מצוות 'כיבוד אב ואם' לאורו של בעל 'ערוך-השולחן' – לפרשת "ואתחנן"

רוב תלמידי הישיבה ודאי מכירים וזוכרים את השאלה ששאלתי אותם בראיון הקבלה, והיא – מדוע לא תקנו חכמים ברכה על מצוות 'כיבוד אב ואם' כפי שתקנו לפני רוב מצוות התורה? לשמחתי, זכיתי לשמוע מהתלמידים הצעירים תשובות יפות ומקוריות. אחת התשובות הקלאסיות שלמדתי מהם היא, שאין מברכים לפני מצוה זו משום שמצוות 'כיבוד הורים' היא שכלית והגיונית וגם אם הקב"ה לא היה מצווה בתורה על מצווה זו, הרי היינו עושים אותה מדין 'הכרת-הטוב' להורים שדואגים לנו ברוחניות ובגשמיות.

ואכן, רבי יחיאל-מיכל אפשטיין, בעל "ערוך-השולחן", מנמק באופן זה, משום שנוסח כל הברכות "אשר קדשנו במצוותיווצוונו" והרי 'כיבוד הורים' גם בלא צווי היינו מקיימים.

ברם, מדגיש הרב אפשטיין זצ"ל, שכל סיבת העשייה שלנו היא משום שאנו כן מצווים, אולם היות וגם הגויים מקיימים מצווה זו מהטעם השכלי, לכן אין מקום לתקן ברכה שהעשייה בה שווה ורקהמחשבה שלנו שונה מהגויים.

ראוי להוסיף בעניין זה, שהרי בנוסח הברכה נאמר "אשר קדשנו במצוותיו", ולעומת מצוות סוכה, למשל, בה קדושת ישראל באה לביטוי בציווי לצאת מהבית שבעה ימים וללא ציווי זה, לא היינו עוזבים את בתינו בחורף ויוצאים ללון ולאכול תחת גג העשוי מענפים, הרי קדושת ישראללא באה לידי ביטוי במצוות 'כיבוד אב ואם' יותר מהגויים, שהרי גם אומות העולם מכבדים את הוריהם, ויותר מכך, הגמרא במסכת קידושין, שרוצה לתת לנו דוגמא ל'כיבוד אב ואם', מביאה דוגמא דווקא מגוי ששמו דמה בן נתינה שלא רצה להעיר את אביו אע"פ שהיה אביו היה מתעשר בכך בגלל אבן החושן שהייתה מצויה תחת מראשותיו.

מן המפורסמות, שחשיבותה של מצווה יקרה זו היא בראש ובראשונה, משום שהיא מלמדת את האדם להכיר טובה [עיין מאמרנו שבועות תש"ע] ואף היא יסוד היסודות של האמונה בבורא עולם, שהרי כל אחד מכבד את זה שקדם לו עד אדם הראשון.[עיין ספר החינוך ]

במאמרנו זה, ברצוננו לברר שתי הלכות בלבד, הקשורות למצווה חשובה זו, אשר הקב"ה מבטיח לנו שנזכה בה לאריכות ימים ורוצים אנו ללכת בעקבות דרכו המיוחדת של בעל 'ערוך-השולחן' על ידי שתי דוגמאות אלו.

עלינו לברר, האם המעשה של דמה בן נתינה הוא אכן מורה דרך בכל מקרה ובכל מצב שלא להעיר את ההורים? האם לשם כך סיפרה לנו זאת הגמרא וכדי שנלמד עד כמה יש להיזהר ולא להפריע את שנתם של ההורים בכל מצב ובכל זמן, יהיו הנסיבות אשר יהיו? בעל 'ערוך-השולחן' מביא את דעת 'ספר-חסידים' המיוחס לרבי יהודה החסיד, הטוען שלא בכל מצב יש להימנע מלהעיר את ההורים, וזה לשונו "כתוב בספר חסידים…דזה דווקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו, אבל אם יודע שיצטער – צריך להקיצו. וכן ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה – מקיצו…" ומוסיף בעל 'ערוך-השולחן' "…ונראה דדווקא כשיעבור זמן תפילה".

