ערבות הדדית - לפרשת נצבים-וילך

אחד הביטויים שאנו שומעים השכם והערב בעידן הקורונה, מפי הממונה על הקורונה, הפרופסור רוני גמזו, וכן על ידי ראש הממשלה ובכלל על ידי כל מי שמופקד על המלחמה בנגיף הקשה, הוא על הצורך 'בערבות הדדית'.

את המחויבות לערבות הדדית הגדיר נפלא מורנו ורבנו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, מי שהקים את רשת ישיבות בנ"ע ועמד בראשה במשך שנים רבות. וכך כתב בספרו 'צניף מלוכה', העוסק בבירורי הלכה ומנהג (כפר הרואה תשנ"ה עמ' 56) –

"מטבע לשון זו [=ערבות הדדית] היצוקה לנו מימי קדם – אין זו רק מימרה נאה בעלמא, רעיון של אגדה שיש עמו זירוז של מוסר. צא ובדוק במקורות ותמצא שזהו יסוד איתן ומוצק, בנין אב בהלכה, וממנו פינה לכמה גופי תורה. ולכשתדייק תשכח (=תמצא) שנעוץ כאן כל המערך הפנימי של משמרת התורה והמצווה ביחיד ובציבור".

הוי אומר – ערבות הדדית במקורה היא מחויבות עמוקה לתורה ולמצוות, בין אחד לשני בעם ישראל. ורק בתקופה מאוחרת יותר הורחבה משמעותה לתחומים נוספים ולאחריות הדדית לכל תחומי החברה.

הפעם הראשונה שמופיע ביטוי זה של הערבות ההדדית במקורותינו הוא בספרא (בחוקתי פרשה ב' פ"ז אות ב') וכן במסכת סנהדרין (כ"ז:) על הפסוק בתוכחה שבפרשת בחוקותי –  "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם" – ואומרים חז"ל –

"וכשלו איש באחיו – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה!".

חז"ל המשילו את הערבות ההדדית לספינה בים שנעשה בה חור, ובכך נתנו לנו להבין שאדם אחד מעם ישראל יכול להטביע את האומה כולה!! נראה את לשון המדרש על הפסוק בויקרא (ה', א'):

"וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ" ואומר המדרש –

"למה אינו אומר 'נפשות' כי יחטאו? שכל ישראל נקראו נפש אחת שנאמר כל איש ישראל כלם כאיש אחד (שופטים כ', י"א), ואם חטא אחד מהם כלם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה לבני אדם שהיו באין בספינה נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו א"ל שוטה אתה קודח תחתיך והמים נכנסין וכולן אבודין, כך נפש כי תחטא" (אוצר מדרשים אייזנשטיין, ילמדנו עמוד 225).

אין דוגמא יותר טובה מאשר האחריות ההדדית בווירוס הקורונה, כאשר אדם אחד נגוע ל"ע בוירוס ומדינה שלמה לאט לאט משלמת את המחיר.

במאמרנו זה נתוודע להגדרה של 'ערבות הדדית' בפרשתנו.

חז"ל במסכת סנהדרין למדו זאת מהפסוק בפרשתנו –

"הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת".

כיצד למדו זאת? חז"ל הבינו מכך שעל המילים 'לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙' וכן על האות עַ' שבמילה 'עד' יש נקודות למעלה מעל האותיות, הרי הם נועדו לומר לנו ולדרוש על כך. ואכן, נחלקו שני תנאים בגמרא, מה המשמעות של ניקוד זה אצלנו. רבי יהודה טוען, שכלל ישראל  נעשו ערבים זה לזה מיד כשנכנסו לארץ ישראל והערבות באה לידי ביטוי בצורה קיצונית בכך, שאם אדם יחידי עשה מעשה שאינו ראוי על פי התורה בסתר, נענשו על כך כל עם ישראל. וזה הפירוש של "הנסתרות לה' אלוקינו" – מחייב ענישה. ולכן, יש כאן נקודות על 'לנו ולבנינו'. רבי נחמיה חולק מכל וכל וטוען, שלא יתכן להעניש על דברים שהשני עושה בסתר, ואמנם נכון שכשנכנסו לארץ חלה עליהם ערבות הדדית, אבל רק על הדברים הגלויים שאחרים עושים ועל כך נענשו כשעברו את הירדן. וזה לשון הגמרא שם –

"… הנסתרת לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה, אמר ליה רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר עד עולם. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות – כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן" (מ"ג:).

מה הקשר לעונשים בפסוק 'הנסתרות' וכו'?

הסיבה היא, משום שהפסוק 'הנסתרות לה' אלוקינו' נאמר בסיום תיאור החורבן של ארץ ישראל והגליית עמנו עקב אי שמירת התורה –

"וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְקֹוָ֛ק כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם: וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְקֹוָ֖ק בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה: וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְקֹוָק֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת".

רש"י מסביר בעקבות הגמרא (סנהדרין שם), שפסוק זה הוא הסבר מדוע הקב"ה מעניש את עם ישראל בעונש כל כך קשה של נטישה וגלות על עברות נסתרות, הרי אין בידי כל אחד לדעת במה השני חוטא ואם בכלל ואם כן איך מענישים עם שלם על מעשה יחידים. ועל זה הקב"ה עונה 'הנסתרות וכו'. נראה את לשון רש"י:

"…ואם תאמרו מה בידינו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד?… והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו!!".

טענת עם ישראל, לדברי רש"י, היא טענה פשוטה לכאורה ומוצדקת – כיצד אפשר להעניש ציבור שלם על מעשים שעושים יחידים במסתרים?

ועל כך עונה הקב"ה, שהוא מעניש רק על הדברים הגלויים –

"אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה".

לדעת רש"י, לא עצם המעבר לארץ ישראל יצר את הערבות ההדדית, אלא עם ישראל קיבל על עצמו את האחריות אחד על השני במעמד הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל.

לעומת רש"י, המהר"ל (נתיבות עולם כרך א' נתיב הצדקה, פרק ו') כותב, שהערבות נובעת מעצם היותנו בארץ ישראל –

"…כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי ודע כי האדם יש לו גוף ונפש וישראל הם עם אחד מצד הגוף וכן מצד הנשמה נשמותיהן של ישראל דבוקים בעם אחד ודבר זה בוודאי מאחד את ישראל מצד הנשמה לגמרי ".

ומצאנו, שבפועל אירע אירוע טראגי נורא ואיום באירוע המפורסם של 'פילגש בגבעה', שם נהרגו שבעים אלף איש וכל זה נגרם לדעת המדרש, בגלל שגדולי ישראל לא גילו אחריות וערבות הדדית. נקרא את הדברים במדרש עצמו (תנא דבי אליהו, אליהו רבה איש שלום, פרשה י"ב):

"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו?, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתיישבו ישראל בארצם, …הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח".

ואכן, האחריות בארץ ישראל היא, משום שהמהות הישראלית בארץ ישראל היא אחרת מאשר בחו"ל, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות שגגות פרק י') –

"אין משגיחין על יושבי חוצה לארץ שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל".

הרמב"ן מפרש כוונת פסוק זה, לא לאחריות הקולקטיבית, אלא לאחריות של האדם על עצמו. כלומר, שאם אדם עשה עבירה בשוגג שהוא עצמו לא מודע לכך, הוא לא נענש על כך, משום שעונשים מקבלים רק על מעשים במזיד, וזה לשונו –

"ודעתי בדרך הפשט, כי 'הנסתרות' הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים י"ט, י"ג), יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא, אבל הנגלות שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם…" (פרק כ"ט, פסוק כ"ח).

בדרך מחודשת פירש רבי חיים בן עטר בפרושו 'אור החיים' את פסוקנו, שלמעשה פסוק זה הם דברי עם ישראל למשה, וזה לשונו –

"הנסתרות וגו' והנגלות. פירוש היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחייבו בהם אבל הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות, ואומרו ולבנינו עד עולם כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק ולא אתכם וגו' כמו שפירשנו".

עד כאן למדנו פסוק מיוחד זה לעניין הערבות, כפי שהובא לעיל. ברם, הסגנון ה'מיסטי' של הפסוק, המדבר על הנסתרות לה' אלוקינו הביא ראשונים ואחרונים לפרש אותו בדרך של רמזים וסודות ובאופן שעולה ממנו ניחוח הדומה לפרשנות חסידית שאיננה מחויבת לפשט הפסוק. גם הרמב"ם 'חטא' בזה, כפי שהובא על ידי רבנו בחיי, שלדעת הרמב"ם ידיעת הנסתרות וסודות התורה אינם פוטרים אותנו מלקיים באופן פיזי את המצוות. וזה לשונו –

"שמעתי בשם הרמב"ם ז"ל בפירוש פסוק זה, הנסתרות לה' אלהינו, יאמר: סודות התורה הנסתרים וטעם המצות לשם יתעלה הם, ואם יזכה אדם שיקח אוזנו שמץ מהם בידיעת שורש המצוה ועקרה בנסתר שבה אל יפטר בכך מן הנגלה שלא יעשה המצוה בענין גופני, אין לו להימנע מזה, שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות. והפירוש הזה בעצמו שהם יקר וספיר, אבל אינו בענין הפרשה".

רבנו בחיי מביא פירוש נוסף גם הוא על דרך הדרש, שיש בו חשיבות רבה לימינו, בזה שמחבר את הפסוקים שלפני פסוק 'הנסתרות' העוסק בגלות הקשה ובנטישת הקב"ה חלילה את עמנו וכו' – לאמירה האלוקית גם בתקופה נסתרת זו וגם בתקופה של הגאולה שהיא התקופה הנגלית, קיום המצוות ימשך. וזה לשונו –

"ויתכן לפרש: הנסתרות לה' אלהינו, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה: ויתשם, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, וגלות הנדחים והנפוצים הוא ארוך ביותר, והקץ סתום ונעלם ונסתר, לכך סמך מיד ואמר: הנסתרות לה' אלהינו, כלומר אין לנו בו שום ידיעה כי הוא ענין נסתר לה' אלהינו לבדו, ואין אתנו יודע עד מה, והנגלות לנו ולבנינו, כלומר כשיהיו אותן הנסתרות נגלות לנו ולבנינו עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולמדנו הכתוב הזה כי תורתנו קיימת לעולם, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ואפילו בזמן המשיח, וקיום תורת משה שוה בכל זמן, בין בזמן "הנסתרות" שהוא הגלות בין בזמן "הנגלות" שהיא הגאולה. ".

הרב פנחס הלוי הורביץ [1805-1731], רבה של פרנקפורט, בספרו 'פנים יפות' לומד מפסוק זה ומחבר אותו לתחילת פרשתנו, שאין ישראל ערבים למחשבות והרהורי כפירה של אחרים, וזה לשונו –

"ענינו שבתחילת הפרשה הוכיח אותם פן יש בכם איש וגו', וכבר כתבנו מ"ש כי יעשן אף ה' באיש ההוא מפני שבמחשבה אין ערבות ואח"כ הוכיח אותם, ואמר הדור האחרון היינו על עונות הגלויים לכך פירוש ע"ז מפני שהנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, ויש לפרש מ"ש לנו ולבנינו היינו דכל אחד מחויב להוכיח לחבירו, וכ"ש שהאב מוזהר על בניו להוכיחם ולהדריכם בדרכי ה', כדכתיב [בראשית יח, יט] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, והבן אם רואה שאביו רוצה לעשות עבירה יאמר לו דרך כבוד אבא כך כתוב בתורה, וזהו לעשות כל דברי התורה".

רבי משה אלשיך לומד מפסוק נסתר זה שתי תובנות חשובות. האחת – לדעת שכל יום ויום נסיו ונפלאותיו של הקב"ה איתנו ואלה הם נסים נסתרים ואין אנו בעלי הנס מכירים בכך. והנגלה לעין הוא שלמרות כל רדיפות הדת שסבל עמנו – "אנו שומרים על דת תורתינו בין שיני אריות ולא תשכח מפי זרעו".

