סודותיו ויסודותיו הייחודיים של המשכן - לפרשת 'פקודי'

אל מרן ה'חפץ-חיים' הגיע באחד הימים יהודי עשיר, הידוע בנדיבותו, והציע להעניק לרב סכום ענק, כדי שיוכל לנהל את ישיבתו בעיירה ראדין ללא דאגות. רבי ישראל-מאיר קיבל את העשיר בפנים מאירות ואירח אותו בכבוד מלכים, אך לתדהמת אותו גביר, סירב ה'חפץ-חיים' לקבל את תרומתו הגדולה. העשיר חשב שהוא אינו שומע היטב את דברי ה'חפץ-חיים', ורק אחרי שחזר על דבריו והודה לעשיר מקרב-לב אך סירב לקחת ממנו את התרומה הענקית, אזי הבין שאכן ה'חפץ-חיים' אינו רוצה לקבל ממנו את התרומה הגדולה. מה הייתה הסיבה לכך? האם חשש ה'חפץ-חיים' שכספו של העשיר הוא פרי עסקים לא כשרים של גזל וכדו' חלילה? האם ה'חפץ-חיים' לא היה זקוק לתרומות לישיבתו משום שכיסה את הוצאות הישיבה מתשלומי הורים או גבה שכר לימוד גבוה? ברור שלא!

בפרשתנו אנו נחשפים לחשבון הכולל של הקמת המשכן. התורה טורחת למסור לנו את כל הפרטים בשקיפות מלאה, כיצד נבנה המשכן ומה השתמשו בכל תרומה ותרומה. כל התרומות ניתנו בנדבת לבם של בני ובנות ישראל, כדברי הכתוב  "…אשר ידבנו לבו יתנו את תרומתי". יוצאים מן הכלל היו האדנים, שכולם היוחייבים לתרום בדיוק מחצית ולא יותר, כדברי הכתוב [שמות ל', ט"ו] – "הֶֽעָשִׁיר לֹֽא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִֽמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת ה' ". האדנים, שהיו עשויים מכסף טהור, היו הבסיס עליו הועמדו הקרשים למשכן, שני אדנים לכל קרש.

מדוע השתמשו דווקא לאדנים מכסף שהוטל כחובה ולא מתרומת נדבה?

על שאלה זו יענה ה'אבן-עזרא' כתשובה לשאלה אחרת ששאל הגאון על הפסוק על שאלה זו יענה ה'אבן-עזרא' כתשובה לשאלה אחרת ששאל הגאון על הפסוק: "כָּל־הַזָּהָב הֶֽעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי׀ זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּֽדֶשׁ" [שמות ל"ח, כ"ד]. 

וזה לשונו הזהב של ה'אבן-עזרא' – "אמר הגאון, למה הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה? והוא [=הגאון] השיב, 'הנה הזכיר, כי המנורה הייתה ככר זהב. גם ככה הכפורת, וזהב הארון ומזבח הקטרת'". שואל הגאון, מדוע לגבי הזהב הוזכרה הכמות הכוללת, מבלי לפרט מה עשו עם הזהב, ואילו לגבי הכסף מוזכרת הכמות הכוללת לצד פירוט מה עשו עם הכסף? ומשיב הגאון שאמנם התורה פירטה על המנורה, הכפורת, הארון ומזבח הקטורת שהיה בהם זהב. אך ה'אבן-עזרא' דוחה תשובה זו, כי אמנם המנורה והכפורת היו כולן מזהב, אך הארון והמזבח, השולחן והבדים , הקרשים הבריחים היו רק מצופים זהב, ולכן לאחר שדחה את דברי הגאון כתב את תשובתו –"ולפי דעתי, שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים. והנה הזכיר, כי על כסף החיוב היה עומד המשכן, שהוא הכולל לכל הכלים. וזה זיכרון לבני ישראל. …" . 

כוונתו לומר, שהכסף שניתן עבור האדנים, כל עם ישראל היה מחויב לתת, לא רק העשירים ולא רק התורמים הקבועים, אלא לכל עם ישראל היה חלק בכך ומכסף זה בנו את יסודות המשכן, האדנים, משום שהיסודות נבנו על ידי כלל-ישראל ולא רק על יחידים. זהו מעלתו של כסף זה ולכן פירטה התורה, מה שאין כן לגבי הזהב, שלא ניתן על ידי כלל ישראל.

ובחזרה לסיפור בתחילת מאמרנו – ה'חפץ-חיים' לא היה מוכן לקבל את תרומת הענק מאותו גביר יהודי ונימק זאת באמרו, שהישיבה איננה רכוש פרטי של מאן-דהוא, אלא שייכת לכלל ישראל. לתת לאדם אחד את הזכות לקיים מקום של תורה, מקדש-מעט, תהיה פגיעה בזכויותיהם של אחרים להיות שותפים להרמת קרן התורה.

רבי עובדיה ספורנו (רב ורופא ברומא שבאיטליה לפני כחמש-מאות שנה) מלמדנו בתחילת פרשתנו, שבנין שלמה, שהיה בנוי מאבנים, נחרב ונאבד מן העולם ואילו המשכן נגנז. ומדוע? ה'ספורנו' מביא מספר נימוקים וטעמו הרביעי –  "…ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מ"ב כב, ה – ו) ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני, שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים…ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא (ג, ז)".

לדברי ה'ספורנו', תלוי מי הניח את היסודות לבניין, היות ו'בית-ראשון' נבנה על ידי עובדים-זרים בשעת הגזרה, לכך נפל בידי אויבים, ואילו המשכן, שנבנה על ידי אנשים צדיקים, לא נהרס אלא נגנז, כפי שכל דבר שבקדושה יש בו גניזה. ועל כן מעלה גדולה הייתה בזה שכסף האדנים בא מכלל ישראל.

נחתום בספור נוסף, המדגיש את חשיבות בניית היסודות בקדושה, בטהרה ובכוונת הלב גדולה. מסופר על הגאון רבי חיים מוולוז'ין, מייסד אם הישיבות, ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין לפני כמאתיים שנה, שנשאל על ידי ראש ישיבה אחר, מדוע ישיבת וולוז'ין מצליחה ואילו בישיבה שלו המצב אינו מזהיר. שאל אותו רבי חיים – "נא ספר לי מה עשית בחנוכת אבן-הפינה של הישיבה". ענה לו אותו ראש-ישיבה, שעשה מעמד מכובד עם עשרות מכובדים וסעודה כיד המלך וכו'. ענה לו רבי חיים – "בא ואספר לך מה עשיתי בחנוכת הבית בוולוז'ין. בלילה שלפני הנחת אבן-הפינה לישיבתי, שכבתי במקום ובכיתי וקראתי פרקי תהילים להצלחת הישיבה, ולמחרת הדמעות שלי התערבבו בחומר שנעשה ממנו טיט. ואולי כאן טמון ההבדל…".

ולא רק בבניין חומרי ישנה חשיבות להנחת היסודות, אלא אף בבניין הרוחני של האדם ישנה חשיבות ליסודות שעליהם הושתת חינוכו של האדם. חז"ל קראו לזה בפשטות "גרסא דינקותא", דהיינו: מה שאדם לומד בילדותו נשאר לכל חייו.

שנזכה בע"ה להשתית את חיינו על אדני הקודש.

שבת שלום וחודש טוב ושמח לכל בית הישיבה!