלא יש בזה ביטוי המיצג את היהדות.

שנזכה לקול שופרו של משיח במהרה בימינו!

שבת שלום לכל בית הישיבה!