ותובנה נוספת מעניינת במיוחד שיש בה אמירה חשובה ביותר לימינו, שאם אדם רוצה להיות ירא שמים וצדיק בכל הליכותיו, שזה יהיה בסתר, אבל בגלוי לא יפרוש מהעולם הזה. וזה לשונו –

"ונ"ל לפרש שיהי' כל מצפוני האדם לה', ומ"מ בנגלות מעשיו לא יפרוש מהעולם "ויעשה כל צרכי העוה"ז וצרכי ביתו ובניו, ובכל זה יהיו לבו לשמים ושהכל הוא רק לעבודת ה' יתברך ולעשות ולקיים את כל דברי התורה ומצוותיה. וזה הנסתרות שלנו והוא מצפוני לבנו יהי' לה' אלקינו, והנגלות ממעשי אברינו יהי' לנו ולבנינו לגדלם ולעשות כל צרכם, ומכל זה יהי' התכלית לעשות את כל דברי התורה הזאת".

הרש"ר הירש טוען, בניגוד למה שיש החושבים שכל הערבות היא דווקא כשכולנו פועלים כגוף אחד, הוא מדגיש את האחריות הקולקטיבית דווקא כשאנו פועלים כיחידים. וזה לשונו –

"…נמצינו למדים מכאן שכל ישראל קשורים זה לזה מבחינה מוסרית, וקשר זה מקבל משמעות רבת תוצאות בעריבות כל ישראל זה בזה. אולם קשר זה יצא מן הכח אל הפועל דוקא בשעה שבני העם נפרדו זה מזה והתיישבו בארץ כיחידים, ומסתבר שזה טעמו של הדבר: רק עם תחילת החיים הרגילים של השאיפה לרכוש ולפרנסה נוצר משא ומתן אזרחי שכל בני העם נשתתפו בו, ורק כתוצאה מכך קיבלו כל היחידים אותה חשיבות המאפשרת להם להשפיע זה על זה מבחינה מוסרית".

לסיום רק נדגיש, שלערבות ההדדית יש גם צדדים הלכתיים והידוע ביותר היא היכולת להוציא אדם אחר בברכת המצוות, כגון ברכת שופר, גם אם הוא עצמו יצא כבר ידי חובה, משום הערבות ההדדית לדאוג שיהודי יקיים מצוות.

אנו נמצאים בערב ראש השנה ויום הכפורים וכן במשך השנה אנו אומרים את הוידוי הקטן "אשמנו, בגדנו וכו'.." וכבר רבים מהתלמידים במשך השנים שאלו אותי, מדוע צריך להתוודות על דברים שמעולם לא עשינו? – והתשובה השגורה בפי בדרך כלל היא: שימו לב, שהווידוי נאמר בלשון רבים, לומר שאנו מתוודים על כלל ישראל מדין ערבות הדדית וכל זמן שיש מישראל שעושים עברות כאלו, האחריות לתקן היא על כל עם ישראל. וכן כתב ספר חסידים (מרגליות סימן כ"ב) –

"ואף המתודה על אחרים יכול לומר חטאנו ולכלול עצמו עמהם לפי שכל ישראל ערבים זה לזה".

ונסיים בסיפור חסידי על רבי ישראל מסלנט. מסופר שכאשר הגיעה שמועה בקובנא על עיירה רחוקה שבה מחללים שבת, בא הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל לכולל שלו בקובנא אשר שם למדו גדולי ישראל, נתן דפיקה על השולחן והחל לדרוש דרשה ארוכה חוצבת להבות-אש בענין שמירת שבת וחילולה. לאחר שסיים את דרשתו נגשו אליו תלמידיו ושאלוהו: "ילמדנו רבינו! מפני מה כבודו דרש דרשה זו?". ענה ואמר: "הרי שמענו שבעיירה רחוקה זו וזו חיללו את השבת". שאלו אותו: "רבינו! א"כ מה זה נוגע לנו?". ענה להם ר' ישראל: "בוודאי זה נוגע לכולנו! אם כולנו היינו חזקים יותר בשמירת השבת, היהודים שם לא היו מחללים אותה. דעו לכם, שבכם תלויה כל היהדות. אם מישהו בפאריז משתמד, הרי זה בגלל שכאן נחלשה מעט שמירת היהדות, כי לכל יהודי יש השפעה על כל היהודים בעולם, הן לטוב והן למוטב".

נאמץ את האימרה החסידית, ש"כל ישראל ערבים זה לזה" הכוונה "מתוקים וערבים וטעימים ונעימים זה לזה".

שבת שלום לשבת האחרונה של תש"ף – תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה!