פדיון שבויים - לפרשת יתרו תשפ"ד

לכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך?

השבת נקרא בפתיחה לעשרת הדברות את הבסיס לאמונה היהודית –

"אָֽנֹכִי֙ יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים".

מהו היסוד לאמונה של עם-ישראל? – שהקב"ה פדה אותנו מבית עבדים והוציא את עמנו לחרות עולם ממקום שהיה מבוסס על שעבוד ועינוי. מעניין לראות, שהקב"ה לא בונה את האמונה בו על כך שברא את העולם, או על הניסים שעשה לעם-ישראל במצרים – אלא רק על עצם השחרור שהוציא אותנו מהשבי המצרי וכן אנו אומרים בקידוש – "זכר ליציאת מצרים".

משה רבנו ניהל משא ומתן עם פרעה לשחרור שבויי עם-ישראל, כאשר 'הפעולה האלוקית' – המכות – ניחתו עליו, ורק אז הוא הודיע שהוא מוכן לשחרר, אך מיד כשהוקל לו חזר בו ממה שסוכם. פעמים הסכים אבל העלה דרישות בלתי קבילות, למשל שייצאו רק הגברים אבל לא הנוער וכו'. גם אחרי המכה העשירית, שבמהלכה נאלץ היה ממש להיכנע, כי היה מרד של הבכורים וכפי שאנו אומרים בתפילה "למכה מצרים בבכוריהם" – לא נאמר "למכה מצרים במוות" כפי שנאמר בשאר המכות, אלא הכתוב מספר אגב-אורחא, כי גם כאן המכה הוטחה בו על ידי הבכורים שצרו על הארמון שלו וכפי שכתוב במדרשים.

בימים אלו מדינת-ישראל מנהלת משא ומתן אינטנסיבי לשחרור החטופים והחטופות, שנגררו לרצועת עזה בכוח הזרוע ובאלימות רצחנית במהלך חג 'שמחת תורה' ומוחזקים בשבי החמאס במנהרות תת קרקעיות ובמצב פיזי ונפשי קשה, תוך כדי פגיעה בבנות ישראל ובקשישים, השבויים בידי רוצחים רשעים ושפלים אלו.

רוצחי החמאס לקחו בשבי את כל מי שיכלו 'לסחוב' איתם לעזה, מתוך רצון לשחרר בבוא הזמן את חבריהם הרוצחים שנמצאים בבתי הכלא בישראל. מטרה נוספת הייתה לרוצחים אלו – להשתמש בחטופים כאמצעי בטחון בשבילם, כדי שצה"ל יהיה מוגבל ביכולת שלו להשמידם, בכך שהחטופים ישמשו כמגן אנושי.

לא צריך הרבה דמיון כדי לחבר את מה שקרה לפני אלפי שנים במצרים למה שמתרחש בימינו, כאשר למרות המכות שניחתות על החמאס, עדיין בעת כתיבת מאמר זה, הם עדיין מנסים להכתיב את התנאים שלהם וכפי שקרה בעסקה הראשונה הם חששו לגורלם ורצו להתארגן בפסק הזמן שניתן להם, וגם כעת כשהמכות הצבאיות נוחתות עליהם בעוצמה אדירה, הם רוצים להגיע לעסקה, אבל חושבים ומניחים שיוכלו להכתיב למדינת ישראל את רצונם, כפי שפרעה ניסה לקבוע לעם-ישראל מי ישוחרר ומי לא. נתפלל, שהמנהיגים שלנו יאזרו אומץ ותבונה להכתיב ולהוביל את תנאי השחרור של בנינו ובנותינו החטופים בעזה.

בנושא זה של משא ומתן עם הרוצחים, חלוקות הדעות בתוך החברה הישראלית, כאשר לטובת החטופים הוקם 'מטה משפחות', והם מפעילים לחץ כבד על ממשלת ישראל ועל דעת הקהל, כדי שיסכימו לכל עסקה וכל דרישה שהמחבלים הרוצחים מבקשים והעיקר לשחרר את בני משפחתם. כמובן שאיננו דנים אותם במאבקם להציל את בן משפחתם וחשוב לומר שאסור לנו חלילה לחשוב רעה עליהם, בבחינת 'אל תדון אדם עד שתגיע למקומו' ח"ו.

אמנם, ישנן משפחות חטופים מעטות, המצהירים בגלוי שהם נגד עסקה שתשחרר רוצחים רבים ובעיקר נגד זה שהמלחמה כנגד הרוצחים האלו לא תיפסק עד שארגון החמאס יושמד כארגון רצח וכל התשתיות הרבות שהקים בעזה ייהרסו עד היסוד.

