סכנת ההרגל - לפרשת "אחרי-קדושים" ויום העצמאות

לפני מספר שנים, פנה אלי תלמיד, אשר פניו העידו עליו שהוא במצוקה. הוא שיתף אותי, שחברו הטוב מזה שנים, אשר הגיע יחד עמו  מבית הספר היסודי ויחד למדו באותה כיתה בחטיבת הבינים וגם בכתות הגבוהות, משום מה הוא מרגיש שאין פני חברו אליו כתמול שלשום ואותה חברות אמיצה שהייתה בעבר מתפוגגת לה לאיטה. אנחנו פחות נפגשים, פחות מדברים ופחות לומדים יחדיו…משהו השתבש. שאלתי אותו שאלות רבות, האם הוא פגע בחברו חס וחלילה בלי ששם לב? האם דיבר עליו לשון הרע? וכו'. על כל שאלותיי השיב בשלילה. לאחר זמן מה, תוך כדי שיחתנו, התלמיד בעצמו שאל, אולי באיזה שהוא מקום מיצו את החברות? אולי הגזימו בלהיות ביחד? לאחר שביררנו, שאכן עודף הזמן שבילו יחדיו ואי מתן מרווח לשני כנראה היה הגורם לחולשה בקשר ביניהם, יעצתי לו שאכן ייפגשו לעתים רחוקות יותר וישוחחו פחות. לשמחתי, לאחר תקופת צינון ארוכה, חזר הקשר ביניהם כבעבר, ובצורה בריאה יותר וניתנה מקום גם לאחרים בחברות שביניהם. וכבר שלמה המלך, החכם מכל אדם, הזהיר על כך במשלי [פרק כ"ה פסוק י"ז]: "הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ פֶּן־יִ֝שְׂבָּעֲךָ֗ וּשְׂנֵאֶֽךָ" וכן ממשיל זאת לאכילת דבש מוגזמת [שם פסוק ט"ז]: "דְּבַ֣שׁ מָ֭צָאתָ אֱכֹ֣ל דַּיֶּ֑ךָּ פֶּן־תִּ֝שְׂבָּעֶ֗נּוּ וַהֲקֵֽאתֽוֹ".

בתחילת פרשתנו, מבקש  הקב"ה ממשה, שיזהיר את אהרון ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש" ואומר רש"י: "לפי שגילוי שכינתי שם, ייזהר שלא ירגיל לבא". סכנת ההרגל מונחת לפתחיהם של אנשים מן השורה וגם בפני אנשים חשובים וגדולים. הראשוניות בכל דבר היא שונה ומיוחדת מאוד, אולם כאשר נתקלים בדבר פעמים רבות, מאבדים מהחדווה הראשונית.

זכיתי להיות בין אלה שפקדו את הכותל המערבי בפעם הראשונה שנפתח לפני הציבור הרחב. היה זה בחג השבועות לאחר מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז. הייתי אז תלמיד כיתה י"א בישיבת בני-עקיבא 'נתיב מאיר' בירושלים. לא אשכח לעולם את ההתרגשות העצומה בעם ישראל לקראת פתיחת הכותל. מאות-אלפים הגיעו בשבועות לפנות בוקר לאחר הלימוד בלילה וצעדו משער ציון עד הכותל. כולנו היינו אחוזים התרגשות לראות את הכותל בפעם הראשונה. נשימתי נעתקה מפי כאשר הכותל נשקף למרחוק. ההרגשה הייתה כי ימות המשיח הגיעו. מאז ביקרתי עוד עשרות רבות של פעמים בשריד בית מקדשנו, אך לצערי אינני יכול לומר שההתרגשות העוצמתית הזו מלווה אותי גם כיום. כמובן שאני שמח כשאני מגיע לכותל אך זה לא כמו הפעם הראשונה…

מאידך, יש חשיבות להרגל ולקביעות. על כן אנו אומרים כל יום בתפילה "ותרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך" וכן הנוסח שיש לומר לפני השינה "הנכנס לישן על מיטתו אומר פרשה ראשונה של ק"ש ואח"כ מברך המפיל חבלי שינה…יהי רצון מלפניך שתיתן חלקי בתורתך ותרגילנו לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה… [מאירי מסכת ברכות דף ס:]. ההרגל מביא עמו יציבות, ביטחון ותחושה של דברים מסודרים וברורים בפרט בגיל החינוך. יש להרגיל את החניך, הבן והתלמיד לרגילות לדבר מצווה ולתפילה. ברם, כמובן שסכנה אורבת למי שעושה את תורתו רק מתוך הרגל כ'מצוות אנשים מלומדה'. כבר הזהיר הנביא, שכאשר באים לבית המקדש במועדים, יש להיכנס ולצאת בשערים אחרים "וּבְב֨וֹא עַם־הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֣י יְקֹוָק֘ בַּמּֽוֹעֲדִים֒ הַבָּ֡א דֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר צָפ֜וֹן לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֗ת יֵצֵא֙ דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר נֶ֔גֶב וְהַבָּא֙ דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר נֶ֔גֶב יֵצֵ֖א דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר צָפ֑וֹנָה לֹ֣א יָשׁ֗וּב דֶּ֤רֶךְ הַשַּׁ֙עַר֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א ב֔וֹ כִּ֥י נִכְח֖וֹ  יֵצֵֽא:" [יחזקאל פרק מ"ו] ואפילו הנשיא שביום יום איננו צריך להקפיד על כך, הרי במועדים הוא נוהג כשאר העם "וְֽהַנָּשִׂ֑יא בְּתוֹכָ֤ם בְּבוֹאָם֙ יָב֔וֹא וּבְצֵאתָ֖ם יֵצֵֽאוּ"[שם].

