סכנת מלחמת אחים - לפרשת מקץ וחג חנוכה ה'תשפ"ה

אין כמו חג החנוכה כדי לקרוא לנו לעשות חשבון נפש לאומי ופנימי בתוכנו. מדינת ישראל נמצאת כבר למעלה משנה בתוך מלחמה ארוכה ביותר, לאחר הטבח וההתעללות ביושבי עוטף עזה ולקיחה בשבי של אזרחים וחיילים, ועל אלה נוספו ההתקפות מכיוון לבנון, איראן ותימן על תושבי מדינת ישראל, מלחמה רב-חזיתית.

ובתוך כל זה, המתח והטינה הרבה השוררים בקרבנו, שהתעצמה לממדים מפלצתיים לפני כשנתיים ולאחר הפוגה קלה בתחילת המלחמה חזרה לרחובותינו, מאיימת גם היא על שלומה של מדינת ישראל, ממש כך!

לצערנו הרב, גם חג החנוכה אותו אנו מציינים בימים אלה, שכולו חג של אמונה ושמחה על ניצחון המכבים המעטים ונס פח השמן, היה מלווה ב'מלחמת אחים', שפרצה לאחר כמאה שנים ביתר עוצמה, דווקא לאחר הניצחון.

לניצחון המכבים קדם מאבק אידאולוגי קשה בין המתייוונים והצדוקים לבין שומרי משמרת הקודש הפרושים, כאשר המתייוונים והצדוקים ראו עצמם מתקדמים וליברלים ההולכים עם רוח הזמן והתייחסו לקנאים הדתיים והלאומנים שמולם כ'אנשים חשוכים' ואפילו 'מסוכנים' לעם-ישראל.

שמעון בן שטח, אחי המלכה שלומציון, וחברו יהודה בן טבאי, הנהיגו את 'מפלגת' היהודים הנאמנים לתורה ה'פרושים' ואחזו בהגה השלטון, ואילו המפלגה האופוזיציונית, שהייתה מורכבת מהצדוקים שראו עצמם נאורים ודמוקרטיים וליברלים, הועמדה בצל. גם אז כהיום, רבים מהצדוקים והמתייוונים הליברלים בעיני עצמם נמצאו עדיין בעמדות מפתח הן בציבוריות של אז ובצבא, וכן במשרות בכירות, ולא השלימו עם השלטון של הורקנוס ואנשי התורה ומועצת החכמים שלוותה אותו וחיכו להזדמנות בה יוכלו לתפוס את הגה השלטון ולהנהיג ביהודה סדרים כרצונם, ליברליים, התואמים את השקפת עולמם, כאשר דברי חכמים אינם חלק מהשיח. הזדמנות זו נפלה לידיהם כאשר המלכה שלומציון, שעוצמתה התורנית רוחנית גם כרעייתו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הייתה 'המנוע' לשליטת בנה הורקנוס, הלכה לעולמה. אחיו, אריסטובולוס השני, בעזרת הצדוקים ואנשי הצבא, יצא למלחמה נגד אחיו, מלחמת אחים של ממש, שנגמרה בניצחון של אריסטובלוס. וכפי שקורה במצבים כאלו, הגלגל התהפך והשאר כתוב בספרי ההיסטוריה.

ברור לכולם, שאסור לנו לחזור לימים ההם של מאבקים פנימיים ואם ניקח בחשבון שהשתלשלות הדברים לקחה אז מאות בשנים, הרי היום אנו בסך הכל פחות משמונים שנה כמדינה עצמאית ועלינו להיזהר שלא לגלוש למלחמה של ממש. כמובן שחילוקי דעות הינו דבר מבורך, רק שהסכנה היא כשזה הופך למאבקים אישיים.

כפי שכתבתנו בראשית דברינו, בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל' הייתה אווירת אחדות נפלאה אחרי כמעט שנתיים של אווירת פילוג נוראית, והנה עתה אנו נמצאים שוב בריב אחים כואב ומדאיג מאוד. במקום להיות שמחים ומאוחדים במפלה שהנחלנו לאויבנו ולדאוג ולעשות ביחד למען השבת החטופים, להתפלל לשלומם ולתבונתם של מנהיגינו ולהמשך רמיסת אויבנו, הרי נכנסנו שוב למריבות קשות ולשסע חברתי ולאומי, אשר נותן תקוה לאויבנו לחזור ולפגוע בנו. לצערנו, אלה החושבים שלא תהיה מלחמת אחים לעולם בעם היהודי כנראה לא למדו תורה ולא למדו היסטוריה.

גם בפרשיות של השבועות הללו, חוזרים אנו וקוראים על המחלוקת בין האחים, על החיים בבית יעקב ועל הדרך להביא את בשורת האמונה בא-ל אחד לעולם כולו. זו התחילה כמחלוקת אידאולוגית (עיין הרב קוק שמועות הראי"ה על דבריו האמיתיים על מה באמת נחלקו), אך התורה לא מסתירה שמחלוקת זו גלשה מהר מאוד למלחמת אחים הראשונה בהיסטוריה שלנו [חוץ מהבל וקין], שבה דנו האחים את יוסף לעונש מוות והייתה אפופה שנאה וחוסר תקשורת, וכפי שכתבנו במאמרנו לפרשת וישב בשבוע שעבר.

גם לאחר שהאחים הבינו את טעותם, אנו רואים ששטן המחלוקת עדיין פעפע בתוכם. אמנם, התורה מספרת לנו על כך שהאחים הצטערו והביעו חרטה על מה שעוללו ליוסף וכביכול חזרו בתשובה וזה אירע כששמעו מהמושל של מצרים, שזה כמובן יוסף לפני שהתוודע אליהם, שעליהם להשאיר כאן את האח הקטן.  וזה לשון הפסוק בפרשתנו (מ"ב, כ"א–כ"ג) –

"וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת: וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ:"

מדוע דווקא עכשיו התעוררו והביעו חרטה על מה שעוללו לאחיהם ומדוע לא התייחסו לתחנונים ולכאב שלו?

בדיעבד אנו למדים, שיוסף התחנן על נפשו בעת מכירתו ורק עתה האחים מספרים מה התרחש לפני המכירה. המדרשים מציירים לנו את התמונה הקשה של תחילת האירוע ומוסיפים פרטים המעידים לכאורה על אטימות לב נוראית כלפי האח הקטן שלהם, רחמנא ליצלן, יוסף שהיה כבר בן שבע עשרה, ממש לא ילד, ויש להבין כיצד והאם יוסף לא התנגד למכירתו.

אומר המדרש (מדרש אגדה בובר, שם) –

"בהתחננו אלינו: אמרו חכמינו ז"ל אפשר שיוסף בן שבע עשרה שנה ורואה שאחיו מוכרים אותו ושותק, אלא מלמד שהיה משתטח לפני כל אחד ואחד, כדי שימלאו עליו רחמים, ולא היו משגיחין עליו".

אם ננסה לדמיין לעצמנו כיצד היה נראה יוסף בשעה שנפל לפני רגליהם והתחנן על נפשו, צועק ובוכה, אלו רגעים קשים ביותר.

האם תופעה כזו יכולה לקרות היום? לצערי אני חושב שאכן כן! אירוע כזה בהחלט יכול להתפתח כתוצאה משנאת האחר ואולי אף גרוע מכך. אם רק ניזכר ב'תותח הקדוש', כשיהודים ירו על יהודים באירוע אניית אלטלנה, מיד לאחר קום המדינה, בהוראת ראש הממשלה דוד בן גוריון ובאירוע הזה נהרגו אנשי אצ"ל וגם חיילי צה"ל, אזי אנו יודעים שאירועים מעין אלה עלולים להתרחש. בספרו האוטוביוגרפי 'המרד' כרך מנחם בגין את פרשת אלטלנה עם תיאור 'הסזון' בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים – לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים –

"עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל ".

לפני מותו אמר בגין, שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.

גם נושא הסזון הוא בעצם שם קוד למלחמת אחים. בשנים תש"ד (1944) בזמן השואה, כשרבבות מעם-ישראל הובלו למחנות ההשמדה ובמיוחד מהונגריה, התנהל ויכוח בין האצ"ל להגנה, האם להילחם בבריטים בארץ או לעזור להם במלחמה נגד הנאצים. מחלוקת זו, שאמנם הייתה לגיטימית, הפכה למלחמת אחים ממש, כאשר אנשי ההגנה חטפו אנשי אצ"ל ואת חלקם הסגירו לידי הבריטים.

אנו נמצאים עתה בתקופה רגישה מאוד ואני באופן אישי חושש מגלישה למלחמת אחים ממש. בציבור הציוני-דתי מחנכים כל הזמן לאחדות ולאהבה ולחיבורים, אך איני בטוח שזה גם מה שעושים אחרים.

אם אנו חוזרים לאחים בני יעקב, הרי לימדונו רבותינו, שהם לא התחרטו על עצם המעשה אלא רק על כך שלא שעו לתחנונים שלו וכפי שכותב הרמב"ן –

"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו - חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר".

בתוך מילות החרטה שלהם מזה שהתעלמו מזעקותיו ומתחנוניו ישנה מילה אחת שאנו משתמשים בה גם כהקדמה לווידוי שאנו אומרים בימי שני וחמישי וגם ביום הכיפורים. האחים אומרים "אבל אשמים אנחנו". מה פרוש 'אבל'?

לדעת רש"י, זו הודאה על האמת – פירוש המילה 'אבל' בקושטא ובתרגום לעברית הוא – 'באמת'. רש"י מביא פירוש נוסף, שהאחים אומרים שלמרות שהיה מגיע לו כך, בכל אופן הם אשמים, וזה הפירוש למילה 'אבל'. וזה לשונו –

"אבל - כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא ח) לישנא דרומאה הוא 'אבל'= ברם".

פרשן הפשט רבי אברהם אבן-עזרא מפרש בדומה לרש"י – "אבל = אכן כן" - כמו בבראשית (י"ז, י"ט) – "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹקים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן", וכן "וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְקֹוָ֔ק בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי" (ברא' כ"ח, ט"ז).

נחזור לשאלתנו, שאותה שאל גם בעל ה'תולדות יצחק' על המילים "אבל אשמים אנחנו" - מדוע אמרו כן עתה, ולא אמרו כך בהיותם במשמר שלשה ימים?

ועל כך עונה שתי תשובות. האחת, שהם היו בהלם כשראו ש'הגוי' הזה [יוסף] דואג להם מול מה שהם עשו. והתשובה השנייה, שהם נוכחו לדעת שהאדם הזה יש בו יראת אלוקים ואיך הם לא חששו. נראה זאת בלשונו –

"התשובה שיוסף ריחם עליהם ואמר לכו הביאו שבר רעבון בתיכם, שאיני רוצה שימותו בניכם ובנותיכם ברעב, לזה אמרו אם זה שאינו עברי מרחם על עברים כמונו ועל טפנו ונשינו ובלא שבקשנו ממנו, קל וחומר היה ראוי שהיינו מרחמים על אחינו, בהתחננו אלינו אבל אשמים אנחנו על אחינו, ועוד לפי שאמר את האלהים אני ירא, על הזרים, ואנו לא היה לנו יראת אלהים על אחינו".

לדעת הרשב"ם, הם הבינו שכל מה שמתרחש כאן הוא לא מקרי אלא 'מידה כנגד מידה'. כך דרכו של בורא עולם. וזה לשונו –

"הצרה הזאת - מדה כנגד מדה. אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי".

הרד"ק מתאר את מה שהתרחש בארמון המלוכה המצרי ואיך הגיע הרגע שבו האחים התוודו ומה גרם לכך. וזה לשונו –

"אחר שהשלים דבריו עמהם והלך לו, המליץ שהיה יודע לדבר בלשון עברי ושומע מהם היה אומר ליוסף בלשון מצרי כי יוסף היה מאד נשמר מהם שלא ידבר בלשון עברי שלא יחשבו עליו עם הכרת צורתו שהוא יוסף, וכשהלך המליץ התוודו על עוונם ואמרו איש אל אחיו כי בעוון יוסף בא להם זה, כי שאל להם יוסף מה שלא היה שואל מאחרים שהיו באים לקנות תבואה, כי אין זה כי אם עוון גדול שהיה עליהם, וזה עוון יוסף אחיהם".

ומסקנה מעשית, כותב לנו הרד"ק, שלמדנו בספור הזה –

"כי כשתבוא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט עליו ויתוודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה".

גם רבנו בחיי מוציא מסקנה מעשית מכל האירוע הזה –

"אבל אשמים אנחנו על אחינו. זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין...ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא...".

יש מהפרשנים הטוענים, שמה שהביא את האחים להצהיר 'אשמים אנחנו' היא ההבנה שהם כולם כאן נענשים וזה לא על אחד מהם. כלומר, העונש שלהם הוא על דבר שכולם ביצעו והיו שותפים בו. כך כותב הריב"ש בספרו 'בכור שור' –

"...ודאי על אותו העוון בא לנו הצער, שכשם שכולנו פשענו יחד, כך הפירעון בא לכולנו ביחד, שאם היה העוון אחד, לא בא הפירעון לכולנו בשווה, שאין עונינו שווים, אלא זה העוון עשינו כולנו בשווה".

יש מפרשים הטוענים, שמה שכתוב "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו"  מדובר על שמעון ולוי שלקחו על עצמם את האחריות לכל מה שקרה, שהרי הם אשר הציעו להתנכל לו כשהגיע אליהם ולכן כשהמושל לקח את שמעון כאסיר בן ערובה הבינו שמשמים מענישים אותם.

כך גם כותב ה'אור החיים' הקדוש –

"היה להם לאות כיון שנתייחד שמעון דכתיב (כ"ד) ויקח מאתם את שמעון מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף דכתיב (ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו ואמרו ז"ל (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי".

הרש"ר הירש טוען, שקול מצפונם העיק להם ועד עתה עשו כמו שרבים מהחוטאים מוצאים זכות לעצמם –

"זה עשרים שנה הם טוענים לעצמם, ומלמדים זכות על נפשם. עתה הם מזועזעים על - ידי הייסורין ומתברר להם: אבל אשמים אנחנו, רובץ עלינו חטא שלא נתכפר, ממנו צפויים לנו סכנה ואבדון ....אין להחניק את קול המצפון, אפשר לקטום את הגחלים באפר, אך גם כעבור חמשים שנה תעלה השלהבת מאליה - "אבל"! אך שקר ואשליה כל הצדקותינו".

אז כפי שאנו נוהגים תמיד לומר – "בימים ההם בזמן הזה" - כולנו תפילה לקב"ה, שנדע לשמור על שלמות החברה במדינתנו האהובה והיחידה ולצד האסון הנורא שאירע בשמיני עצרת תשפ"ד והאתגרים הגדולים הנמצאים לפתחנו, חובה עלינו לראות את הנסים הגדולים שקרו לנו אחרי כן ונכיר טובה לקב"ה ומתוך כך נכיר טובה ונלמד זכות ועין טובה לאחינו, גם אם איננו מסכימים לדעתם, ומתוך כך נזכה לבשורות טובות ולגאולה שלמה בב"א.

שבת שלום, חנוכה שמח וחודש טוב לכל עם-ישראל!