עצות מעשיות לשופטי דורנו - לפרשת ויחי

בשנת תשט"ו (1955) הוציא השירות הבולאי של מדינת ישראל בולים של שנים-עשר שבטי ישראל ובכל בול השתדלו לתת את סמלו המיוחד על פי המקורות.

שבט דן, בו נתעסק במאמרנו זה, הוא הראשון מבני השפחות שקיבל את ברכת יעקב ועל כן יעקב פותח בזה, שמחשיב אותו כאחד השבטים הרגילים –

"דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".

שבט זה זכה בבול בשני סמלים, המבטאים את ברכת יעקב בפרשתנו –

""דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ…נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר: לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְקֹוָֽק".

ואכן, השירות הבולאי כיוון לכך, ששבט דן יתאפיין בשפיטה, ולכן בציור הבול רואים מאזניים כמאזני-משפט וכן נחש שהוזכר בברכתו של יעקב.

נזכיר שדן היה בנה של בלהה, שפחת רחל, ושבט דן היה השבט הגדול ביותר במפקד הראשון ומנה 62,700 איש.

נתייחס במאמרנו לשני נושאים אלו בברכתו של יעקב לדן. תחילה ננסה להבין –

• למה בדיוק התכוון יעקב-אבינו, כשבירך את דן שידין את עמו וכן שיהיה 'נחש עלי דרך' וכו'?

• מדוע סיים את ברכתו בתפילה 'לישועתך קויתי ה' ' ולאיזו ישועה התכוון?

רש"י מצרף את שתי הברכות לאחד וטוען, שהדין של דן הוא דין צבאי-מלחמתי ולא משפטי-אזרחי, ואת כוחו המשפטי מפנה כלפי האויבים –

"דן ידין עמו – ינקום נקמת עמו מפלישתים, כמו (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו".

מקורו של רש"י הוא מהמדרשים, ש'דן ידין עמו' מדובר על שמשון. ברם, בפסיקתא כורך את שני הדברים יחד וטוען, שדן גם נלחם כנגד האויבים מבחוץ וגם שפט את ישראל, וזה לשון הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב):

"דן ידין עמו. זה שמשון בן מנוח ששפט את ישראל והושיעם מיד פלישתים: כאחד שבטי ישראל. ששפט שבטי ישראל כאחד…".

לדעת מדרש אגדה, שני הדברים היו כרוכים בחייו של שמשון, אשר באמת שפט את ישראל ודן אותם במשך עשרים שנה וביקש שבזכות זו שנהג ביושר ובצניעות הקב"ה יעזור לו בתפקידו השני – להילחם למען עם-ישראל  –

"…אמרו רבותינו במס' סוטה, מאי דכתיב 'ה' צבאות זכרני נא ופקדני נא' (שופטים טז כח)? אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא: 'ריבונו של עולם! זכור לי עשרים שנה שהייתי שופט את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום'…".

למדנו עד עתה מחז"ל במדרשים השונים, שיעקב התנבא על שבט דן, שממנו יצא אדם שידון את ישראל וכן מפרש רש"י בעקבותיהם.

אולם, נכדו של רש"י, הרשב"ם, תוקף פירוש זה וטוען –

"…המפרשו על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בעניין רע? חלילה חלילה!!! אך על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות…ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושוע אחר כל הדגלים והיה צריך להילחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות, כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב דן ידין עמו, ינקום נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם. כמו 'כי ידין ה' עמו וגו' דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו', וכמו 'ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה'…".

לפי כל הפרשנים, דן הצטיין בכך שניהל מלחמות, והיות והיה ממוקם בסוף המחנה, הוא נלחם באלו שרדפו אחרי עם-ישראל וזה מה שכותב גם החזקוני –

"לפי שהיה הולך תמיד אחר הדגלים בימי משה גם בימי יהושע, כדכתיב והמאסף הולך אחר הארון והיה צריך להלחם עם כל הרודפים אחריהם שהרי גבורים היו, לכך אמר דן ידין עמו פי' ינקום נקמת עמו כאחד שבטי ישראל, כמו כי ידין ה' עמו."

מיוחד הוא פירושו של האלשיך על הפסוק "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל', ששמשון, שבא משבט דן, לא העדיף ונשא פנים לשבטו, אלא דן אותם כשופט כאחד משבטי ישראל –

"הנה דרך העולם, שהדיין לפחות יראה פנים לבני עירו וקהלו. אמר על שמשון בדיינותו, כי לא היה מחניף שבטו, רק ידין עמו המיוחד לו, כאחד שבטי ישראל ככל יתר השבטים".

האלשיך הקדוש מציין את האומץ והגבורה הרוחנית של שמשון, לא רק בשדה הקרב, אלא היה בו את הכח לא להפלות לטובה את בני שבטו וזה ירש מדן האבא.

וממשיך הכלי יקר על זאת הדרך, שכוחו של שבט דן היה להתמודד מול אלו שתמיד לא מרוצים מפסקי הדין ומנסים להפיל ולהכשיל את הדיינים, לכך ציין הכתוב את שבט דן על אומץ הלב לעמוד מול מתנגדיו, וזה לשונו:

"ולפי שכל דיין יש לו רבים הקמים עליו על כן אמר לא תגורו מפני איש, כי לישועתך קויתי ה', ואלוקים ניצב בעדת א-ל (תהלים פ"ב, א') להצילם מאנשי זרוע. ויש אומרים שדן לא היה מחניף לשבטו אלא היה דן כאחד שבטי ישראל כשאר שבטים, כי קרוב ורחוק היו שוים בעיניו".

ולפי הסבר זה מובן, מדוע משה ממשיל את דן לגור אריה ואילו יעקב ממשילו לנחש, וממשיך הכלי יקר ומסביר –

"…ומה שמצינו, שמשה המשיל את דן לגור אריה ויעקב המשילו לנחש, רמז שכל דיין יש לו מלחמה פנים ואחור יש מעיזים בפניו…ויש מרנן אחריו אבל לא בפניו, על כן צריך להיות בעל כח ואמיץ רוח ללחום פנים ואחור, ולא יתן את לבו לכל הדברים אשר ידברו בין בפניו בין אחוריו, אלא יהיה כאריה ונחש זה כוחו באחוריו וזה כוחו בפניו, וזה רמז נכון".

הרש"ר הירש מעיר הערה חשובה ואף אמיצה על מעמדו של דן וממילא על כל בני השפחות, בשאלה האם מעמדם שווה לכל בני יעקב מלאה ומרחל? מסתבר שלא בדיוק…ברם הם תורמים את תרומתם לבניין האומה, משום שהם היו בנים לאותן נשים שהאימהות הקדושות ביקשו מיעקב ותרומתם אמנם אינה מקווי היסוד של האומה אבל חשובה ביותר. נראה את לשונו –

"יששכר מסיים את ששת בני לאה, ממנה יצא הגרעין העיקרי של העם: דן הוא הבן הראשון של השפחות, ומובנות המלים בהן הוצג על – ידי יעקב. הן נישואין אלה נבעו ממשאלתה החסודה של אשתו להעמיד בנים רבים ככל האפשר לבניין עם ה'. דן היה הבן הראשון של שפחת רחל, שלא יכלה להבליג על צערה על שנבצר ממנה – כפי שנדמה לה – להשתתף בבניין האומה היעודה. משום כך אומר יעקב: דן ייצג את עמו, ככל אחד משבטי ישראל. אין הוא נחות מהם; גם הוא חלק עיקרי של הכלל (אם כי הקשר עם בלהה וזלפה לא היה במחשבת יעקב תחילה, ואימהות אלה היו נחותות מעמד מעיקרן); הוא שקול כנגד אחיו ויתרום גם הוא את תרומתו המיוחדת לכלל האומה. עתה יבואו ארבעת בני השפחות. בעוד יהודה, זבולון ויששכר מייצגים קווי יסוד עיקריים וקיימים, הרי מידות בני השפחות אינן קווי יסוד קיימים, אך הביאו תועלת וישע לעתים מזומנות".

בהתאם לרעיון הזה, מסביר הרש"ר בצורה נפלאה את המשך תפילתו של יעקב  'לישועתך קויתי ה'!" –

"יעקב רואה את דן, והנה הוא נאלץ להיעזר בערמומיות; אולי הוא נזכר בזמן, בו הוא עמד במצב דומה מול לבן. עתה הוא מקוה לישועת ה', שכדרך שעלה בידיו להישאר 'איש תם' בתוך ניסיון הערמה, ולשמור על אופיו הישר והצדיק, כן יעלה גם בידי בניו, שלא יעשו את הערמה לקו יסוד של אופיים, גם בהיותם נאלצים לאחוז בנשק הערמה תחת לחץ ומלחמה. תקוה זו זכתה להגשמה מזהירה בהיסטוריה הגלותית של בניו".

הערה חשובה מעיר הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר', על סוג השפיטה של דן, שהרי זה היה לפני מתן תורה. אלא, כוונת הפסוק על כך, שדן שפט בשכל טוב וביושר. נראה את לשונו –

"זה היה כוחו של דן לאהוב את המשפט בדיני ממונות…אמנם לא היה שופט מכח התורה, שהרי לא היו עוסקים כל כך בתורה, אלא מכל מקום היו כערכאות שבסוריא שהיה ג"כ מעלה ודבר יקר…שאפי' אינו על פי התורה במקום שאין שם בני תורה…וזהו דבר הכתוב שהוא ידין בשכלו הטוב ובישרת לב, כאחד שבטי ישראל. שהמה בעלי תורה".

שבט דן הצטיין בכל הדורות בכח השפיטה שלו, כפי שאומרת הגמרא (פסחים ד'.) על הפסוק 'דן ידין' –

"ההוא דהוי אמר דונו דיני, אמרי, שמע מינה מדן קאתי [=בא], דכתיב ביה 'דן ידין עמו'…".

עד כאן דיברנו על דן כדיין, המסביר את המאזניים המעטרים את סמל שבטו.

ובכן, מהי המשמעות של הדימוי לנחש? האם זו תכונת אופי? אולי הנחש מסמל משהו שלילי, שהרי גם היום בשפה המודרנית, אם אומרים על אדם שהוא 'נחש', מתכוונים לכך שהוא ערמומי – האם גם לכך התכוון יעקב אבינו והאם ערמומיות היא תכונה שלילית לגמרי?

לדעת הרש"ר הירש, הערמומיות במלחמה היא תכונה חיובית ולכן הגדיר אותו יעקב כך, שהצלחתו במלחמה היא מכח הערמומיות שבו, בבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

אמנם, הסכנה בערמומיות היא, כאשר מאמצים תכונה זו גם לחיים האזרחיים…נביא בהקשר לכך סיפור מחויך על בתי משפט וערמומיות….

אדם הואשם ברצח. כל הסימנים הצביעו על כך שהוא אשם, למרות שלא נמצאה גופת הנרצח. עורך דינו, שידע שרוב הסיכויים שהקליינט שלו יורשע, החליט לעשות תרגיל בנאום הסגירה שלו.

" חבר מושבעים יקר, יש לי הפתעה בשבילכם", אמר בדרמטיות והביט בשעון. "בעוד דקה בדיוק האדם שנרצח כביכול, יכנס לאולם בית המשפט הזה". הוא סובב פניו והביט לעבר הדלת והמתין.

חבר המושבעים סובבו אף הם את פניהם לדלת בציפיה דרוכה. עברה דקה ועוד דקה… אך דבר לא קרה. "האמת היא", אמר עורך הדין, "שהמצאתי את מה שאמרתי לפני מספר דקות, אבל, כולכם סובבתם את הראש לעבר הדלת בציפייה. אני סבור שזו סיבה טובה מספיק כדי להראות כי יש ספק בליבכם האם מישהוא בכלל נרצח ולכן אני דורש לזכות את הנאשם".

המושבעים יצאו המומים להחליט על גזר הדין, אך שבו לאולם בית המשפט לאחר דקות מעטות בלבד ודוברם הכריז בדעה אחת, כי הם מוצאים את האיש… אשם!

"אבל כיצד זה יתכן, הלא לכולכם היה ספק, וכולכם הסתכלתם לדלת בהמתנה שהנרצח יופיע?" ילל עורך-הדין.

"נכון", אמר לו דובר חבר השופטים, "אנחנו אכן הסתכלנו, אבל הקליינט שלך…לא הסתכל…!".

נראה את לשונו של הרש"ר הירש –

"דן לא יטיל את מוראו על האומות, – כוחו הוא כוח החלש: הערמה, וזו תתגלה: עלי דרך, עלי ארח. הותקפו ישראל בכוח צבאי, יגן הוא עליהם, אך לא בכוח הארי – כיהודה, אלא בכוח הערמה…ישמור הא-ל שיהא זה אי פעם לקו אופי קבוע של שבט יהודי! – יהי דן, דן יהיה לנחש, לא יוכל לעזור לעצמו אלא בערמומיות הנחש".

רבנו בחיי מציין באחד מפירושיו את הסגנון היחידני ששבט דן ניהל, כמו שמשון שיצא לבדו להילחם, וזה הדמיון לנחש. וזה לשונו –

"…המשילו הכתוב לנחש…שלא היה שמשון נלחם כנגד אויביו כשאר המלכים או השופטים בחיילות רבות, רק לבדו יוצא עליהם פתאום, כצפעוני היוצא ממאורתו".

מה שנותר לנו לברר הוא, מדוע התפלל יעקב לאחר שהזכיר את דן 'לישועתך קויתי ה'…'?

לפי פירושו של רבנו בחיי, סגנון זה של לחימה מצריך ישועה מיוחדת ועל כך התפלל יעקב 'לישועתך קויתי ה'…'. פירושו זה לפסוק שונה מההסבר של המדרשים שרש"י מביאם, שהתפילה של יעקב הייתה בנבואה על שמשון, שנזקק באופן מיוחד לישועה. וזה לשון רש"י  –

" לישועתך קויתי ה' – נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר (שופטים טז כח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וגו'…".

הכתר יונתן מסביר, שתפילת יעקב הייתה לישועה ולגאולה שלמה ולא לגאולה זמנית –

"אמר יעקב, כאשר ראה את גִדעון בן יואש ואת שמשון בן מנוח שעומדים לגאולות, לא לגאולתו של גדעון אני מצפה ולא לגאולתו של שמשון אני מצפה, אני חוזה שגאולתם גאולה של שעה, אלא לגאולתך צִפיתי וחזיתי ה', שגאולתך גאולת עולמים [אלא לגאולה של משיח בן דוד שהוא עתיד לגאול את בני ישראל ולהוציאם מגלות ולגאול צופה נפשי]…".

לפי דעת זקנים מבעלי התוספות, יעקב אבינו התפלל, ששמשון שהוא האדם משבט דן המסמל את הגבורה, לא יחשוב שהכל בגלל 'כוחי ועוצם ידי', אלא כל ישועתו באה מה' –

" לישועתך קויתי ה'. כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אף על פי שזה גיבור נוצח, אין נכון להתהלל בגבורתו. וכן מצינו, בשעה שנתהלל אמר 'בלחי החמור הכיתי אלף איש', מיד 'ויצמא מאוד' עד שהודה ואמר 'ה' אתה נתת ביד עבדך את התשועה' וגו', שהודה שאין הגבורה רק מהשם לבדו והה"ד 'יהי דן נחש עלי דרך' ואפי' הגבורה והניצוח להקב"ה, כדכתיב לישועתך קויתי ה'…".

ורבינו בחיי מביא את דעת הרמב"ן, שתפילת יעקב נבעה מכך, שראה ברוח הקודש שתשועת שמשון נעצרה, התפלל לישועת ה' –

"…כתב הרמב"ן ז"ל: כי הכתוב הזה תפלת יעקב, לפי שראה ברוה"ק כי היה שמשון המושיע אחרון לשופטים, ואף על פי שהיה שמואל אחריו, שמואל נביא היה ולא היה נלחם כמוהו, ולפיכך כשראה יעקב כי תשועת שמשון נפסקה עמו ומת בנפילת הרוכב יחדו, אמר: לישועתך קויתי ה', לא לישועת שמשון הנמשל לנחש ושפיפון".

ומוסיף רבנו בחיי, שיש אפשרות לפרש, שזו הייתה בעצם תפילתו של  שמשון אותה ראה יעקב בנבואת וזה לשונו –

"…ויתכן לפרש, כי הוא תפלת שמשון, כי ראה יעקב אחרית השופט הזה האחרון, כי הוא הנושך והמפיל והרוכב אחור, והוא המתפלל: לישועתך קויתי ה', שכן התפלל: (שופטים טז, כח) 'זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה…', ואף על פי שמת בכללם, הנה זאת תשועתו שינקם מאויביו וימות עמהם, כי בזה היה חפץ, כמ"ש: (שם, ל) 'תמות נפשי עם פלשתים'…".

נמצאנו למדים מדן בן-יעקב מספר הנהגות ציבוריות לשופטי הדור בימינו –

• על השופטים לגבות את המדינאים, מפקדי הצבא וחיילי צה"ל

• על השופטים להשקיע מאמצים בהדיפת האויב בכלים משפטיים ובוודאי לא בגיבוי האויבים כנגד עם-ישראל ומדינתו

• על השופטים לנהוג בענווה, ביושר ובאומץ לב

• על השופטים להיות 'מאספים לכל המחנות' ולא להיות במגדל השן

• על השופטים להילחם ב'טרור המשפטי' בערמה, בבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה"

נתפלל בע"ה שהקב"ה ישיב שופטינו כבראשונה וינוס ממנו יגון ואנחה!

שבת שלום לכל בית הישיבה!