עוצמתו של מנהיג - לפרשת קרח

מנהיגים צבאיים ואזרחיים בכל הדורות ובכל העולם עומדים בלחצים ובביקורת מגורמים שונים ובוודאי נדרשים לתעצומות נפש גדולות מאוד, כדי להתמודד עם האחריות המוטלת על כתפיהם ולעתים אף להבליג על האשמות אישיות המערערות את אמינותם.

כאשר המצרים סגרו את מיצרי טירן ואיימו על מדינת ישראל הקטנה והחלשה בשנת תשכ"ז (1967), צה"ל היה ערוך למלחמה שלושה שבועות ואילו אזרחי ישראל חששו מאוד, פחד נכנס בעם וספקות גדולים. מנהיגים אחדים הטיחו ברמטכ"ל, יצחק רבין, על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם, כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת, ובעת סיור שרים בדרום ישראל היה נדמה לסובבים אותו כי הוא על סף התמוטטות. ב-23 במאי 1967 זימן אליו רבין את עזר ויצמן, ראש אגף מטה, ולדבריו אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי…אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת, אני טעיתי", והציע לו להתמנות לרמטכ"ל. ויצמן סירב, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה והתמוטט. רופא נתן לו זריקת הרגעה, שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והפיץ את השמועה כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב-25 במאי 1967 שב רבין לתפקוד מלא [מתוך ויקיפדיה]. וההמשך ידוע – בתור רמטכ"ל הביא את צה"ל לאחד הניצחונות המפוארים ביותר.

זו השבת השלישית ברציפות, בה אנו נחשפים לקושי העצום של משה רבנו להנהיג את עם ישראל. החל מפרק י"א בפרשת בהעלותך – "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ", ממשיך בסיפור "האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" והבכי של עם ישראל "מי יאכילנו בשר" ולקינוח עולים להם 'זיכרונות הזויים' של "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". בפרשת שלח, מתמודד משה עם המרגלים וכל האירועים הנלווים, והנה הגענו לפרשתנו, פרשת המחלוקת הגדולה והבעת אי-האמון בהנהגתו של משה רבנו ואהרון אחיו – "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים…ומדוע תתנשאו…". או-אז, הגיע רגע המשבר "וישמע משה ויפול על פניו".

האם משה באמת נשבר ונופל על פניו? ואם כן, מדוע דווקא עכשיו? האם זה הקושי הגדול ביותר שמשה מתמודד עמו? האם דברי קרח ועדתו הם אשר שברו את משה?

ואכן, מתרגום יונתן משמע, שמשה נפל על פניו מחמת הבושה, וז"ל: "ונפל על אנפויי מן כיסופא". לאיזו בושה התכוון רבי יונתן בן עוזיאל? האם הבושה נגרמה לו מעצם האמירה, שהוא ואהרון מתנשאים על קהל ה', או שמא מכך שמשה התבייש על רמת השיח הירודה שאליו הביאה המחלוקת כולל העלאת חשדות שונים וכפי שאומרת הגמרא בסנהדרין [ק"י, א']: "וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע? – אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר 'ויקנאו למשה במחנה'. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה'".

מזעזע לחשוב עד היכן הגיעה המחלוקת, איזו בושה נגרמה למשה מהשמועות הנוראיות האלו ועוד על מוציאם ממצרים, אדון הנביאים. אמנם, המהרש"א במקום נותן הסבר לחשד שלהם "לפי שפירש מן האשה ע"פ הדבור והיו ליצני הדור אומרים שאי אפשר לילוד אשה לפרוש מן האשה…ודרשו כן מדכתיב 'ויקנאו למשה במחנה', דמשמע כל-זמן שהיה במחנה קנאו לנשותיהם, עד שנטה אהלו מחוץ למחנה וזהו 'ויפול על פניו' מחמת כיסופא כמו שתרגם יונתן".

ברם, יתכן לומר בפשטות, שלא המקרה הבודד הזה, ככל שיהיה קשה, 'שבר' את משה וגרם לו לפול על פניו, אלא שמחלוקת זו היתה בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל'. גם מנהיג אלוקי כמשה רבנו, אבי הנביאים ומקבל התורה, יכול להגיע למשבר וכילוי כוחו, כאשר עובר מאירוע לאירוע ומפרשה אחת לפרשה אחרת של קיטורים, טענות, התמרמרות ושמועות זדוניות.

בקריאה ראשונית, אפשר להתרשם לכאורה, שאכן זו גם שיטתו של רש"י, אולם אם נתבונן היטב בדבריו נראה, שהוא מדבר על ה'סרחון הרביעי'. אמנם יש כאן עניין של הצטברות שלילית והגדשת הסאה, אך הצטברות זו לא גרמה למשה למשבר אישי, אלא שלאחר שלש פעמים בהן משה רבנו מתחנן להקב"ה עבור עם ישראל, חושש כעת משה שלא יצליח יותר להיות מליץ יושר בשבילם. "וישמע משה ויפול על פניו: מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סירחון רביעי, חטאו בעגל (שמות לב, יא) "ויחל משה," במתאוננים (במדבר יא, יב) ויתפלל משה, במרגלים (שם יד, יג) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני". משה רבנו, אוהבם של ישראל, חושש מאוד שלא יהיה לאל ידו להגן עליהם שוב ולכן נפל על פניו.

גם כאן מתגלה משה בגדולתו הענקית, לא כאב את כאבו האישי אלא דאג לצאן מרעיתו.

רבי אברהם אבן-עזרא מביא בשם 'יש אומרים', שאין כאן כלל משבר ושום נפילת כוח, אלא זו הדרך שבה מקבלים את הנבואה – על ידי נפילת אפים. והרשב"ם מבאר בכיוון דומה ש'ויפול על פניו' – "לתפילה".

הרמב"ן שם לב לכך, שלמרות שבני ישראל התלוננו על משה ואהרון, הכתוב אומר "ויפול משה" ולא "ויפלו" ומדייק מכך הרמב"ן "…כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך".

אין ספק, שלמרות שגם אהרון מתגלה כאן בגדולתו ובמוסריותו הגבוהה, הדבר לא הקל על משה רבנו במאבק מול המסיתים והמורדים ומאידך גם לא 'שבר' את משה רבנו, שראה באחיו דמות אדירה על-אף ששתק ולכאורה היה בכך מסר של 'שתיקה כהודאה'.

לסיכום, התורה מספרת לנו בכמה מלים את תעצומות הנפש שנדרשו מרבן של ישראל וכובד האחריות שנופלת על מנהיג בעם ישראל. מנהיג יכול להיות על כלל ישראל כמשה רבנו וכמו כל גדולי הדורות, ויכול להיות ראש ממשלה, רמטכ"ל, מפקד-גדוד, רופא, מורה, מנהל מפעל ורב קהילה וכו' ומנהיג יכול להיות ההורים שמנהיגים את ילדיהם – וכולם צריכים לדעת שהם עלולים להיות במצב כזה או אחר, שבו לא מעריכים את השקעתם ולא מבינים את קשייהם, מרגישים חוסר 'הכרת-הטוב' וסופגים רק טענות ומענות. אשרי מי שיודע לשבח, לפרגן ולעודד את המנהיג ואשרי העם שמנהיגיו רואים את העיקר ולא בורחים מתפקידם למרות הכל. וכמובן שלא נשכח, שבסופו של דבר, כל אדם בראש ובראשונה צריך להנהיג את עצמו ולדעת להתמודד עם קשיים ומהמורות היום-יום.

אני מאחל לכל תלמידינו, המסיימים השבוע את שנת הלימודים, להיות גיבורי רוח המנהיגים את עצמם ואת סביבתם בדרכה של תורה, בסבלנות ובסובלנות ובקיום המצוות.

"לכו בנים שמעו לי – יראת ה' אלמדכם"

קיץ בריא וטוב