משה רבנו – מנהיג אנושי או אלוקי - לפרשת וארא תשפ"ד

משה רבנו אדון הנביאים היה במובן מסוים כמובן 'איש אנושי', ומצד שני היה בו צד 'א-לוהי'. וזו גם הציפייה מאיתנו - לשלב רוחניות וחיבור לקב"ה עם אנושיות והחיבור למציאות חיינו...

מאמר זה נכתב שלשה חודשים אחרי הטבח הנורא שאירע בחג 'שמחת תורה'.  חיילי צה"ל יצאו להילחם במסירות נפש ובגבורה גדולה בפושעים הטרוריסטים בעזה ולמרות הקורבנות הרבים מצליחים אט-אט להשמיד בסייעתא דשמיא את תשתיות הטרור ואת הרוצחים השפלים הללו. רצועת עזה כמעט הרוסה לחלוטין והעם העזתי סובל קשות בגלל מנהיגיו שבהם בחר ובהם הוא תומך לכל אורך הדרך ובמיוחד בראש הצוררים יחיא סינוואר שם רשעים ירקב, שעדים לסבל הנורא של עמם וזה לא נוגע להם – ויתרה מכך, את הסיוע הזורם על ידי אומות העולם אל האוכלוסייה שלכאורה לא מעורבת דואגים הרוצחים שזה יבוא קודם אליהם.

אטימות ורשעות של דיקטטורים מול עם-ישראל וגם נגד עמם שלהם זה לא דבר חדש, ולא החמאס המציאו את זה. את "זכות היוצרים" יש לפרעה מלך מצרים, שחוץ מאשר העובדה ששעבד את עם-ישראל בעבודה קשה ובחומר ובלבנים, לא הפריע לו שעמו שלו סובל ממכות מתגברות והולכות והוא נשאר בשלו.

שמעתי פעם בשם גדול בישראל, כמדומני שהיה זה הרבי מקוצק, שאמר שהוא 'מעריץ' כביכול את פרעה!! וכל כך למה? – משום שלפרעה היה אופי!! פרעה  הרשע עמד על שלו ולמרות שחטף מכה אחרי מכה מיד התאושש וחזר לעמדתו המקורית שלא לשחרר את עם-ישראל, למרות שבכל פעם שאמר למשה שיעשה כדברו מיד כשסרה הסכנה חזר לעצמו. וכך, גם כיום, למחבלים הארורים והעומדים בראשם לא נוגע הסבל של עמם, לא רק בזמן המלחמה, שהרי גם לפני כן את כל הכספים שתרמו להם אומות העולם השקיעו בטרור.

אם כך, מנין שאב פרעה הרשע את העקשנות הזו לעמוד מול כאלו מכות שזעזעו את מצרים, שפגעו בכלכלה המצרית ובבריאות של האנשים, ונוסף על כך היה צריך להתמודד עם אופוזיציה פנימית לא קטנה מתוך עמו [ראה מאמרנו 'האופוזיציה של פרעה'].

הפסיכולוגים אולי יאבחנו אותו כמגלומן, כלומר אדם הלוקה בשיגעון גדלות, שמוגדר כמצב פסיכופתולוגי המאופיין בדפוס ארוך-טווח של פנטזיות הזויות. ברם, חז"ל הקדושים אבחנו, שזה לא רק שגעון גדלות רגיל, אלא החשיב את עצמו כאלוקים ממש. האבחון של חז"ל נעשה כידוע מתוך דברי הנביא יחזקאל (כ"ט, ג') – "אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי" – וכפי שפירש המלבי"ם על הפסוק הנ"ל –

"המצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם א-להות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכוחו, שהוא יש לו בארץ הכוח עצמו שיש להתנים ביאור, וע"כ קראו בשם התנים הגדול, שהוא רובץ בתוך יאוריו שהיאורים כולם ומה שבם שייך אליו, והוא מתפאר שהיאור הוא שלו כי הוא בראו, וכן שעשה את עצמו עם היאור שבו תלוי אושר ארץ מצרים".

תופעה זו, שמנהיגים החשיבו עצמם כאלוקים אינה ייחודית לפרעה, ואמנם היו עוד שלשה כאלה, ששיגעון הגדלות שלהם גרם להם הרבה נזקים. אחד מהם היה חירם מלך צור, שהחשיב עצמו כפי שכתוב ביחזקאל (כ"ח, ב') –

"בֶּן־אָדָ֡ם אֱמֹר֩ לִנְגִ֨יד צֹ֜ר כֹּֽה־אָמַ֣ר  אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק יַ֣עַן גָּבַ֤הּ לִבְּךָ֙ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ל אָ֔נִי מוֹשַׁ֧ב אֱלֹהִ֛ים יָשַׁ֖בְתִּי בְּלֵ֣ב יַמִּ֑ים וְאַתָּ֤ה אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וַתִּתֵּ֥ן לִבְּךָ֖ כְּלֵ֥ב אֱ-לֹהִֽים".

מלך נוסף שהחשיב עצמו אלוקים היה נבוכדנצר, כפי שמובא בישעיהו (י"ד, י"ד), מה שאמר נבוכדנצר – "אֶעֱלֶ֖ה עַל־בָּ֣מֳתֵי עָ֑ב אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן" – ומה עשה לו הקב"ה? הגלהו למדבר והאכילו עשב כבהמות.

יואש גם עשה עצמו אלוקים, על פי הכתוב בדברי הימים, שכידוע שהה בקודש-הקודשים שבע שנים, כאשר לאחר שסבתו עתליה רצחה את כל אנשי המלך, החביאה אותו יהושבע בת המלך יהורם אחות אביו אחזיה, ובתחילת דרכו היה צדיק ונשמע ליהוידע הכהן, אך לאחר מותו השפיעו עליו לרעה עד שחשב שהוא אלוקים, כפי שכתוב בדברי הימים –

"ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם" (ב' כ"ד) – מהו 'וישתחוו למלך'? שעשאוהו אלוה. אמרו לו: אילולי שאתה אלוה, לא היית יוצא לאחר שבעה שנים מבית קדשי הקדשים. אמר להם: כך הוא, וקבל על עצמו להיעשות אלוה והשחית לנפשו".

שאלה שמעסיקה פרשנים רבים היא – מדוע הכתיר הקב"ה את משה בתואר "אלוקים", כפי שכתוב בפרשתנו "ראה נתתיך א-להים לפרעה"?

על פי דברינו העניין מיושב כפי שנסביר להלן, אך ראשית נראה את רש"י, שמפרש כאן את התואר 'א-להים' כשם חול ולא קודש –

"שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין".

על כן לא כל כך קשה, כי לא עשה אותו 'א-להים' חלילה, אלא נתן לו תפקיד סמכותי. ומנין לרש"י שזו הכוונה?

על כך מצאנו בפירושו בספר בראשית (ו', ב') –

"וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ"

ומפרש שם רש"י תוך סימוכין מפסוקנו בפרשת וארא –

"בני הא-להים – בני השרים והשופטים…. כל א-להים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד' ט"ז) ואתה תהיה לו לא-להים, (שם ז א) ראה נתתיך א-להים".

וכן מצינו, שהקב"ה אומר למשה רבנו שישמש כא-להים לאחיו אהרון –

"וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים" [פרק ד' פסו' ט"ז) – וזה ממש לא פשוט לומר למשה שישמש כא-להים לאחיו ולכן מפרש שם רש"י – "לא-להים – לרב ולשר".

כפי שכתבנו לעיל, היות ופרעה החשיב עצמו א-להים, הקב"ה העמיד לו מישהו שיוכל להתמודד איתו באותו הגיון ובאותה 'דרגה, כפי שמצאנו במדרש –

"ראה נתתיך א-להים לפרעה. למי שעשה עצמו א-להים, הודיעו שאינו כלום, הריני עושה אותך א-להים עליו".

חלק מההופעה של משה הא-לוהי לפני פרעה היה גם בכך, שאהרון הוא שדיבר וזה משום שלא ראוי שהא-להים בעצמו ידבר עם פרעה, אלא יש לו דובר וזה אהרון. כך כותב הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' על פסוקנו, וזה לשונו –

"נתתיך א-להים לפרעה. כן יהי כאשר דברת שלא תדבר בעצמך לפרעה, אבל לא משום שתהיה שפל ונבזה אלא משום שהוא יחשוב שאתה גדול כ"כ כמו א-להים, שלא בנקל גם לפניו להיות נדבר עם א-להים, כך תהא נחשב בעיניו שאינו ראוי לשמוע מפיך כ"א מפי אהרן שהוא נביאך. ונתקיים במשה הא דאיתא בעירובין ד' י"ג 'כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו' ".

פירוש שני במדרש מלמדנו, שמזהיר הקב"ה את משה, שיבין שכל התואר הזה ניתן לו אך ורק כדי להתמודד מול פרעה ושלא 'ייקח את זה מדי ברצינות'…, וזה לשון המדרש –

"דבר אחר: ראה נתתיך א-להים לפרעה. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא בשביל שעשיתיך א-לוה, תהא רוחך גסה, שאין אתה א-לוה אלא לפרעה" (מדרש אגדה פרק ז' פסוק א').

מדרש נוסף אחר גם הוא מתייחס לכך, שהתואר הזה נתן כמשקל-נגד להרגשה של פרעה שהוא א-להים, וזה לשון המדרש (מדרש הגדול וארא, ז', א') –

"מי הוא זה מלך הכבוד? אמר ר' סימון מלך שהוא חולק מכבודו ליראיו. שלא כמדת בשר ודם מדתו של הקב"ה. מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו, אבל הקדוש ברוך הוא הושיב שלמה על כסאו, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו ויצלח (דהי"א כט, כג], מלך בשר ודם אין נקראין בשמו קיסר אגוסטא ואם נקרא בשמו ממיתין אותו, אבל הקדוש ברוך הוא קרא למשה בשמו, שנאמר ראה נתתיך א-להים לפרעה. הוי ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, שהוא חולק כבוד ליראיו".

למרות האמור במדרש שהובא לעיל, שכל מה שאמר הקב"ה למשה שישמש כא-להים לפרעה היה מכיוון שפרעה החשיב עצמו לא-להים, אנו רואים שהתורה קוראת למשה 'איש הא-להים' בחומש דברים (וזאת הברכה ל"ג, פסוק א') –

"וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱ-לֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ".

והמדרש הגדול שם מסביר, שלמשה היו כוחות אנושיים וגם כוחות א-להיים, וזה לשון המדרש –

"איש – בשעה שברח מפני פרעה, א-להים -בשעה ששקעו בים".

ומוסיף המדרש מצבים נוספים בהם משה היה 'אנושי' ו'א-לוהי' –

"דבר אחר איש הא-להים. איש בשעה שעלה למעלה, א-להים בשעה שירד למטה וייראו מגשת אליו (שמות לד, ל). ד"א: איש, כשהיה אוכל ושותה, א-להים כשעלה למעלה, ולא היה לא אוכל ולא שותה, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה (שם לד, כח). אמר ר' אבון מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה א-להים".

משה רבנו אדון הנביאים היה במובן מסוים כמובן 'איש אנושי', ומצד שני היה בו צד 'א-לוהי'. וזו גם הציפייה מאיתנו – לשלב רוחניות וחיבור לקב"ה עם אנושיות והחיבור למציאות חיינו, או כפי שהגדיר הרבי מקוצק ע"פ הפסוק "וְאַנְשֵׁי־קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) – "עליכם להיות בקדושה של אנושיות."

בימים אלו של מלחמה קשה נגד אויבנו, נתפלל שזכותו של משה רבנו 'איש הא-להים' תגן עלינו ולא יישמע עוד שוד ושבר בארצנו ונזכה לגאולה השלמה בב"א.

שבת שלום לכל בית הישיבה,

רפואה שלמה לכל הפצועים ותנחומים למשפחות השכולות!