גם בעת שעם ישראל זכה לקבל את ה'מן', אנו מוצאים אותם מקטרים על המזון הנפלא שקיבלו, עד כדי כך "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל:" [במדבר פרק כ"א, פסוק ה'], אע"פ שלפני כן הם עצמם אמרו וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ" [שמות פרק ט"ז, פסוק ל"א], אולם לאחר שהתרגלו באכילת המן, ההרגל עשה בם שמות עד כדי כך שבאו בטענות למשה. ומעניין לראות, שכאשר הגיעו לארץ והמן פסק [כנאמר ביהושע ה', י"ב] "ויִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא:" שואל רש"י במקום, מדוע צריך הכתוב לומר 'ולא היה עוד מן', הרי נאמר לפני כן 'וישבת המן ממחרת' אז ברור שלא היה יותר מן? אלא עונה רש"י "לפיכך 'ויאכלו מעבור הארץ', אם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבואה, שהמן היה נוח להם, משל אומר לתינוק מפני מה אתה אוכל פת שעורין לפי שאין לי פת חטין לכך נאמר 'ולא היה עוד' וגו' " [יהושע פרק ה', פסוק י"ב], כלומר, ברגע שנפסק המן, רק אז הבינו עם ישראל מה הפסידו וכפי שקורה לרבים מאיתנו, היודעים להעריך דבר רק כאשר אין לנו אותו יותר.

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, בספרו 'שיחות מוסר', כינה זאת סכנת ההרגל. אמנם כוונתו הייתה בעיקר, שההרגל הוא סכנה ואויב של רגשי קדושה, אולם האמת צריכה להיאמר, שהסכנה שבהרגל נמצאת בכל חלק בחיינו, החל בחתן וכלה שניצוצות האהבה ממלאים את כל ישותם אולם במשך השנים עלול ההרגל לשחוק את אותם רשפי אהבה, אלא אם יודעים לשמר את היציבות והביטחון שהשגרה מקנה ומוצאים דרכים לתחזק את אותם ניצוצות האהבה הראשוניים. וכן אותו חייל, העומד על משמרתו ובכל יום עמדת השמירה נהפכת לחלק משגרת יומו, חייל זה עלול לפתח חוסר ערנות לסובב אותו, גם אם המקום שנמצא בו הוא מקום סכנה. וזכורני שלפני מלחמת יום הכפורים, שימשתי כסגן מפקד מעוז בגזרה המרכזית שבתעלת סואץ ובאחד הלילות ערכתי ביקורת שמירה בעמדות בו שהו החיילים, ולתדהמתי מצאתי חייל הישן מול תעלת סואץ מול המצרים על שקי העמדה, כאשר לא די שסיכן את עצמו, אלא ממש הפקיר את כולנו לאויב המצרי שהמרחק בינינו ובינם היה כ- 80 מטרים בלבד והם צפו בנו במכשירי ראיית לילה. זו הסכנה שבהרגל .

השבוע אנו מציינים את יום העצמאות הששים-ושבע של מדינת ישראל וגם כאן יש לומר, שלמרות שאך טבעי ובריא הוא להתייחס לעובדה שלעם ישראל יש מדינה משלו והוא אדון לגורלו, אבל מאידך גיסא התייחסות זו עלולה להביא לחוסר הכרת הטוב לבורא עולם, שזכינו למה שדורות רבים רק חלמו והתפללו, לשוב לציון ולחונן את עפרה של ארץ ישראל. לצערנו, ישנם ציבורים בעם ישראל, שאינם שותפים לתחושה של חובת ההודיה לקב"ה על כך שזכינו לחיות בארץ ישראל תחת ריבונות ישראלית תהיה אשר תהיה. ומעניין וחשוב לדעת, שעם קום המדינה, רק חוגי ה'נטורי קרתא' לא היו שותפים לשמחת הכרזת המדינה, אולם רוב רובם של גדולי ישראל מהציבור המוגדר 'חרדים', היו שותפים לשמחה בצורה כזו או אחרת וכפי שהעיד רבה של חיפה, הרב שאר ישוב הכהן שליט"א, שהיה ברובע היהודי בזמן ההכרזה ובאותו ליל שישי התכנסו בבית הכנסת רבים מתושבי הרובע הנצור והמותקף ואמרו הלל בברכה, כפי הנהוג בליל ראשון של פסח ובתוכם היו הרב זאב מינצברג אב"ד של 'העדה החרדית' וכן הרב בן ציון חזן ראש ישיבת 'פורת-יוסף'. הם חשו את גודל החשיבות של הקמת המדינה .

לא ניתן לתחושת ההרגל הטוב שבחיי השגרה במדינת ישראל לאבד מתחושת הראשוניות, הטוב והחסד הגדול והעצום שעשה עמנו בורא עולם לחיות ולדור בארץ ישראל.

נתפלל, שבשנה הבאה אי"ה נזכה לראות עין בעין בשוב ה' את שיבת ציון ויכירו כל עמי העולם שה' שוכן בציון.

שבת שלום וברכת 'מועדים לשמחה לגאולה השלמה'

לכל בית ישראל ולבית הישיבה