על החיים ועל המוות - לפרשת חוקת

רבי יוסף הילֶש היה אב בית-הדין של קהילת טיסמניץ, עיר קטנה במערב אוקראינה, לפני כשלוש-מאות שנה. בעיר זו פעלו גדולי תורה והתקיימה בה קהילה יהודית עד השואה. לרבי יוסף היה ספר תורה משלו שכתב בעצמו והיה נושא אותו עמו לכל מקום, כמו מלך, שכן, לרבי יוסף הייתה נשמת מלך, ולכן קיים בעצמו את הכתוב: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים י"ז, י"ח-י"ט). לאחר פטירתו מצאו, כי יש בספר ארבע טעויות. התפלאו אנשי העיר פליאה גדולה – הייתכן כי ספר זה פסול? לבסוף ראה אחד ממקורביו, כי ארבע הטעויות אינן אלא ארבע אותיות שחסרו מן הספר – יו"ד, וא"ו, סמ"ך ופ"א. היו אלו אותיות שמו של ר' יוסף, שפרחו אף הן מן הספר בשעה שפרחה נשמתו.

חז"ל מספרים (פסחים פ"ז:), שבשעה שמשה רבנו שבר את הלוחות פרחו האותיות וחזרו למקורם לקב"ה –

"שלשה חזרו למטעתן [=למקורם], אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות…כתב הלוחות – דכתיב 'ואשברם לעיניכם'. תנא: לוחות נשברו ואותיות פורחות".

רעיון מיוחד אומר התנא הקדוש רבי אליעזר ברבי שמעון בגמרא (שבת ק"ה:),  שכל יהודי שהולך לעולמו נחשב כספר תורה שנשרף –

"העומד על המת בשעת יציאת נשמה – חייב לקרוע, הא למה זה דומה – לספר תורה שנשרפה".

בסיפור על רבי יוסף אנו רואים בפועל, שרבי יוסף היה ממש כספר תורה וברגע שפרחה נשמתו אזי אותיות שמו פרחו יחד עמו.

מותו של אדם הוא אירוע כואב ומהווה אחד הדברים הנסתרים ומעוררי החשיבה על מהות חייו של האדם. כפי שכבר למדנו, לימדנו החכם מכל האדם שלמה המלך (קהלת ז'):

"ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽו".ֹ

חז"ל נתנו מימד של הוד וקדושה לרגע ההיפרדות מן העולם, עד כדי כך שדימו את רגע יציאת הנשמה כשריפת ספר תורה.

פרשתנו עוסקת במה שגורם מותו של אדם לסביבתו הקרובה. מעבר לצער לבני המשפחה, מת נחשב לאבי אבות הטומאה ולכן כל מי שנמצא לידו במגע או תחת קורת גג אחד – נטמא:

"זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים"[י"ט י"ד].

יש מחלוקת בראשונים, האם יש למנות את הלכות טומאת מת במניין תרי"ג המצוות. הרמב"ם בספר המצוות (עשה ק"ז) מונה את הלכות טומאת מת בין תרי"ג המצוות וכן ספר החינוך (מצווה שצ"ח). לעומתם, הרמב"ן טוען שאין למנות זאת כחלק מתרי"ג מצוות, משום שאין איסור להיטמא ואין מצווה להיטהר, אלא יש לקיים טהרה אם אדם נטמא. אנו אף רואים, שיש מצות-עשה מן התורה לכהן שיטמא לקרוביו, שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אשתו, אחיו ואחותו הרווקה שהיא אחותו מאביו ואם לא רצה להיטמא להם, אז מטמאים אותו בעל כורחו.

בפרשתנו התורה לראשונה מדברת על חוקת אפר פרה-אדומה, אותו אפר שבאמצעותו נטהרים מטומאת המת.

עולם המושגים שלנו היום משתדל לברוח מהנושא הזה, הן מהטעם שמפחדים לעסוק בנושא המוות והן משום שכל המציאות הזו של חיים בטומאה וטהרה הם מושגים וצורת חיים שאיננו מסוגלים לחשוב אפילו כיצד חיים בצורה זו. הציפייה לבניין בית המקדש, כל זמן שהיא בגדר תפילה וגעגוע לקרבנות צבור ולמקום הסנהדרין ומקום השראת השכינה, ודאי מהווה נדבך חשוב בהוויה היהודית. אולם, לא תמיד אנו מודעים להלכות נוספות שיהיו בזמן המקדש, שכיום אנו רחוקים מאוד מכך וענין חיים בטהרה הוא ענין לא פשוט כלל וכלל.

במאמרנו ננסה קצת לעסוק בטעם ובמשמעות גזירת טומאת מת. השאלה המרכזית היא, מדוע התורה גזרה טומאה למי שנוגע במת או נמצא פחות מארבע אמות למיטתו? האם אדם שמת נהפך לטמא חלילה? האם אדם שהלך לעולמו ובחייו היה צדיק גמור הוא חלילה גורם לטומאה?

ברור שהנחת היסוד בשאלתנו מוטעית. במת אין שום דבר רע שגורם לטומאה אלא זו גזרה וחוקה שהתורה הטילה עלינו מכמה סיבות.

מצאנו אצל רבי יוסף בכור שור (הריב"ש) מבעלי התוס', שמנה שלש סיבות לדין טומאה. הטעם הראשון – החשש שקרובי משפחה וידידים וקרובים לא ידעו לשים גבולות לצערם ; הטעם השני – החשש שילכו לדרוש אל המתים וישתמשו בכל מיני בעלי כשפים שיעלו את מתיהם ; הסיבה השלישית – החשש הנורא שאנשים ישתמשו בעור ובעצמות המתים לצרכים אישיים שלהם ואפילו בנים להוריהם ר"ל. נראה את לשונו:

"[1]…לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מתיהם מתוך חיבתם ויצטערו יותר מדאי ; [2] אי נמי שלא יהיו דורשים אל המתים ובעלי אוב החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל, ועושה חרב כחלל ; [3] ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות ושטיחין, מעצמותיהן כלים להשתמש בהם כמו מעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רבותי' מפני מה עור אדם טמא, שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא, שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין".

נמצאנו למדים, שמשום כבודם של החיים וחיבתם של המתים גזרה התורה טומאה על המת, משום שהתורה רוצה שנכבד את המתים. נמשיך לעיין בלשונו של רבי יוסף בכור שור –

"ולפי חיבתן טומאתן, כמו שאמרו רבותי' לצדוקים שאמרו [הצדוקים], קובלני עליכם פרושים, שאתם אומרים ספר תורה מטמא ידיים וספרי מרון אינם מטמאין את הידים, וענו להם קובלנו עליכם צדוקים שאתם אומרים עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין, – לכך לקח יוחנן שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי- ועצמות חמור טהורים, אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור שלא יזלזלו בהם, הכא נמי לפי חיבתן טומאתן שלא יתנום עם התרומה ויאכלו העכברים, אבל מרון יאכלום ויאכלום. וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים, וגם בשביל להרחיקם מן המת אסר מת בהנאה".

נשאלת השאלה, מדוע היה צורך לקחת פרה ולהשתמש באפרה כדי לטהר את המתים? ואם פרה, למה דווקא פרה אדומה שהיא מאוד נדירה?

מדרש אגדה עונה תשובה שרבים מהראשונים אימצו – תבוא האם ותקנח את מה שבנה לכלך –

"…ומה צוה הקדוש ברוך הוא להביא פרה אדומה, לכפר על מעשה העגל, משל לוולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל".

מכאן ואילך מסביר המדרש כל פרט ופרט במצוות פרה אדומה –

"דבר אל בני ישראל' – לפי שהם צוו לעשות העגל: 'ויקחו' – שמזהבם נעשה העגל, לכך הם יקחו אליך, לפי שמשה נתפלל עליהם, לפיכך הם יביאון אל משה: 'אדומה' – לפי שזהב העגל היה אדום: 'תמימה' – לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות לכך תהיה תמימה: ד"א 'תמימה' – שיהא האודם תמים, שאם היו בה שתי שערות אינן אדומות פסולה: 'אשר אין בה מום' – לפי שהם עשו לעצמם מום, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב כה), לפיכך לא תהי' כפרת עון בעלת מום: 'אשר לא עלה עליה עול' – הם פרקו עול שמים מעליהם, לכך תהיה היא שלא עלה עליה עול…".

ומדוע נקראת מצוה זו 'חוקה'? עונה המדרש –

"לפי שיש לבעל דין לטעון מי נדה מטהרין לטמאים, ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך, לכך נאמר חוקה, אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה, ואעפ"י שהיא גזרה חשובה מצוה כשאר התורה, שנאמר אמרת ה' צרופה (תהלים יח לא)".

רש"י עונה על שאלה זו ע"פ מדרש אחר –

"זאת חוקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

נכדו של רש"י מביא טעם נוסף –

"ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתיב 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל', כלומר חוקת התורה שאמר למטה זאת התורה…".

הרמב"ן חולק על רש"י בהסבר מדוע נכתב כאן 'חוקה'. לדעתו, כל הגזירה שהטילה התורה על טומאת מת נגרמה בעטיו של הנחש שגרם למיתה בעולם, בזה שהחטיא את האישה וממנה את האדם. ולכן, צדיקים במותם אינם מטמאים וכוונת המילה 'חוקת התורה' לדעתו, שזאת תורה שבע"פ שנחקקת מן התורה.

נראה את לשונו –

"…וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חוקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממידת הדין".

מצוות פרה אדומה נמצאת במרכז דיני הטהרה של טומאת מת ועליה חז"ל אמרו – חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה. כולנו יודעים, שזו נחשבת מצווה 'סודית' ו'ללא טעם'. מה הסוד שיש בה?

על כך אומר רבי מנחם ריקאנטי (פוסק ומקובל יליד איטליה 1250-1310) בפירושו הקבלי על החומש –

"דע כי סוד פרה אדומה נעלם מאד, ואמרו רבותינו ז"ל [במדבר רבה י"ט, ו'] לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה, שנאמר ויקחו אליך, לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה נודע מטעם המצווה כלל, רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו ע"ה, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל [יומא ס"ז:] מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל על כולם אמר שלמה [קהלת ז', כ"ג] 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'…".

זהו החלק ה'סודי' – מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. ברם, שאר הדברים אינם סוד, כפי שממשיך הרקנטי –

"…אך בסוד הפרה באדמומיתה בתמימותה ובשריפתה בחוץ וסוד המים הנתנין באפרה וטעם טהרתה את הטמאין, בכולם נבאר טעמם כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר…".

ואכן, רבים וטובים הסבירו את שאר חלקי המצווה וטעמיה ואין כאן המקום להאריך.

נסיים בשני סיפורים (באדיבות 'זושא'), הנותנים לנו הצצה לדרך שבה חלק מגדולי ישראל ראו את הפרידה מהעולם הזה. אם בתחילת המאמר דיברנו על ההוד והקדושה ברגע המוות, הרי רבי נפתלי מרופשיץ, הידוע בגישתו הקלילה והעמוקה כאחד לנושאים שעומדים ברומו של עולם, נתן לנו צורה אחרת של התמודדות עם המוות ועם פרידה.

ביום שמחת תורה רקדו החסידים בשמחה גדולה עם ספרי התורה בחצר שלפני בית המדרש של רבי נפתלי מרוּפְּשיץ, והוא עמד ליד החלון והתבונן בהם.לפתע הרים את ידו לסימן שיפסיקו. על פניו של הרבי ניכר כי נבהל מדבר מה, והוא שרוי במבוכה ובתהייה. כך עמד הרבי רגעים אחדים ואז אמר: "כאשר נופל אחד המצביאים במלחמה, האם החיילים צריכים לנוס כפחדנים? – לא! המלחמה תמשיך ותתנהל הלאה! שמחו ורקדו!" חזרו החסידים לרקוד בשמחה.אחר כך נודע כי באותה השעה נפטר אחד מחשובי החסידים, רבי אברהם מאוּלינַב. ר' נפתלי לימד את תלמידיו שההתמודדות הטובה ביותר עם המוות היא להיות בשמחה!

אחרי מותו של רבי נפתלי מרוּפּשִיץ נפגשו פעם שניים מתלמידיו – רבי שלום מקאמינקָא והרבי "שַׂר שלום" מבֶּעלז בביתו של הרבי מבעלז.סיפר הרבי מקמינקא לרבי מבעלז, שפעם אחת הבטיח לו רבי נפתלי, שיגלה לו את סוד הכוונות הנסתרות שהכין לעצמו, שאותן יכוון בשעת פטירתו מן העולם. רבי נפתלי אף התחייב בפני הרבי מקמינקא שיגלה לו את סודו עוד לפני שיגיע מועד מסוים שקבע לכך. את השיחה שמעה גם בעלת הבית, הרבנית מבעלז. וכשסיפר זאת הרבי מקמינקא, שאלה הרבנית: "האם גילה? האם שמעת את סודו של רבי נפתלי?"

סיפר הרבי מקמינקא – "יום אחד לפני חג הפסח, בעוד אני וחברי רבי חיים מצאנז ושאר החברים עמדנו בבית המבשלות ועסקנו בהכנת צורכי הפסח, הופיע פתאום רבי נפתלי בינינו, נשען עליי ועל רבי חיים ולחש באוזנינו את סודו כדבר של מה בכך, כלאחר יד".

הסיפור מביא את 'המתכון הקליל' של ר' נפתלי כיצד צריך אדם לקבל את פני מותו. רבי נפתלי מרופשיץ מגלה את סודו ואת הכוונות המיסטיות במטבח באמצע ההכנות לפסח והופך את דרמת הפרידה מן העולם בזמן שכולם טרודים בהכנות לפסח ובכך רוצה לומר שהמוות הוא חלק מהחיים ועל כן זה חלק מההכנות. רבי נפתלי מרופשיץ נפטר חודש לאחר אותו חג הפסח בשנת תקפ"ז, שבו בעצם העביר את המסר שזה חלק מהחיים.

כתוב בספרים הקדושים, שעיסוק בנושא זה הוא סגולה לאריכות ימים ועל כן נתברך ונברך את משפחת הישיבה ובוגריה בחיים טובים וארוכים, חודש טוב ומבורך וקיץ בריא וטוב.