אמון ואמונה - לפרשת קורח ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

בשעה ששורות אלו נכתבות, ישראל וארה"ב תקפו את מתקני הגרעין באיראן ואנחנו עדיין נרגשים והמומים מגודל התשועה והניצחון שהנחיל לנו הקב"ה באמצעות חיל האוויר ו'המוסד' על האויב המסוכן ביותר שקם נגד מדינת ישראל מאז עצמאותה. אמנם, עם-ישראל שילם מחירים כואבים בגוף ובנפש וברכוש, וכמובן כולנו כואבים את המשפחות שאיבדו את יקיריהם ואת הפצועים שחלקם עדיין מאושפזים בתפילה להחלמתם המהירה, אך הכאב הזה הוא כאין וכאפס להתממשות האיום חלילה וחס, אם ביום מן הימים היו תוקפים אותנו באלפי טילים בבת אחת ובטילים גרעיניים רחמנא ליצלן.

וכבר לימדונו חז"ל (נידה ל"א.), שלא תמיד אדם שנעשה לו נס יודע להכיר ולהעריך איזה נס נעשה לו. פעמים, שאדם חווה קושי וצרה מסוימת, אך הוא אינו מסוגל לראות ולדעת שמתוך הצרה הזו תצמח לו ישועה גדולה.  כך, אנו מרגישים  עתה את גודל הישועה אחרי החורבן ההרס והרצח שעשו בנו אויבנו לפני כעשרים חודשים בעיצומו של חג 'שמחת תורה', וכמה חודשים לאחר מכן סייע הקב"ה בידנו למגר את רוב אויבנו מסביב על ידי תושיית לוחמינו ובתחכום שאין שני לו בכל העולם.

על הבנה והסתכלות אמונית על כל הקורה אותנו דרש רב יוסף ב'מדרש-רבה' את  הפסוק (ישעיהו י"ב, א') –

"וְאָֽמַרְתָּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אוֹדְךָ֣ יְקֹוָ֔ק כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י יָשֹׁ֥ב אַפְּךָ֖ וּֽתְנַחֲמֵֽנִי".

ולכאורה, יש להבין פסוק זה, שהרי פירוש המילה 'אנפת' הוא כפי שכותב 'מצודת ציון' - "כעסת", וכמו שמסביר המלבי"ם, ש'אנפת' זה כעס בגלוי, לעומת כעס שנכתב כ'חמה' שהוא נטירת הכעס והאיבה בסתר.

ומוסיף המלבי"ם, שכאשר הכעס הוא בגלוי, הסיכוי למחילה של הקב"ה היא יותר גדולה, וזה לשונו –

"ובזה ישבחו את ה' על שאנף בם וענשם על חטאם, שעי"כ ישוב אפו וסר לגמרי, עד שישוב וינחמם, כמי שהרע לחברו ונתפייס עמו שעוד ינחמהו על הצער שסבל, משא"כ אם לא היה ה' מעניש רק היה שומר חמה עליהם לא הייתה להם תקנה".

רב יוסף, שהובא לעיל, מסביר את הנהגת ה' על ידי משל לשני בני אדם שיצאו לסחור, ישב לו קוץ לאחד מהן - התחיל מחרף ומגדף, על כך שלא יכול היה לנסוע בספינה יחד עם חברו. לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר "ישוב אפך ותנחמני". ועל כך אמר רבי אלעזר, שזו כוונת הפסוק באומרו – "עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם" – שאת הנפלאות אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו ורק הקב"ה לבדו מכיר בנס שעשה.

זו ההבנה והאמונה, שלעתים הכעס והכאב ואפילו אסון שנוחת על עם-ישראל הוא מכשיר להצלה מאוחרת יותר, מבלי להתעלם כמובן ממחיר הכאב והצער.

אם נלך אחורה בזמן נראה, שהישועה לה זכינו היא פי כמה וכמה גדולה אחרי תקופה ארוכה של מאבקים פנימיים וריב אחים, שפגע קשות ברקמת החיים המשותפת. והנה, בא האסון הנורא ב'שמחת תורה' וגרם לנו להתאחד בעל-כורחנו ולאחר זמן גם אחדות זו לצערנו החלה להיפרם ואז הקב"ה נתן בינה בלב מנהיגנו ויצאנו למבצע "עם כלביא" בתוך מלחמת התקומה בהנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעזרת מלכות החסד של ארצות הברית של אמריקה על ידי נשיאה דונלד טראמפ. רוב הציבור מאוחד עתה ושמח על התוצאה אע"פ שהמלחמה הכללית טרם הסתיימה והחטופים עדיין לא שבו לביתם ולארצם.

האם המחלוקות בינינו - העקרוניים והאישיים - מוטבעים ומובנים בד.נ.א. של עמנו? האם נגזר עלינו להיות בלתי מרוצים וממורמרים באופן קבוע ואפילו עד כדי כך שנראים הדברים שאנו כביכול נהנים מההתנצחות ההדדית? האם חוסר אמון במנהיגינו הוא 'הקוד האתי' של עמנו?...

אנחנו נמצאים ברצף של פרשות-שבוע, 'שלח' ו'קורח', שלדעת הרמב"ן ועוד ראשונים זה אכן היה סדר ההתרחשות, שבמציאות שאחרי חטא המרגלים התרחש האירוע של קורח ועדתו. שני האירועים הללו מביעים אי-אמון חריף במשה רבנו, הן על ידי המרגלים ועוד יותר על ידי קורח ועדתו, ועלינו לזכור שהיו אלה אנשים מ'המעמד הגבוה' של העם ולא מ'שולי' החברה.

גם לשיטות ראשונים כמו ה'אבן עזרא', הטוענים ששני האירועים לא התרחשו באותו פרק זמן, למדנו שהתורה צירפה אותם כסמוכים אחד לשני משום המסר המשותף, אע"פ שכל אירוע הוא בעל אופי אחר, כי בעוד שהמרגלים פגעו בכבודה של ארץ-ישראל ופגעו במשה שלא האמינו לדבריו שהיעד של כיבוש הארץ אכן יתרחש על פי ה',  התורה צירפה אותם יחד עם מאבק קורח ועדתו במשה, כאשר ממרידים את העם נגד משה.

ובכל אופן נשאל - מה ההבדל בין שני האירועים הקשים הללו, בין חטא המרגלים לבין מאבקם של קורח ועדתו?

כפי שכתבנו לעיל, חטא המרגלים וחטא קורח ועדתו הם שני אירועים שונים, למרות ששניהם קשורים לאי-אמון ואי-ציות במשה רבנו, אשר מלווה בהתמרמרות ובהתרסה נגד הנהגתו ולדעת חז"ל אף ברכילות ולשון הרע, עד כדי כך שחשדהו באשת איש, כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין ק"י.) על הפסוק בפרשתנו –

"וישמע משה ויפל על פניו - מה שמועה שמע? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר ומשה ייקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה...".

חוסר האמון והשבר העמוק ביחסים שבין משה לבין קורח ועדתו וגם עם העם נבע מהעובדה שהצליחו להסית אותם נגדו ונגד הנהגתו. הניכור ואי האמון גרמו לכך, שגם לאחר שהקב"ה הענישם בכך שנבלעו באדמה, שאר העם בא בטענות למשה אע"פ שהיו צריכים לומר 'חטאנו' כי ראו את השגחת ה' ואעפ"כ העזו את פניהם וטענו –

"וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְקֹוָֽק" (י"ז, ו').

והדברים אינם נתפסים בהגיון! על אף ההתגלות האלוקית, שמה שעשה משה היה על פי ה', הרי קשה לאנשים להודות על האמת שטעו וקשה להם לא להמשיך לחשוד במי שחשדוהו לפני כן - ונא לא לבלבל אותם עם העובדות. נורא ואיום לחשוד בכל אדם ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשה איש האלוקים אשר דיבר פנים אל פנים עם הקב"ה.

וכאן נאמר משהו בקשר לנתינת אמון. במשך שנים הדרכתי זוגות לפני חתונה בסדנאות אותם יזם מי שהיה שר הדתות ושר החינוך זבולון המר ז"ל. כאשר נושא הסדנא היה 'אמון הדדי' הסברנו, שאמון לא תלוי רק בזולת, אם גורם לך לתת בו אמון, אלא זה גם תלוי בנפש של האדם עצמו, ויש שלא מסוגלים לתת אמון והחשדנות היא מידה בנפש שלהם. חשדנות כרונית זו 'נרכשת' לעתים בבית ההורים ולעתים מאירוע מסוים שחווה האדם בילדותו, או אף לאחר מכן. ידוע, שלחלק משורדי השואה היה קשה מאוד לתת אמון בבני אדם אחרים, אחרי כל מה שחוו בשנים הקשות ההם. ברם, אדם רגיל מן המנין שלא חווה חלילה אירועים קשים בחייו צריך שתהיה בו תודעת אמון בזולת ואם אדם נותן אמון באחר הוא זוכה ממנו לאמון בחזרה.

אם נלמד זכות על יוצאי מצרים, הרי שנות השעבוד וההתעללות של המצרים בהם גרמו להם לא לתת אמון באף אחד וזה הגיע עד חוסר אמון כה קשה במנהיג שהוציא אותם ממצרים.

בעת חתימת שורות אלו נכנסה לתוקף 'הפסקת האש', עליה הוסכם בין ישראל לבין איראן. אפשר לומר לשמחתנו, שרוב רובו של העם מפרגן ותומך בהחלטה של ממשלת ישראל גם ביציאה למלחמה וגם על הפסקת האש, מתוך אמון מלא בראש הממשלה, ברמטכ"ל, בראש 'המוסד' ובכל מי שהיה שותף-סוד להחלטות. יפה לראות, שגם מי שבעבר לא נתן אמון בראש הממשלה ואף השמיע זאת בראש חוצות ובתקשורת, אנו שומעים רבים מהם אשר מודים שטעו בביקורת שלהם עליו ובאמון שלא נתנו בו, דא עקא שלצערנו יש כאלו השייכים לאותם 'ממורמרים סדרתיים' והם אותם חשדנים שלא נותנים אמון וגם עתה אחרי סילוק האיומים הקשים על מדינת ישראל נשארים באותה איבה וחשדנות וחוסר אמון במי שהוביל את המהלכים החשובים הללו.

ולכן, התורה מספרת לנו על קורח ועדתו ועל סיפור המרגלים, כדי שלא נאבד את השמחה ואת הרגשת השליחות והייעוד של עמנו ולא נשים לב ל'רעשי הרקע' שהם יהיו קיימים תמיד בכל דור ודור.

נתפלל בע"ה, שעתה נתפנה למגר את החמאס ולהשיב את החטופים ונוכל להתפנות לחיזוק הרוחני של עם ישראל ובהגברת אהבת ישראל, אכי"ר.

שבת שלום וחודש טוב לכל עם ישראל!