אך דעתו של בעל 'ערוך-השולחן' לא נוחה בכך, משום שמהגמרא משמע, שגם אם האב מצטער שלא העירו אותו, הבן מחויב לשמור על כללי הכבוד  כלפי אביו ומסיק מכך רבי יחיאל-מיכל, שיש מקום לשיקול דעת להכיר ולדעת את אופיו ואת תגובותיו של האב, והוא מנסח זאת בלשונו "…ואולי הכל לפי מה שהוא אדם". במשפט זה הנחה אותנו רבי יחיאל-מיכל לחשיבה הלכתית מורכבת. ישנן אמירות שנאמרו בגמרא ובהלכה, אך יישומן תלוי בנסיבות ובהתאמה לאדם ובמיוחד במצווה כה רגישה של 'כיבוד אב ואם' כי כל אדם מגיב אחרת.

וכדרכו, מציע הרב אפשטיין הצעה מעשית ופרקטית, שמצד אחד אולי האב לא יצטער, אולם מצד שני הבן לא יצטרך לעשות בעצמו מעשה שיפגע בחינוכו וברגשותיו כלפי אביו "…ומכל מקום טוב יותר להקיצו על ידי אחר ולא על ידי עצמו. וכמדומני שכן המנהג, וכן נכון לעשות".

מה שלמדנו מדבריו, שיש שני צדדים למטבע – מחד, חינוך הבנים והבנות לזהירות מופלגת כשניגשים לבצע פעולה מסוימת כלפי ההורים ויש להיזהר לא לנהוג בדרך שאינה נכונה, ומאידך יש כן מקום להעריך מה אבא היה רוצה.

הלכה נוספת, המאפיינת את גישתו הפרקטית והמיוחדת של בעל 'ערוך-השולחן' למצווה כה רגישה כ'כיבוד אב ואם', וזו הדילמה שרבים מתחבטים בה, כיצד לנהוג למשל בשולחן בשבת, כשהבן מארח בביתו את אביו. האם להושיבו בראש השולחן מדין 'כיבוד אב', או שיישב הבן בראש השולחן במקומו הקבוע?

נתבונן בתשובתו ונראה כיצד פותר את השאלה למרות רגישותה הגבוהה, וז"ל: "…הבן יישב על מקומו התמידי כמקדם, והאב יושב בצידו. ואין האב מקפיד על זה. וגם מדינא אין חשש, דכיון דהבן הוא בעל-הבית ואשתו יושבת אצלו, אם כן אי אפשר שהאב ישב בראש אצל כלתו. ובהכרח שהבן ישב על מקומו התמידי סמוך לאשתו, וממילא דהאב מקומו מן הצד." רבי יחיאל-מיכל מבין, שאמנם יש לכבד את האב, אך לא על חשבון הזוגיות. האב ודאי יבין את החשיבות של שמירת המסגרת של המשפחה שבנו הקים. אמנם מדגיש הרב יחיאל-מיכל, שעל הבן לדאוג לכיבודים אחרים שאינם פוגעים במעמד של הבן בתא המשפחתי שלו "…ומכל מקום, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חילוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב. וכן אנחנו נוהגים ואין לשנות".

אמנם, מסופר על  הרב שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל מגדולי הפוסקים בדורנו, שבשולחן השבת שלו ישב חמיו באופן תמידי בראש השולחן, משום שרעיית הרב שלמה-זלמן היתה בתם היחידה והיו גרים בסמיכות וגם לאחר שחמיו נפטר לא רצה לשבת במקום זה, כדי לא לצער את חמותו שתרגיש יותר בחסרון בעלה. אני מניח שוודאי רבי שלמה-זלמן ידע את דעתו של רבי יחיאל-מיכל, אך גם כאן השתמש מסתמא בכלל הישר שקבע רבי יחיאל-מיכל – "…הכל לפי מה שהוא אדם".

אין ספק, שרבות הם הלכות 'כיבוד אב ואם', ומה שנדרש מאתנו היא זהירות מופלגת, היכרות והבנת ההורים והתחשבות ברגשותיהם, גם אם הלכתית יש מקום במקרים מסוימים להקל או לפטור.

נחזק ונתחזק במצווה יקרה זו דווקא בימי החופשה הללו, בהם ההורים והילדים נמצאים יותר זמן יחד ובע"ה נתפלל שיתקיימו בנו דברי הנחמה ב'שבעא דנחמתא' וייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום