"מעורב בדעת עם הבריות – עד כמה?" - לפרשת וישלח

אחת הדילמות החברתיות העומדות בפני האדם, היא כאשר עליו להחליט על דרך הנהגתו כששוהה בחברה שערכיה שונים מהערכים עליהם גדל והתחנך. המתמודד בשאלה זו מתלבט, עד כמה לא לפרוש מן הצבור, מהו המינון הראוי במעורבותו עם הבריות ומה ה'מחיר' שמותר וצריך 'לשלם' על מעורבות זו, אם בכלל?

ננסה להתמודד עם שאלה מורכבת זו ביריעה הקצרה שלנו, דרך התבוננות בפרשתנו. יעקב אבינו שולח מלאכים לאחיו לעשיו ומדריך אותם מה לומר לו. כמובן, שבכל משפט ומכל מילה ניתן ללמוד רבות גם במישור הפרטי וגם בהיבט הלאומי.

ונתמקד במשפט אחד מתוך דברי השליחות של יעקב: "כּה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה". וכבר שאלו רבים, מדוע יעקב מציין את העובדה שהוא גר עם לבן? ומה מעניין את עשו מה עשה יעקב עד עכשיו? ומשיב ועונה ה'אור-החיים' תשובה על דרך הפשט – "…ואולי כי מדרך שני אחים, אשר נאמנים הם באהבתם, להודיע האח לאחיו את כל אשר יעבור עליו מהטובות גם מהרעות, כי זה יגיד קורבת הלבבות…". אולם קשה לנו לקבל, שזאת הייתה מטרת התורה בהביאה את דברי יעקב רק כדי לספר לנו שיעקב סיפר את העובר עליו כפי שמספרים שני אוהבים אחד לשני [ועיי"ש בהמשך דבריו].

מצינו הסברים רבים לטעם דבריו של יעקב "עם לבן גרתי" ומפורסמים הם דברי רש"י, אשר מביא שני פרושים – "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני…שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר – 'גרתי' בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".

דברי רש"י לקוחים מתוך המדרש, בו מספר יעקב ללבן ששמר תרי"ג. והדברים דורשים ביאור, מה מעניין את עשו שיעקב שמר מצוות? וכי זה יעשה על עשיו רושם שיעקב דקדק במצוות? וכי עשיו היה צדיק שידיעה כזו שיעקב שמר תרי"ג מצוות תשמח את ליבו? וכבר ענו על כך ב'הדר-זקנים על התורה' על אתר "וכל זה שלח לו לאמר, כדי להפחידו ולהראות לו שיש בידו עדיין זכות רב".

על שני פרושים מפורסמים אלו ברש"י שואל רבי אפרים שלמה מלונטיץ [רבה של פראג לפני כארבע-מאות שנה] בספרו 'כלי-יקר' וז"ל: "…שני פירושים אלו סותרים זה את זה, שאם אמר לו לא נעשיתי שר, אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו תרי"ג מצוות שמרתי משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, …ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי"ג בלשון גרתי". ועונה ה'כלי-יקר' תשובה מקורית על שאלתו ובה מאחד את שני פרושי רש"י לפירוש אחד וזה לשונו – "על כן לבי אומר, ששני פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפירש רש"י דבר אחר, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו. וזה ביאור העניין, שיעקב שלח לו לאמר 'עם לבן גרתי', לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר, שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשיו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי…והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשיו וכך יהיה, והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב, ואם תאמר בסופו  יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה…על זה אמר 'גרתי', הרי תרי"ג מצוות שמרתי ואף על פי כן לא נעשיתי שר וחשוב, והברכות יחולו על ראש מי שנתכוון אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר 'גרתי' הכולל שניהם – עניין גרות, וענין תרי"ג לומר לך, שאף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי מכל מקום גר אנכי בארץ, דאם לא כן, למה אמר 'גרתי'? הווה ליה לומר 'עבדתי', שהרי באמת היה עבד. ואי לא מסתפינא מחברי, הייתי מוחק 'דבר אחר' מן פירוש רש"י, כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה". דברי ה'כלי-יקר' מעניינים, אך קשה להולמם בדברי רש"י שיש כאן פירוש אחד שבא לומר דברי הכנעה לעשו שיראה שהברכות של אביו לא התקיימו בו כי אביו חשב אותו לעשיו.

לענ"ד יש בדברי רבי משה פיינשטיין זצ"ל [מגדולי הפוסקים בארה"ב בדור האחרון] בספרו על פרשת השבוע 'דרש משה', מענה חשוב לשאלות על דברי רש"י ונביא דבריו תחילה ונבארם – "…נראה, דהוא תנאי שאמר לעשיו, שידע שהוא איש שישמור בכל הזמנים ואם רוצה לעשות שלום באופן זה ידבר עמו שלום ואם לא יסכים אלא באופן שיתערבו עמו אין לדבר כלל בדבר שלום". במלים אחרות, יעקב רצה להודיע לעשיו, שהוא אכן מעונין להשלים עמו ולנהל אתו קשרים טובים, אך הדגיש בפני עשיו, שלא "ישלם" על כך בוויתור ולו הקטן ביותר על מערכת ערכיו ולא ישנה מדרכו אפילו במצווה אחת מתוך תרי"ג.

יש בהסבר זה של ה'דרש משה' אמירה חשובה מאוד ומשמעותית לימינו הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית. אנו עדים פעמים לנערים, צעירים המתגייסים לצבא ואף מבוגרים, שבמהלך עבודתם ופעילותם במסגרת חדשה או בכל צורך אחר, מקילים ומתירים לעצמם דברים שלא היו עושים אם היו שוהים בחברת אנשים כמותם.

רגילים אנו במסיבת הסיום של י"ב, לפני פרידתם מהישיבה, לקרוא בפניהם את  'תפילת-הדרך' של רב חסדא, שאמנם עיקרה בשמירה מפני מזיקים ופורענויות גשמיות, אך אין ספק שהיא גם כוללת בתוכה פגעים ותקלות רוחניות. ובתפילה זו אנו אומרים "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו". אם נשים לב, אנו מבקשים מבורא עולם, שיתננו לחן ולחסד קודם כל "בעיניו" ורק אחר כך "בעיני כל רואינו". גם בברכת-המזון אנו אומרים "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" – קודם כל "בעיני אלוקים" ואחר כך בעיני "אדם".

הרב קוק זצ"ל [אורות הקודש חלק ג' עמוד קל"ט] מקדיש לכך מאמר נרחב ונביא מתוכו קטע קצר וכך כותב: "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד… ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה עד שאובד הוא את הרצון העצמי יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע". כאשר האדם מקשיב לאחרים יותר מאשר לנשמתו שלו הרי הוא עושה את רצון האחרים ולא את רצונו שלו.

גם במישור הלאומי יש אמנם חשיבות לשאת חן בעיני אומות העולם ובעיני הסובבים אותנו, אולם לפעמים אנו שוכחים את העצמיות שלנו ונוטים לוותר על עקרונות חשובים של עמנו לטובת נשיאת חן בעיני אחרים.

מספרים על בוגר ישיבה תיכונית, שהתקבל לגיבוש של סיירות, וביום הגיבוש בשטח עברו אימונים קשים של ריצות וסחיבות של שקי חול, זחילות וכו'. בשעת אחר-הצהרים ניגש בוגר הישיבה וביקש מהמפקד הפסקה של עשר דקות כדי להתפלל מנחה, אך המפקד השיב לו "לא עכשיו". אותו בחור לא ויתר ואמר למפקד, שבעוד חצי-שעה תשקע השמש ולא יתאפשר לו להתפלל מנחה. ענה לו המפקד "אז תבוא אלי בעוד עשרים דקות". וכשחלפו עשרים דקות, ביקש פעם נוספת וגם הפעם ניתקל בסירוב והמפקד נימק זאת בתואנה שאי אפשר להתפלל באמצע הגיבוש. כששמע זאת הבחור, הגיב ואמר למפקד: "אם כך, אז אני מוותר על הגיבוש ועל הסיירת". אמר לו המפקד: "בסדר, אז תמתין בבקשה ליד המשרדים עד לסיום יום הגיבוש". כשהסתיים יום הגיבוש, נעמדו כולם ליד המשרדים והמפקד הקריא את השמות של אלו שעברו לשלב הבא של הגיבוש ולהפתעת כולם הקריא את שמו של הבחור כמי שממשיך לשלב הבא. ואז הסביר המפקד לכולם: "בסיירת, אני לא מחפש רק את בעלי הכושר הגופני הגבוה ביותר, אלא גם את אלו שלא מוכנים לוותר על הערכים שלהם ועומדים על העקרונות שלהם. אני מחפש אנשים, שיש להם חוט שדרה ערכי ולא משנים אותו לפי כיוון הרוח…".

הלכה למעשה, הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה, הי"ט) מלמדנו כיצד לנהוג וז"ל: "אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הברייות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבלן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, .., ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין–והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם הרבה–עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבין אותו, ומתאווין למעשיו:  הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי, עבדי אתה–ישראל, אשר בך אתפאר' ".

נתפלל כולנו להקב"ה, שייתן לנו כוחות גוף ונפש להתמיד בעבודת ה' לשמור על יציבות רוחנית לאורך ימים ושנים.

שבת שלום לבית הישיבה!