ענייני מלחמה - לפרשת כי תצא

לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד כתה א', הלכתי בבוקר לבית הספר, שהיה במרחק הליכה של כחצי שעה מביתי. לא היו אז הסעות מסודרות לבתי הספר, ולעתים חזרתי באוטובוס קו 11 של חברת 'דן', אולם כדי לחסוך את כספי הנסיעה השתדלתי לצעוד מביתי בשיכון "הפועל המזרחי" בתל אביב לכיוון בית הספר הממלכתי-דתי 'פנקס' בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. בוקר אחד, בשעה שהגעתי לגשר שהיה מתוח מעל נחל איילון [היום נתיבי איילון], נשמעה צפירה אימתנית עולה ויורדת, שלא הייתה ברורה לי אז משמעותה, אבל נחרדתי מאוד מעוצמתה. הייתי לבד על הגשר. לפתע, נעצרה לידי מכונית והנהג צעק אלי "ילד! מלחמה!! רוץ הביתה!!!". למותר לציין, שרצתי מיד הביתה. עד היום מהדהדת באוזניי הזעקה של אותו נהג "מלחמה!!" וזה הזיכרון שמלווה אותי מפתיחתה של מלחמת סיני של שנת 1956, כשמדינת ישראל הייתה רק בת שמונה שנים, קטנה וחלשה. רוב תושבי שכונתנו היו פליטי שואה, אנשים צעירים מלאי חרדות בעקבות עברם. לזיכרון המלחמה הצרוב בי, מתלווה ריח שקי החול, שהונחו על פתחי האוורור של חדר המדרגות הואיל ומקלט לא היה לנו. זה הזיכרון האישי הראשוני  שלי לאירוע שנקרא "מלחמה".

מאז, לצערנו, מדינת ישראל עברה מלחמות נוספות ומלחמות בין המלחמות ובעצם עד ימינו נושא המלחמה לא חלף מסדר היום הציבורי, אם כי בחסדי שמים עוצמתנו היום שונה לחלוטין ממה שהיה בימים עברו.

התורה בפרשתנו מתייחסת למלחמה כמעט כ'תופעה טבעית' וכדבר שהוא חלק אינטגרלי מחיי היום יום של עמנו. התורה לא פותחת את פרשתנו במילים "אם תהיה מלחמה בארצכם", כמו למשל בדיני הלוואה ("אם כסף תלווה את עמי"). אלא, התורה עוברת ישירות לדרך בה צריך לנהוג במלחמה ("כי תצא למלחמה") ובעיקר מהם הכללים המוסריים במלחמה של עם ישראל. מציאות המלחמה היא חלק מהחיים שמלווים את עם ישראל לאורך ההיסטוריה בזמן שאנו שוהים על אדמתנו וראוי להביא את דברי הרש"ר הירש, מדוע התורה, הפותחת את פרשתנו בדיני מלחמה, מביאה את הדין הראשון בנושא המלחמה לגבי דין 'שבויית מלחמה', 'אשת יפת תואר'.

ועל כך עונה רש"ר הירש:

"…שפרשת שופטים באה להסדיר עניינים שונים של הכלל, שקביעת חוקיהם הייתה דרושה עתה עם ההתיישבות המדינית בארץ…פרשת כי תצא מביאה עוד מספר קבוצות של מצוות הבאות להסדיר את היחסים הפרטיים של חיי המשפחה והמשא והמתן…קבוצות המצוות האלה פותחות בדין יפת תואר; וכדרך שפרשת משפטים פותחת בדין פושע שנמכר ובדין נערה עניה שנמכרה (שמות כא, ב וז), ובאלה היא מדגימה את זכויות האדם ואת זכויות האיש והאישה בנישואיהם , כן הדבר גם כאן: במסגרת הטיפול בשבויי מלחמה מכריזה התורה על קדושת המיניות של האישה מול תאות הגבר, והיא מגינה עליה מפני ניצול קל  דעת…, והמצוה הכללית של צניעות במלים ובמעשים – "ונשמרת מכל דבר רע", "ולא – יראה בך ערות דבר"  – מודגמות על ידי הלכות הנוהגות במצבים של מלחמה, שכן בימי מלחמה האדם נוטה לקרוא דרור לתאוות הרס ולשילוח רסן מוסרי. כל המצוות האלה באות לחייב את המצפון היהודי אפילו במצבים חריגים; קל וחומר הדברים אמורים – ובמידה גדולה עוד יותר – במצבים של החיים הרגילים".

בניגוד לאמירה זו או אחרת על היתר 'יפת תואר', הרי מי שלומד את הפרשה ואת כל המחסומים והכללים שצריך הלוחם לנהוג בהם כלפי השבויה, רואה שהכול מוביל לכך, שישמור על כבודה ויחזירה לביתה, כי גם מלחמה אינה מתירה כל רסן ולמרות שהאויבים שלחו את בנותיהם להזנות ולהכשיל את לוחמי ישראל, אומרת להם התורה, שצריך לקחת אותה לביתו ולאפשר לה לבכות את אביה ואת אימה ותסיר מעליה את בגדי שביה שהם בגדי זנות וכך לאט לאט תחזור לביתה ויצר הלוחם יפוג.

הערה מאלפת מנחיל לנו רבי מאיר-שמחה מדווינסק, שאם בעקבות החזקת השבויה, היא תתרצה לחיות עם השובה ותתגייר אחרי כל התהליכים שהתורה צוותה, יכולה להישאר, אך ה'מחיר' יהיה שהאויב יחזיק שבוי מישראל כנגדה ועל כן אסור בשום אופן לעשות אתה את התהליך הזה אלא יש לפעול להחלפת שבויים. רק כאשר אין צורך בהחלפת שבויים כשיש ניצחון מלא במלחמה, אזי אם רוצה לעבור תהליך גיור ניתן לעשות כן. וזה לשונו:

"…'ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו'. נראה, דהוא תנאי בהיתר יפת תואר, שדווקא אם ה' נותן האויב ביד ישראל. אבל כדרך המלחמות שאלו שובים מהם, והאויב שובה מהם, והדרך כשעושים שלום או בתוך המלחמה, מחליפים שבויים… אם כן יתכן כי עבור היפת תואר שמגיירה ונושאה לאשה בעל כרחה, יעכבו ישראל חשוב ונכבד – על זה לא הותר היפת תואר. רק באופן שנתנו ה' להאויב בידך, אז יוכל לעכבה בעל כרחה" [משך חכמה, כי תצא, פרק כ"א פסוק י'].

מאמרנו זה יעסוק בענייני המלחמה מכמה היבטים נוספים, אך חשוב לציין בפני הדור הצעיר שטרם לבש מדים, שמלחמה אינה 'משחק ילדים'. מלחמה היא דבר נורא, הגובה מחירים גבוהים בדם, בהרוגים, בהרס ובירידה רוחנית. אעפ"כ, התורה שלנו איננה 'צמחונית' ולא פצפיסטית, כאשר לצערנו מלחמה היא חלק ממציאות החיים. על כן באה התורה ומכתיבה לנו כללים, כיצד נוהגים בצבא יהודי וכיצד נוהגים במחנה ישראל בזמן שלום ובזמן מלחמה.

הפרשה פותחת בהבטחה חגיגית, שכאשר תצא למלחמה, אז הקב"ה ייתן את אויבך בידך – " כִּֽי־תֵצא לַמִּלְחָמה עַל־אֹיְביךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוק אֱלֹהיךָ בְּיָדךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיֽוֹ". ברם, אם נתבונן בפרשת מלחמה אחרת בתורה, נראה שאין הדברים כה  פשוטים ולא בכל מלחמה מנצחים באופן אוטומטי.

וכך אומר הכתוב בספר במדבר (י', ט'): "וְכִֽי־תָבאוּ מִלְחָמה בְּאַרְצְכם עַל־הַצַּ הַצֹּרר אֶתְכם וַהֲרֵעֹתם בַּחֲצֹצְרת וְנִזְכַּרְתּם לִפְנֵ יְקֹוק אֱלֹֽהֵיכם וְנוֹשַׁעְתּם מֵאֹיְבֵיכֶֽם".

מפסוקים אלו משמע, שכדי לנצח במלחמה, צריך לתקוע בחצוצרות ואז הקב"ה יושיע אותנו. לכאורה צריך להבין, מדוע פעם אחת יש הבטחה אלוקית ללא תנאים ופעם אחת צריך להיזכר לפני הקב"ה שיושיע אותנו?

כבר במילות הפתיחה של הפסוקים לעיל, ניתן לראות את השוני, וכבר העיר רש"ר הירש בספר במדבר (בהעלותך י', ט') על הלשון 'כי תבואו' ולא כפי שמופיע בדרך כלל כמו בפרשתנו 'כי תצא'. וכך מנסח רבי שמשון רפאל הירש את שאלתו:

"בדרך כלל, הכתוב נוקט לשון "יצא למלחמה", ואילו "בא למלחמה" הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי עוד בייחוד לקמן [במדבר לב, ו] בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה".

ועונה רש"ר הירש – "מי ש"יוצא למלחמה" יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה מי ש"בא למלחמה" – ובייחוד מי ש"בא למלחמה", כאמור כאן – מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה".

לדעת רש"ר הירש, יש שני סוגי מלחמות. יש מלחמה יזומה, שיוצאים אליה בנסיבות מסוימות ויש מלחמה שנכפית עליך והאויב מגיע אליך. אם נתרגם זאת לזמננו, אזי הסיכוי לנצח הוא כאשר יוצאים למלחמה יזומה והתקפית המפתיעה את האויב וכביטוי הידוע ש'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה'. מדינת ישראל חוותה זאת במלחמת 'ששת-הימים', כשישראל הוקפה בטבעת חנק מסביב ורק כאשר התקיים בנו 'כי תצא למלחמה' ביוזמה של צה"ל לצאת להתקפת פתע על שדות התעופה במצרים, הביאה את הניצחון המוחץ על האויב הערבי, ולכן פתיחת הפרשה "כי תצא למלחמה על אויבך" – כשאתה יוצא ויוזם – אז 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'.

מאידך גיסא, מלחמת 'יום הכיפורים' שבאה לפתחנו, במלחמה כזו יש לתקוע בחצוצרות, להתפלל ולקוות ל-"ונושעתם מאויבכם". וממשיך הרש"ר הירש להסביר את סוג המלחמה בספר במדבר – "וכי תבואו מלחמה" שבפסוק שלנו, מדבר בלא ספק במלחמת הגנה הכפויה על ישראל בלא התגרות מצידם. שהרי נאמר שהאויב הוא בארצכם. אין זו מלחמת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ, אלא האויב הוא בארץ. הוא פלש ומצר לכם בארצכם. הוא הצר הצורר אתכם, ואתם שרויים בצרה". במצב כזה, כשהאויב בפתח הארץ, אזי מעבר לצורך להילחם כדרך המלחמות, אף מרגישים צורך עצום לפנות לקב"ה לעזרה ולכן מופעלים החצוצרות וכפי שמסביר רש"ר הירש שם בהמשך – "…במצב זה של מצוקה תקיימו 'והרעתם בחצוצרות'. מטרת התרועה בחצוצרות היא: 'ונזכרתם וגו' ונושעתם'; ומכאן שהתרועה היא קריאה לעזרה המופנית אל ה'…".

הרב הירש מסביר, שלמעשה הפנייה אל ה' היא תהליך שבראש ובראשונה צריך 'להיזכר' לפני ה', משום שבמצב כזה כשהאויב בשער, לכאורה הקב"ה עזב אותנו ולכן צריך להריע ולהיזכר לפניו.

וכך מנסח את זה הרב הירש "…אולם לא נאמר כאן בפשטות: "והרעתם ..ונושעתם"  אלא נאמר: "ונזכרתם…ונושעתם". מוכח מלשון "ונזכרתם", שעד כה לא הייתה זכירה. ה' עזב אותם, הניח אותם לנסיבות הטבעיות, וחולשתם הטבעית כלפי האויב החזק מהם הביאה אליהם את הצרה. ולפיכך המחשבה הראשונה של הקריאה הבוקעת אל ה' היא: שוב ופנה אלינו, שים עיניך עלינו, עמוד לימיננו! והתשועה המיוחלת תהיה אחר כך רק תוצאה ישירה של תשובת ה' לעמו…כל עצמה איננה אלא תפילת תחנונים: זכרנו! והתקיעה המסיימת את התרועה מבטאת את הבקשה: היה עמנו גם אחרי שהושעתנו, אל תשוב ותעזבנו, התהלך עמנו!".

לסיום נראה לנו להוסיף, שמעבר לשני סוגי המלחמות – מלחמה התקפית או מלחמת הגנה – שעושות את ההבדל בין ניצחון אוטומטי לבין הצורך בישועה, כדאי שנשים לב, שבפרשתנו כתוב בלשון יחיד 'כי תצא למלחמה' ולא כתוב 'כי תצאו', ואילו בספר במדבר נכתב  "כי תבואו מלחמה בארצכם" בלשון רבים ומה פשר העניין? – אלא כשיש אחדות בעם-ישראל ויוצאים למלחמה מתוך הסכמה לאומית, אז הניצחון מובטח, אולם אם יוצאים למלחמה מתוך מחלוקת ואי-הסכמות, הרי צריך הרבה תפילות ותחנונים כדי לנצח.

וכך כותב המדרש (ויקרא רבה, פרשת אמור פרשה כ"ו): "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם 'אתה ה' תשמרם' (תהלים י"ב, ח')…ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין [=לשון הרע ורכילות אחד כלפי השני]…אבל דורו של אחאב כולם עובדי ע"ז היו ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין".

ועל דברים אלו אף נזכיר, שהתורה בפרשתנו קובעת התנהלות בתוך המחנה לפני הקרב ובזמן שלום, שהמרכיב העיקרי שלו היא נקיון וצניעות – "וְיָד תִּהְיה לְך מִוּץ לַֽמַּחֲנה וְיָצאתָ שׁמָּה חֽוּץ:(יד) וְיָתד תִּהְיה לְך עַל־אֲזֵנךָ וְהָיָ בְּשִׁבְתְּך חּץ וְחָפַרְתּה בהּ וְשַׁבְתּ וְכִסּיתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ:(טו) כִּ יְקֹוק אֱלֹקיךָ מִתְהַלּךְ בְּקרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּֽילְך וְלָתת אֹיְביך לְפָניךָ וְהָיה מַחֲניךָ קָדוֹשׁ וְלֹֽא־ יִרְאה בְךָ עֶרְות דָּבר וְשָׁב מֵאַחֲרֶֽיךָ".

נתפלל לבורא עולם בחודש הרחמים והסליחות, שתהיה השנה הבאה עלינו לטובה שנת שלום פנימי ושלווה, השקט ובטח, ולא ישמע שוד ושבר בארצנו – אמן כן יהי רצון!

שבת שלום לכל בית הישיבה