מעמדם של חצי שבט המנשה - לפרשת מטות-מסעי ה'תשפ'ה

הרב משה-צבי וקסלר

לקראת סוף פרשת מסעי, אנו נחשפים לראשונה לכך שמשה-רבנו נותן לחצי שבט המנשה נחלה בעבר הירדן המזרחי. וזה לשון הכתוב (ל"ב, ל"ג) –

"וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב".

כמובן שמתעוררת כאן שתי תמיהות - מדוע לא שמענו עד כה על חצי שבט המנשה? והאם הם קיבלו נחלה בעבר הירדן מבלי שנדרשו להילחם כמו שבט ראובן וגד?

הפיצול בשבט מנשה

לדעת הרמב"ן, הסיבה ששבט מנשה קיבלו נחלה בעבר הירדן מבלי שבאו לבקש זאת שונה לחלוטין מדברי הנצי"ב ושיטתו היא, שיש סיבה פרקטית לכך. וזה לשונו בפרשתנו (ל"ב, ל"ג) –

"מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם".

לדעת הרמב"ן, כפי שנראה מיד להלן, שתי משפחות לא חצו את הירדן כלל כשכולם נכנסו לארץ, אלא נלחמו בעבר הירדן המזרחי על הגלעד והבשן ולכן לא היו צריכים לבקש נחלה בעבר הירדן. לאחר שנתן משה רבנו לראובן ולגד, אזי משה הציע לשאר משפחות מנשה, למי שמעוניין, לעבור לצד המזרחי משום שהיה שם שטח גדול וכו'.

חשוב שנבין - כותב הרמב"ן - שאין מדובר בחצי שבט ממש, אלא הכוונה לחלק מהשבט [ועיין מלכים א' ט"ז, כ"א]. שבט מנשה היה מורכב משמונה משפחות ושתיים מהן היו משפחת הגלעדי ומשפחת המכירי .

שני שבטים אלו ירשו את עבר הירדן המזרחי, כי היו אנשי חיל ולכדו בעצמם ושאר שש המשפחות עברו את הירדן ונכנסו לארץ כפי שמתואר בספר יהושע (פרק י"ז פסוק ב' עיין שם).

הרמב"ן טוען, שכנראה משום ששתי המשפחות, גלעדי ומכיר, היו הקטנות משאר המשפחות בשבט מנשה, לכן הן היו מעוניינות להיפרד משאר המשפחות שבשבט כדי שתהיה להן נחלה גדולה יותר ונלחמו עוד בטרם נכנסו כולם לארץ ולכדו את הגלעד והבשן (עיי"ש ביהושע).

הרמב"ן מסיים את הסברו במילים –

"כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט".

בפירושו זה, הרמב"ן בעצם עונה על שאלותינו, מדוע לא מוזכר שבט מנשה כמי שקיבל נחלה ממשה - והסיבה היא, ששתי משפחות אלו התיישבו שם עוד קודם שנכנסו ולכן שבט המנשה לא מוזכר יחד עם שבט ראובן וגד שהוזהרו לעזור לאחיהם. לכן בסיכום הדברים מזכיר אותם משה כנוחלי עבר הירדן.

מידה כנגד מידה

יש מהראשונים, ביניהם ה'ספורנו' ועוד, שמסתמכים על מאמר חז"ל, ששבט מנשה הופרד לשני חלקים בבחינת 'מידה כנגד מידה', משום שלפי חז"ל היה זה מנשה בנו של יוסף שרץ אל האחים והודיע להם שהגביע של המלך יוסף נגנב וכתוצאה מכך הכתוב מספר שהאחים קרעו את בגדיהם - וכאן הקב"ה השיב לו על מעשה זה וקרע את שבטו לשני חלקים, האחד בעבר הירדן המזרחי והשני בעבר הירדן המערבי.

לדור עם בני תורה

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' (דברים ג', ט"ז) מתייחס לנושא וטוען, שמשה רבנו שלח את חצי שבט המנשה לעבר הירדן המזרחי, כדי לחזק מבחינה רוחנית את שבט ראובן וגד שקיבלו את המקום, לאחר שעמדו בהתחייבותם לצאת למלחמה יחד עם שאר השבטים. וזה לשונו –

"...ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כוח התורה מעט...על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם...".

הנצי"ב מוכיח משירת דבורה (שופטים ה', י"ד), שאכן בשבט מנשה היו גדולי-תורה, שם דבורה מכנה אותם בתואר 'מחוקקים' - "מני מכיר ירדו מחוקקים".

ומה בדיוק הכוונה 'מחוקקים'?

מוכיח הנצי"ב, שהם גדולי תורה וראשי ישיבות, מכך שהגמרא בסנהדרין אומרת על הפסוק 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו' - "אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים".

וממשיך הנצי"ב ומבאר –

"והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הירבה להם נחלה עד שנתרצו...דבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה, ואח"כ סיפר להם העניין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה".

ומוציא הנצי"ב תובנה מעשית עם מסר חשוב, שכוונת משה רבנו במעשה זה של הושבה מכוונת של אנשי תורה בעבר הירדן היא כדי להעביר מסר לכל הדורות העתידיים, וזה לשונו –

"ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלוי חיי ישראל, וכדאי' בכתובות דף קי"א. כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו"ל, ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד, ואפי' לעניין קבורה אמרו חז"ל שם שטוב להיקבר במקום תורה כמו במעלת ארץ ישראל, כל זה הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו...".

הבהלה לרכוש

אם עד עכשיו יכולנו להבין ולהסיק תובנה, שבני גד ובני ראובן נחשבים ברום המעלה משום שיצאו להילחם עם כל עם ישראל ולכן קיבלו את מה שבקשו, אזי יתברר לנו שאין הדבר כן ושלמה המלך מגדיר אותם, לפי פרוש רש"י, כאנשים המבוהלים על ממונם. זה לפי ה'קרי' של הפסוק ולפי הכתיב אף 'מבחילים' מלשון בחילה. וזה לשון הפסוק במשלי (כ', כ"א) –

"נַ֭חֲלָה מבחלת מְבֹהֶ֣לֶת בָּרִאשֹׁנָ֑ה ואַחֲרִיתָ֗הּ לֹ֣א תְבֹרָֽךְ".

ואומר רש"י –

"שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם".

ומה סופם של בני גד ובני ראובן ואיזה מחיר שילמו על כך שמיהרו לקחת מקום לצאנם?

על כך אומר הכתוב - "ואחריתה לא תבורך" - ומפרש רש"י במה לא התברכו –

"שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים, כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא...".

ומחדד את הדברים הנצי"ב מוולוז'ין על פי הירושלמי (ביכורים פ"א), שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן, משום שהמביא אומר 'אשר נתת לי' ורק שבט מנשה יכול לומר זאת, משום שהוא לא ביקש נחלה לעצמו אלא משה על פי ה' נתן לו ולא כמו שבט ראובן וגד שביקשו מראש את עבר הירדן.

שבט ראובן וגד, אע"פ שפעלו במסירות נפש במלחמה על ארץ ישראל, אך חיסרון מהותי היה בהשקפת עולמם ובסולם הערכים שלהם לפי חז"ל, וזה היחס והחשיבות שנתנו לנושא הממון. חז"ל דייקו זאת בכתוב ושמו לב, שהם שמו את המקנה בראש דאגתם ומעיינם לפני הטף –

"וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ" (ל"ב, ט"ז).

זה היה הגורם לבהלה שלהם לבקש נחלה למען ממונם, שעיקר רכושם היה צאן רב.

מסופר על חסידיו של רבי אורי מסטרליסק שהיו עניים מרודים. פעם אחת שאל אחד מצדיקי החסידות את ר' אורי: "מדוע אין החסידים שלך עשירים?"אמר ר' אורי: "מה אעשה, ואין להם שום רצון להיות עשירים. הבט וראה."קרא ר' אורי לאחד מחסידיו ואמר לו: "הנה אני יושב כאן עם רבי צדיק זה, ועכשיו הוא עת רצון וכל שתבקש יתקיים. ובכן, מה תרצה לבקש?"השיב החסיד ואמר: "רוצה אני שאזכה לומר בכל תפילת שחרית 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' כמו שאתה אומר."

פעם אחרת אמרה אשתו של ר' אורי: "החסידים שלך יושבים אצלך זמן כה רב, ומדוע אין אתה משתדל להיטיב את מצבם?"אמר לה ר' אורי: "ומה אעשה והחסידים שלי אינם רוצים בכך ואינם חפצים להיות עשירים. הנה ראי מה שאעשה מחר, ותיווכחי בעצמך."למחרת בשעה שהתפללו שחרית והגיעו אל המילים "וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" הרים ר' אורי את כנף בגדו, עבר בין החסידים ואמר: "מי שרוצה כסף יכניס את ידו אל הכיס הזה ויהיה לו כסף". איש מהם לא הכניס את ידו אל הכיס...

ה'שפת אמת' (בשני מקומות בפרשת מטות, גם בשנת תרל"ח וגם אח"כ בשנת תרנ"א) התייחס לבהילות שלהם לממון, למרות שחלקם היה מובטח להם וזה לשונו של האדמו"ר מגור על הפסוק בקהלת (ג', י"א) –

"...'אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף'...כל המעשים ממש שאדם עושה הכל מוכן הוא לו...אבל לכוון לעשותו בשעה הראוי' הוא עיקר העבודה....ובוודאי חלק זה הי' מוכן לבני גד ובני ראובן, אבל הי' בא להם אחר חלוקת הארץ ואז הי' טוב להם. ומרע"ה התנה עמהם שאחר שיעברו חלוצים יקחו את חלקם וע"י שהקדימו לשאול חלקם נענשו לבסוף" ('שפת אמת', תרל"ח).

וביתר הרחבה חזר ה'שפת אמת' על הדברים בפרשת מטות שנת תרנ"א, שלא היה זה מקרי, רק לראות אם בני גד ובני ראובן עומדים בהבטחתם, אלא כך הקב"ה סידר את סדר כיבוש ארץ ישראל, וזה לשונו –

"כי הנה באמת זה החלק הי' מוכן ומזומן בעבורם. אך כי ירושת ארץ ישראל למטה היא הכנה להשורש למעלה. וזה בא לבסוף כי הקדוש ברוך הוא באופן זה סידר העולם כמו שהאדם נברא בסוף שיכנוס לשבת מיד. וכמו כן הי' סדר כיבוש הארץ. מקודם עבר הירדן אח"כ ארץ כנען וירושלים ומקום ביהמ"ק באחרונה שאז שרתה השכינה בארץ..." .

לשיטתו, זו הייתה הטעות של בני גד ובני ראובן ועל כך שלמו את המחיר שיצאו ראשונים לגלות.

הרב משה צבי נריה בספרו 'נר למאור' על פרשת מטות מוציא מאירוע זה מסר חינוכי לדורות. כמי שחינך אלפי צעירים לתורה ואהבת הארץ, כותב הרב נריה ופונה לדור הצעיר –

"נער צעיר אשר מזדרז לצאת לשוק החיים, מתוך פחד שמא ייתפס שם מקומו, שמא יקדמהו אחרים אדם בעל בעמיו, בעל משק הבהול למשקו לעתידו החומרי ו'לתכלית' מה כדאי לעשות למתנם...". 

בנימה אישית, במשך עשרות שנים בעבודתי החינוכית, נדרשתי רבות בשיחות גם עם תלמידי י"ב להסביר להם ולשכנע אותם, שיש חשיבות להתחזק וללמוד תורה ואז לעשות את כל מה שרוצים לעשות, מי לצבא ומי לעתודה, ושום דבר לא 'יברח' להם, אלא אדרבה - יבואו לצבא יותר בשלים ומוכנים לחיי משפחה והרבה יותר בוגרים לחיים עצמם. לשמחתי, הצלחתי בס"ד לשכנע רבים מבוגריי, אך כמובן שלשכנע צעירים זו מלאכה בהחלט קשה...סהדי במרומים שגם מי שאצה לו הדרך ורצה מיד לצאת 'לחיים המעשיים', בצבא או באקדמיה, קיבל את ברכתי המלאה וסמכתי עליו שיגשים את חייו עם האידאלים שרכש בבית הוריו ובישיבה בדרך שבחר בה.

שנזכה בע"ה בפרט בימים אלו של 'בין המצרים' להיות 'בהולים' על הגברת לימוד התורה, התחזקות באהבת ארץ ישראל וחיבור אמיתי לכל ה'שבטים' הסובבים אותנו – כולם עם-ישראל – וכך נזכה לקרב את גאולתנו ופדות נפשנו לקראת ביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו ותפארתנו, אכי"ר!

שבת שלום ומבורכת!