ויש גם לומר, שלצערנו יש אנשים שאינם מבני משפחות החטופים, שתפסו 'טרמפ' על האירוע הקשה הזה ומנצלים זאת כדי להשמיץ ולפגוע בממשלה נבחרת, בדיוק כפי שעשו לפני 'שמחת תורה', ולמצער הוא שגם חלק מאמצעי התקשורת עוזרים להם ומלבים את אש המחלוקת ומנצלים את המצב הקשה שבו אנו נמצאים.

כמי שאמונים על כך, שכל אירוע שקורה בעם-ישראל רמוז בתורה ושם גם נמצאת הוראה והדרכה כיצד להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים לפנינו, אנו מוצאים בענייננו רמז לכך שיש בעיה או אפילו איסור לנהל משא ומתן עם רוצחים מבני עמנו – קל וחומר רוצחים שבאים לרצוח אותנו מעצם היותנו יהודים.

הרמז הזה נמצא ב'עשרת הדברות' בפירושו של ה'תרגום יונתן', על האיסור "לא תרצח" וזה לשונו המתורגם לעברית ב'כתר יונתן' –

"עמי בני ישׂראל לא תהיו רוצחים לא חברים ולא שותפים עִם רוצחים ולא יראה בעדתם [בכנסיותיהם] של ישׂראל עִם רוצחים" (שמות כ', י"ג).

אמנם, כפי שכתבנו לעיל, מדובר על רוצחים רחמנא ליצלן שהם מבני עמנו והתורה מתכוונת לא רק לאיסור עצמו של רצח, אלא אפילו להיות בחברתם ובטח  שלא לנהל איתם שום משא ומתן. ומכאן ברור כשמש בצהרים, שוודאי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאסור לנהל שום קשר עם אויבי עמנו הרוצחים השפלים.

נכון שיש כאן רק רמז, אך בסוגיית השבויים מצאנו בתורה עצמה מספר מקרים, בהם נעשה ניסיון לשחרר חטופים, לא על ידי משא ומתן, אלא על ידי מלחמה ומאבק תוך כדי סיכון חיים. כולנו מכירים את מה שעשה אברהם אבינו כדי לשחרר מהשבי את לוט בן אחיו. לצורך כך, אברהם לא המתין עד שיצליח לגייס שותפים למבצע שתכנן, אלא יצא בעצמו בראש שלש מאות ושמונה עשרה  לוחמים שהיו גם חניכיו, למבצע שהסיכוי להצליח בו היה קטן, משום שנלחם נגד ארבעה מלכים שניצחו חמשה אחרים והיו בעלי עוצמה צבאית רצינית. ואכן, במדרש רבה מובאים דברי רבי יהודה, שמביא את דברי חניכי אברהם, שהביעו חשש שהמבצע ייכשל, והוא למד זאת מהמילה "וירק את חניכיו" –

"הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו: חמשה מלכים לא יכלו להם ואנו יכולין לעמוד בהן?".

לעומתו, ר' נחמיה אמר שהמילה 'וירק את חניכיו' לא מדברת על תגובת החניכים אלא מלמדת על תגובת אברהם לחשש שלהם, באומרו שאין לעשות חשבונות ריאליים בעת כזו וזו חובה מוסרית לנסות ולהציל את השבויים ואם חלילה המבצע ייכשל אז יפלו על קידוש ה' –

"הוריק פנים כנגדן, אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של הקב"ה" (בראשית רבה, לך לך פרשה מב).

מצוות פדיון שבויים נמצאת במקום גבוה מאוד בסדר קיום המצוות במחשבת היהדות ועל כך כותב ה'שולחן ערוך' (יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ"ב סעיף א–ג) –

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן.  ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים.  ואפילו אם גבו לצורך בנין ב"ה,  ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין,  שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים".

רבים השואלים מדוע מצווה זו כה חשובה, והרי מצווה זו לא מוזכרת במפורש בתורה?

על כך עונה למעשה השו"ע (סעיף ב'), שלא  איסור אחד בלבד עובר אדם שיש לו יכולת לפדות שבויים ואינו פודה, אלא עובר על ארבעה איסורי תורה של 'לא תעשה' ואינו מקיים ארבע מצוות 'עשה' –

"המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו".

רבי יוסף קארו אף מתבטא בחריפות על מי שמעכב פדיון שבויים, וזה לשונו (שם סעיף ג') –

"כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".

ברם, למרות האמור לעיל על כך שמצוות פדיון שבויים היא מצווה גדולה ביותר ומי שמאחר לפדות הרי הוא שופך דמים רחמנא ליצלן, חז"ל כתבו במשנה  (גיטין מ"ה.) הוראה מפורסמת הנוגעת לתופעה, שגויים שבו יהודים משום שרצו כסף ככופר נפש, ועל כך הגבילה המשנה –

"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם".

ונחלקו בגמרא למה התכוונה המשנה בהוראתה 'מפני תיקון העולם' – האם החשש שזה יהווה תקדים ותמריץ לשבות אנשים מישראל בשביל ממון, או ש'תיקון העולם' הכוונה היא למנוע מהקהילות להתרושש כלכלית או בלשון הגמרא שם –

"איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו".

הגמרא מספרת (שם) על אדם בשם לוי בר דרגא, שפדה את בתו שנשבתה בסכום עתק של שלש-עשרה אלפים של דינרי זהב, למרות שהמשנה הגבילה את הענין ולכאורה ממה שעשה לוי בר דרגא , זו לא הייתה הוראה מחייבת. ועל כך הגיב אביי ואמר – מי אמר שברצון חכמים עשה? אולי אם היה שואל לא היו מתירים לו, ולכן אי אפשר להביא מכאן ראיה, שכן אפשר לפדות גם אם הדרישה היא מוגזמת.

אפשר לנסח את הדילמה של הגמרא, שמצד אחד קיים ענין ביטחוני, שלא יקבלו 'תיאבון' לחטוף עוד – והטעם השני הוא כלכלי, כדי למנוע בעיה כלכלית אצל שאר היהודים בקהילה.

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח', הלכה י"ב) פסק בדילמה הזו, שהחשש הוא ביטחוני ולא כלכלי, וזה לשונו –

"אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם".

המשנה גם מתייחסת לאפשרות לפדות את השבויים בכוח הזרוע וקובעת, שאין לעשות כן –

"ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין".

גם כאן מציבה הגמרא דילמה בקשר מחלוקת  זו, מה סיבת האיסור האם הכוונה בתיקון העולם לחשש שזה יפגע בשבויים העתידיים, שהשובים יכבידו מאוד על שמירתם ועל ידי כך ייפגעו השבויים – או מפני תקנת השבויים כרגע שאם ישחררו רק חלק מהשבויים, אז אלו שיישארו יסבלו קשות בגלל שחבריהם ברחו. ובמקרה  שאין בשבי אנשים נוספים אז כן אפשר להבריח את השבוי.

אגב, דילמות כאלה היו גם בזמן השואה, כאשר אחד מבני המשפחה לא רצה לברוח מהחשש שיקרה משהו לבני משפחתו האחרים. אנו יודעים על מקרים רבים, כאשר ניסו אימהות ואבות להבריח את בניהם ובנותיהם בכל דרך שהיא למקום מבטחים וידוע מה שסיפר הרב ישראל-מאיר לאו, שהיה בן חמש שנים ואמו בתחנת הרכבת בפיוטרקוב עיר מגוריו ממש השליכה אותו לידי אחיו הגדול ממנו, נפתלי, כי ידעה שהיא נוסעת אל מותה. הרב לאו מספר כמה בכה וכעס על אמו, כי לא הבין מדוע היא נוטשת אותו.

הגמרא מספרת (גיטין נ"ח.) על רבי יהושע בן חנניה, שהיה בעיר גדולה ברומי ואמרו לו, שיש בבית הכלא ילד יהודי. נעמד רבי יהושע ליד בית הכלא ואמר פסוק אותו השלים הילד ואז פדה אותו בדמים מרובים. אותו ילד הפך למורה-הוראה בישראל ושמו רבי ישמעאל בן אלישע. איך ידע שיהיה גדול בישראל? אומרים בעלי המוסר שזאת משום שהפסוק שאמר לו רבי יהושע היה מספר ישעיהו (מ"ב, כ"ד) – "מִֽי־נָתַ֨ן לִמְשִׁסָּ֧ה יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים?" – והילד השלים את הפסוק ולא טען כנגד אף אחד אחר על מה שקרה לעם-ישראל, שהיו נתונים למשיסה, וענה שהכל בגלל חטאי ישראל וזה המשך הפסוק – "הֲל֣וֹא יְקֹוָ֑ק ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ".

ושואלים בעלי התוספות, כיצד פדה אותו יותר מכדי דמיו? – ועונים התוספות שתי תשובות: אחת משום שהיה פיקוח נפש גדול לילד, ותשובה שניה משום שהיה מופלג בחכמה וברגע שמדובר בחכם שתורם לציבור בחכמתו ובתורתו, אז החיוב הוא לפדותו בכמה שיידרש.

רבי דוד בן זמרה בשו"ת שלו נימק זאת בטעם נוסף , בגלל שהייתה סכנה רוחנית לילד שנשבה בין הגויים.

המהרש"ל היה תמה על המקרה הידוע, שהמהר"ם מרוטנברג לא הסכים שיפדו אותו מהכלא בסכומים אדירים שדרשו השלטונות ולכן לאחר שבע שנים בכלא נפטר שם. ומדוע לא הסכים, והרי הוא חכם שכל בני דורו נשמעו לפסקיו? ויתכן לומר, שהמהר"ם מרוטנברג בענווה הגדולה שהייתה בו, לא החשיב עצמו כזה חכם שמותר בשבילו לעבור על דברי המשנה.

מרן רבי יוסף קארו מביא להלכה, שיש מקרים יוצאים מן הכלל, שמותר בהם לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן. דעתו כדעת הרמב"ם, שהחשש הוא בטחוני ולא כלכלי –

"אין פודין השבויים  יותר  מכדי  דמיהם, מפני תיקון העולם,  שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים" (יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ"ב סעיף ד).

בגלל קוצר היריעה רק נציין, שהדילמה כיום היא לא כספית, אלא התנאי של רוצחי החמאס לשחרר את חבריהם הרוצחים השפוטים בכלא ובמפתח מספרי מופרך של רוצחים משוחררים לכל חטוף יהודי. לפי פסק הרמב"ם והשו"ע, החשש קיים שירצו להמשיך בפעולות אלו כדי לשחרר עוד מחבלים ועל כן רבים המתנגדים לכך, משום שראש המחבלים בעצמו סינואר – שם רשעים ירקב – שוחרר ב'עסקת שליט' ולאחר שישב בכלא הישראלי למד את חולשתנו, שלמעשה זה גם חוזקנו, שאנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לשחרר את אחינו.

גם בשנת תשמ"ה (1985) נעשתה עסקה של שחרור המוני של 1185 מחבלים רוצחים תמורת שלשה חיילי צה"ל שנשבו במלחמת 'שלום הגליל'. שליש מהמשוחררים הערבים חזרו למעשי טרור והם שהציתו את אש האינתיפאדה הראשונה. האישור לעסקה זו נעשתה על ידי ממשלת ישראל, שהייתה 'ממשלת אחדות' בראשותו של שמעון פרס. השר היחידי שהתנגד היה מי שהפך לימים לנשיא המדינה, מר יצחק נבון, שטען שעסקה כזו תביא לתיאבון אצל המחבלים.

מי שתמך הלכתית במעשה זה לאחר שנעשה, היה הרב שלמה גורן זצ"ל, מי שהיה הרב הצבאי הראשי והרב הראשי לישראל. נימוקו היה, שהחיילים נשלחו על ידי המדינה והיא אחראית להחזירם ולכן אין כאן צורך לעשות חשבונות מה יהיו התוצאות.

רבה של תל אביב הרב חיים דוד הלוי טען, שבימינו ממילא יעשו הכל לבצע מעשי חטיפת יהודים, בלי קשר למעשה זה או אחר שלנו. נימוק נוסף העלה, שאם חייל יודע, שכאשר הולך לקרב המדינה תעשה הכל כדי לשחררו, יש בכך חיזוק לחיילים ותחושת בטחון.

כדאי להזכיר את מה שכתב בנימין נתניהו בספרו 'מקום תחת השמש', עשר שנים אחרי עסקת ג'יבריל, בהיותו שגריר ישראל באו"ם –

"לכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני…התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה".

לסיכום, אינני מביע דעה בבעיה כל כך מורכבת וקשה, וקל מאוד להביע דעה כשאתה לא נושא באחריות לגביה ואינך צריך לעמוד מול משפחות החטופים ולכן מה שנותר לנו הוא להתפלל בכוונה גדולה לקב"ה את התפילה שאנו אומרים בימים אלה – "אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה – המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה".

שבת שלום לכל בית הישיבה ובשורות טובות ישועות ונחמות!