על פרחים ושקדים - לפרשת קורח

דורנו הוא דור של התלבטויות. אחד הנושאים, בהם מתלבטים הורים ומחנכים רבים, הוא האם ומתי להעניש ואם-כן באיזו עוצמה. טווח הענישה נע בין אלו המוותרים על ענישה מחשש לתגובת המתחנך לאלו המענישים בצורה חריפה מאוד שגורמת כאב להורים ולילדים כאחד.

בפרשתנו אנו לומדים כלל חשוב בחינוך והוא, שמעבר להחלטה אם להעניש או לא, שהיא בוודאי החלטה מורכבת, יש לתת את הדעת כיצד ניתן להשתמש באמצעים נוספים כדי למקסם את מטרת הענישה, ונלמד על כך בפרשתנו.

אחרי העונש הקשה שניחת על קורח ועדתו, השתמש הקב"ה בכלי נוסף כדי לסיים את הפרשה העגומה הזו.

"וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־ הָרֲכֽוּשׁ: וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְקֹוָ֑ק וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת". עד כאן העונש הקשה.

ולכאורה, הסיפור אמור היה להסתיים, אך הנה אנו רואים שלב נוסף בתהליך,  כאשר הקב"ה מצווה למשה לעשות מעשה, שבו יוכח אכן שהתפקיד היה מיועד לאהרון וזה על ידי 'נס המטות'.

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  דַּבֵּ֣ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵ בהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ:(יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם:(יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה:(כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם:(כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם:(כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת:(כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים:(כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: (כה) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ".

ונשאלת השאלה, לשם מה היה צריך את הנס הזה? לכאורה הרי קבורת קורח ועדתו בעודם חיים הייתה ודאי הוכחה ניצחת ומשמעותית, שכל מה שעשה משה היה על פי ה'?

אלא, כנראה רצה הקב"ה שכולם יבינו זאת, לא רק באמצעות עונש, אלא על ידי זה שכולם יראו במי בחר ה'. העונש הראה רק מי אינו ראוי, אבל עדיין לא הראה מי כן, ועל כן לא הסתפק הקב"ה רק בענישה, אלא גם הראה בצורה יפה וניסית של מקל שקד. למדנו מכאן, שלא די להעניש אלא יש להסביר בצורה חיובית את מה שעושים. אין ספק שסיפור המטות, בו נראה בבירור שמטה אהרון פרח, היה בו גורם מחנך.

חז"ל אומרים במסכת יומא, שהנס היה מיוחד, הואיל ובדרך כלל בטבע הפרחים מופיעים ראשונים ועם תחילת הנץ נושרים הפרחים ואחרי שהנץ נושר אז מופיע הפרי, ואילו כאן כל השלבים נשארו, ולמרות שיצא כבר ציץ הפרח נשאר. וכך מובא בדעת זקנים מבעלי התוס':

"והנה פרח מטה אהרן. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא [נב:] דמסיק על אותן דברים שנגנזו 'וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו, 'מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים" (דעת זקנים מבעלי התוספות פרק י"ז פסוק כ"ג).

רבי יצחק קארו, דודו של מרן ה'בית-יוסף', בספרו "תולדות יצחק" מרחיב את ההתבוננות בצורת הנס של הפרחים והשקדים ומציין, שאירעו בו שלשה ניסים ומסיים וקושר בין צורת הנס למטרתו:

"הרבה נסים נעשו בזה. אחד, שהוציא שני פרחים, האחד נפל כשגמל שקדים שכן הדרך, השני נשאר לעולם וזה הוא שאמרו חכמים ז"ל [עי' במד"ר יח כג] שנגנז מטה אהרן בפרחו ושקדו וזה נס גדול. הנס השני, שטבע שאר אילנות כשנכרתים מוציאים פרח מצד לחלוחית שבהן, ואילן שקד כשנכרת מתייבש ואינו נשאר בו שום לחלוחית, ולזה ראה ירמיה [א יא] מקל שקד שאבד לחלוחית שבישראל. הנס השלישי, במדרש שאלו השקדים היו מתוקים ומרים, המתוקים מצד ימין המטה, והמרים מצד שמאל, וכשיהיו ישראל עושים רצונו של מקום, היו הפרחים המתוקים של צד ימין לחים ושל צד שמאל כמושין, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום, היו הפרחים של צד שמאל לחים ושל צד ימין כמושין. והטעם שהוציא פרח, רמז לבני אהרן שהן פרחי כהונה, לומר כי מה' הייתה זאת להם ויצץ ציץ על אהרן שעליו ציץ נזר הקדש, שקדים על הלוים השוקדים במקדש כל הימים, לומר שהקב"ה שלח למשה כל אלו המנויים כי לא מלבו…".

הרשב"ם, נכדו של רש"י, הגדיל יותר את תופעת הנס הייחודי הזה וטען, שלמעשה הנס הגדול היה שכל שלשת השלבים היו בתהליך טבעי שכל עם ישראל צפה בו, וכך דבריו:

"…נראה לפי הפשט, כשהוצִיאוֹ משה מְצָאוֹ שֶׁפָּרַח ולא יותר, כדכתיב: "והנה פרח מטה אהרן". אבל אחר כן, "ויצץ ציץ" לעיני כל ישראל. ואחרי כן, "ויגמול שקדים". שכן הוא העניין בפירות האילן, שאם הכל היה בבת אחת, אם כן כשהוציאו משה נגמר כל אותו העניין תחילה. והנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה. וגם לא היה לו לכתוב: "והנה פרח" אלא: "והנה גמל שקדים".

מכל האמור למדנו, שאחרי יציאת מצרים, בו עם-ישראל חווה ניסים גלויים ששינו את הטבע ו'דלגו' מעל הטבע, הנס של 'מקל השקד' הוא לא עוד נס ככל הניסים, אלא לראשונה יש כאן נס שמולבש בתוך הטבע. יש כאן תיאור של שלשה שלבים של צמיחת השקד מפרח לציץ ואח"כ לפרי, רוצה לומר: הקב"ה רצה ללמד את עם ישראל פרק בהתבוננות בטבע, שהיא כולה ניסית ומעתה הופעת הקדושה והכהונה ייראו בצורה טבעית. זה חלק מצורת החיים הטבעית של עם ישראל, שיש בה 'פרחי כהונה', עד ששמים את הציץ לראשו של הכהן ומהוה את 'הפרי הבשל' שמתפלל ומכפר על עם ישראל.

אך ראשונים אחרים רואים את סיפור השקד כאיום נוסף על עם ישראל. וכך שואל רבנו בחיי, מדוע נבחר דווקא השקד להוכיח לעם ישראל שאהרון נבחר? ועונה שיש בפרי זה סמל לפורענות בהיותו מר מתחילתו.

"מה שגמל שקדים ולא פרי אחר? שהוא פרי מכובד וממהר משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש: (ירמיה א, יב) "כי שוקד אני על דברי לעשותו". והפרי הזה מר מתחלתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם: "ויגמול שקדים", "מקל שקד אני רואה", כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים רמז על פורענות ועל מרירות מידת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר… וא"כ המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי ומהירותו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה הקדוש ברוך הוא ממהר להיפרע ממנו ומותח כנגדו מדת הדין".

וכן קדם לו רש"י ושאל:

"ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפרות, אף המעורר על הכהונה פורענתו ממהרת לבוא".

כפי שהדגשנו לעיל, לא נראה לעניות דעתנו שהקב"ה היה צריך עוד לאיים, לרמוז ולהזהיר לאחר שהאדמה בלעה את פיה, אלא אדרבה השימוש בנס השקד יש בו אמירה שצריך להשתמש בעונש, אבל אסור שזה יהיה כלי יחידי, אלא הקב"ה השתמש בנס דרך הטבע באמצעות השקד שהוא פרי כל כך ידידותי, שפריחתו צובעת את היקום אחרי תרדמת החורף ודרכו הועבר המסר במי בחר ה'. המסר שרצה בורא עולם להעביר באמצעות סמלים אלו, שהמציאות היא תהליכית ולא 'זבנג וגמרנו' וזה הצד הטבעי והבריא של החיים. השקד שולח לנו אותות של יופי, פריחה וקשר לארץ-ישראל, שהרי השקד הוא אחד הפירות ששולח יעקב אבינו ליוסף מזמרת הארץ – ללמדך שהשקד הוא מפירותיה החשובים של ארץ ישראל.

יש בו בסיפור הפריחה בשקד 'אהבה גלויה ותוכחה נסתרת'. מרתק לדעת, שישנן קהילות יהודיות ברחבי העולם, שבחג הפסח ובחג השבועות נוהגים להביא לבית הכנסת ענפים של עצי השקד שעלתה בהם פריחה, לזכר המטה של אהרון שעלו בו פרחים ציצים ושקדים. אנו רואים בסיפור הפריחה של השקד ופריו מסר של הרגעה, אהבה ובריאות, שהרי השקד הוא פרי שמייחסים לו סגולות רפואיות. בספריו של הרמב"ם מוזכרים השקדים כאמצעי טיפול בתחלואים רבים. שקדים ושמן שקדים מומלצים כתרופה לעצירות וכן מהווים מרכיב בתרופה המנקה את הדם מכל מיני רעלים. השקדים הומלצו גם לשיפור השינה ולחיזוק הקיבה והכבד ועוד ועוד. ברפואה המודרנית, השקדים עוזרים לבעלי כולסטרול גבוה להוריד את 'הכולסטרול הרע' ולשפר את 'הכולסטרול הטוב'. אמנם, בימינו הזהירו הרופאים משקדים מרים שאינם בשלים, שיש בהם חומר חומצה ציאנית בכמות קטנה ואם אוכלים כמות גדולה זה יכול להוות סכנה חלילה.

לכן לענ"ד, לאחר העונש הכבד שהיה נסי, כאשר האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, הקב"ה שולח מסר של הרגעה בצורה של פרי כל כך חשוב מכל הבחינות.

רבי יעקב 'בעל הטורים', בנו של הרא"ש, משתמש בגימטריה להעביר את המסר, שהשקדים לא רק סימלו קרבה, אהבה וידידות, אלא אף רמז לעתיד הרחוק, שמזרע הכהונה ינצחו את אויביהם ויצילו את עם-ישראל מכליה וזה זרע החשמונאים, שנקראו חשמונים – והרי 'שקדים' ו'חשמונים' שווה מספרם 454 וזה לשונו:

"שקדים בגימטריא חשמונים. רמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם".

בהמשך לדברינו, שכל סיפור נס מקל השקד הוא דרך לנחמה ועידוד אחרי המכה הגדולה שספגו קורח ועדתו, הולך גם רש"ר הירש וזה לשונו:

"זו סגולתו המיוחדת של השקד, שפרחיו קודמים לעליו; וסגולה זו ניכרת בשקד עוד יותר מאשר בתפוח (ראה שבת פח ע"א) ובשאר עצי הפרי הגרעיניים. אך התחיל ביצירת עליו – וכבר הוא מקושט בעדי פרחיו. משום כך נראה לנו שמשמעות ויצץ ציץ היא: הוציא עלים. מטה אהרן פרח כאן כמקל שקד, ויש בכך כדי לבטא את המחשבות הנידונות כאן. כלום אין כל ענפי עצי הפרי דומים זה לזה? בכולם יש נבטים של עלה, פרח ופרי, אדמה אחת נושאת את כולם, מי הגשמים המשקים אותם באים לכולם ממקום אחד, רוח אחת מנשבת בכולם, וכולם ניאותים לאור החמה. ואף על פי כן אחד הוא השקד בין כל חבריו בשדה. ובמה ייחודו? בשקידה שעל שמה הוא נקרא; בהתמסרות עירנית וזריזה הוא עושה את המוטל עליו ובכך הוא מקדים את כל אחיו האילנות. בעוד הם נמלכים בדעתם, כבר השלים הוא את מפעלו; והוא מקדים מיד את התכלית, שהיא הפרח העושה את הפרי, שהרי כל עצמו לא בא אלא לעשות פרי. לצורך הפרי הוא מוציא אחר כך את עליו ולאותה תכלית הוא מכין ומכוון את כל לשדו. אך זו היא בדיוק רוח הלויים שבזכותה זכה שבט לוי להיות מייצג התורה והמקדש, שכן רק בני לוי נענו לקריאת "מי לה' אלי" (שמות לב, כו) ונאספו אל משה; ורוח זו תעבור בירושה בתוך העילית של משפחת הלוי – באהרן ובבניו (השוה פי' שמות עמ' שלא). יחד עם זה הרי כאן גם הבטחה מנחמת. כי השקד רק מקדים לפרוח ולעשות פרי; הוא עובר לפני חבריו בשדה ומקדים אותם בהתפתחותו, אך גם הם עתידים לבוא בעקבותיו. וכן הדבר גם בלויים ובבני אהרן, הם עוברים לפני אחיהם בהתפתחות הרוח ובדרך החיים ושאר השבטים נקראים לבוא בעקבותיהם ולסגל דרך זו לעצמם".

ונסיים במסר נוסף על סיפור השקדים שבפרשתנו, שלימד אותנו אביו של הרב קוק (עיין סיפור זה במאמרנו בתשע"ד).

מסופר על הרב שלמה זלמן קוק, אביו של הרב קוק, שנסע כשד"ר [=שלוחא דרבנן] לאחת הקהילות ומצא שם מחלוקת מאוד גדולה בין מתפללי בית הכנסת וכאשר התכבד לשאת דברים בבית הנסת, שאל: מדוע מטה אהרון גמל שקדים ולא פרי  אחר? – וענה, שבשקדים יש שני מינים: אחד מר ואחד מתוק. המין הראשון מתוק מתחילתו ומר בסופו והשני מר בתחילתו ומתוק בסופו. כך, אמר הרש"ז קוק, היא המחלוקת, בתחילה 'מתוקה' עם מבחר דעות ורעיונות וכל אחד מביא את עצמו ואת מקורותיו לוויכוח ונראה ממש כמחלוקת לשם שמים. אך ברוב הפעמים המחלוקת נגמרת בטעם מר מאוד, כאשר גולשת לפסים אישיים ובעצם אנו מבינים שהדעות השונות יצאו מבית המדרש של ה"אני" ולא בגלל עצם העניין. 

למדנו, שיש חשיבות עצומה לתהליכים חינוכיים וכן שאין להסתפק רק בענישה אלא יש לעשות הכל כדי להבהיר לאחר מכן את העניין, בבחינת 'שמאל דוחה וימין מקרבת'.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה