מות מרים - לפרשת חוקת ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

בפסוק הראשון של פרק כ' בפרשתנו מוזכר אירוע חשוב, שנכתב לכאורה אגב-אורחא כשהתורה מספרת לנו על ההגעה של בני-ישראל ליעד מסוים. אירוע זה הינו בעל חשיבות לאומית דתית והיסטורית, אך לפלא הוא שהתורה מודיעה על כך בקצרה ובאופן 'יבש'.

המדובר הוא על מותה של מרים, אחות משה ואהרון, וכך התורה מתארת זאת –

"וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם".

האם ומדוע התורה חלילה מחביאה את מותה של האשה היחידה שהתורה קוראת לה נביאה? שהרי למדנו בפרשת בשלח –

"וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיקֹוָק֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם".

אמנם, חז"ל מביאים רשימה של שבע נביאות שהיו לישראל, אך רק מרים נזכרת בתורה עצמה כנביאה ואילו על שאר הנביאות אנו למדים רק מדברי חז"ל אשר כינו אותן נביאות.

יתרה מכך, אנו רואים שמרים לא הייתה "רק" נביאה, אלא הייתה בעיקר מנהיגה שסחפה אחריה את הנשים והביאה אותן להודות על נס קריעת ים-סוף וכן ידועה לנו השפעתה המכרעת להמשך הקיום היהודי, בזה ששכנעה את אביה עמרם להחזיר את גרושתו בתקופת גזירות פרעה במצרים ועל דרך זו עשו כולם והבטיחו בכך את הקיום של עם-ישראל מול גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו".

עלינו לומר, שהמחשבה שחלילה התורה 'הנמיכה' בכוונה את סיפור יציאתה מן העולם היא טעות ביסודה ואנו יודעים בוודאות שזו דרכה של תורה, שבמקום לספר עליה ועל אישיותה, הרי יש לשים לב היכן מיקמה התורה את סיפור מיתתה.

צדיקים מכפרים

כבר חז"ל שמו לב לכך, שאחרי שהתורה הביאה את טהרת ישראל על ידי פרה אדומה, מיד אח"כ מופיע הפסוק לעיל המספר על מותה של מרים. 'המדרש הגדול' על אתר שואל על הקשר בין פרה אדומה למות מרים וזה לשונו –

"אמר רבי אבא בר כהנא: מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרשת אפר הפרה? אלא, מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר - כך מיתת מרים מכפרת".

אם כן, במקום להרבות בסיסמאות, התורה בעצם אומרת לנו, שמעמדה של מרים הוא כמו כל צדיקי הדורות, שמיתתן היא כפרה על חטאי העם.

ואיך מיתתם של הצדיקים מכפרת? הרי מיתתו של הצדיק גורמת לעונש כבד מאוד לעם-ישראל ובמיוחד במקרה של מרים שהייתה נביאה וצדיקה?

אלא, שזה בדיוק הרעיון, ש'מיתת הצדיקים מכפרת' וזהו המחיר שמשלמים הצדיקים כדי לכפר על העם על ידי מיתתם. את זה אומר במפורש רבי חייא על מותם של בני אהרון –

"אמר רבי חייא בר אבא:...בניסן מתו בניו של אהרן. מפני מה הוא מזכיר מיתתן ביום הכפורים? אלא, מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר - כן מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר? שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם' (ויקרא טז, ל). ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת? דכתיב 'ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו...ויעתר א-להים לארץ אחרי כן' (שמואל - ב כא, יד)...".

מדוע מיתת צדיקים מכפרת? התשובה לכך נמצא לעניות דעתי בסיפור בגמרא (סנהדרין ל"ז.) על רבי זירא שהיה מקרב את הבריונים שגרו בסביבתו, אע"פ שדעת חכמים לא הייתה נוחה מכך, כשמטרתו הייתה להחזירם בתשובה כפי שמסבירה שם הגמרא את הסיבה. הגמרא לא מספרת כיצד קירב אותם, אם על ידי יחס חם ומקרב או על ידי שיחות הדרכה ומוסר ואולי בהקשבה לדברים שחשובים להם ועל ידי כך הרגישו שיש להם אדם שמקורב לאלוקות ויכול לעזור להם, בדיוק כפי שקיים גם היום שישנם אנשים שבשגרת חייהם אינם שומרים ומקפידים על תרי"ג מצוות, אך קשורים לרב או לאדמו"ר מסוים ומאמינים בכוחו. וכשנפטר רבי זירא, אותם בריונים אמרו - מי עכשיו יתפלל ויגן עלינו? וחזרו בתשובה. וזה לשון הגמרא שם –

"הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא. והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה".

למדנו מכך, שכל זמן שהצדיקים היו בחיים, האנשים סמכו עליהם שהם יתפללו עבורם וידאגו להם ולאחר שהצדיקים נפטרו הדבר גרם לאנשים זעזוע והמציאות החדשה מעוררת את האנשים לתשובה ועל ידי כך מתכפר להם. [עיין בספר איילת השחר של הרב אהרון לייב שטינמן זצ"ל בפרשתנו, הדן האם מיתה מכפרת עם תשובה, או גם בלי תשובה והאם זה כפרה ליחידים או לכלל האומה].

מ[ר]ים

מיד לאחר פטירתה, בפסוק הסמוך, מספרת לנו התורה על התמרמרות העם על חוסר במים, וכך נאמר –

"וְלֹא-הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל-מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל-אַהֲרֹֽן: וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת-קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל-הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א | מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֨פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת".

מדוע סמכה התורה לפטירתה של מרים את העובדה שלא היה מים? אלא שפטירתה מן העולם גרמה לעם-ישראל להבין, שכל המים שהיה להם בדרך היה מכוחה של מרים ורק כשנפטרה הבינו את זה. וגם זה ממש כפי שקורה להרבה אנשים גם כיום, שכל זמן שהאדם הקרוב אליהם חי לידם, לא ידעו תמיד להעריך את המשמעות שלו עבורם ורק לאחר מיתתו מעריכים זאת וזה גם כן גורם להם לתשובה.

פרנסי ישראל

חז"ל כינו את מרים כאחת משלושת הפרנסים שעמדו לישראל וכאחד משלושת הרועים שעמדו להם לישראל, כפי שמובא במסכת תענית (דף ט'.) –

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר. שנאמר ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה...מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד...מת משה - נסתלקו כולן, שנאמר ואכחד את שלשת הרועים..." [עיין בזכריה פרק י"א ובפרשנים שם מי הם שלשת הרועים, אך חז"ל דרשו זאת על משה אהרון ומרים].

מהו 'פרנס'? כמי ששהה שלש שנים בשליחות חינוכית בחו"ל וכל מי שביקר בקהילות יהודיות בגולה, מכיר את המושג 'פרנס', וכמעט בכל קהילה היו מספר 'פרנסים' שדאגו לכל צרכי הקהילה. בארץ התואר הזה לא כל כך נפוץ, אע"פ שישנם מקומות שעדיין משתמשים בתואר הזה.

מעמדה של מרים הייתה כשל משה ואהרון גם כמי שפרנסה את הדור, אע"פ שלא מוזכרת בתורה פעמים רבות, אך חז"ל מצאו את ההקשרים שבו היא מוזכרת כשייכת למשה ואהרון, שפרנסו את הדור גם מבחינה גשמית וגם שימשו כרועים רוחניים המובילים ומדריכים את הדור.

הגדרה נוספת של תפקידה המיוחד של מרים אנו מוצאים ברש"י, על פי ה'תרגום יונתן' על ספר מיכה, כאשר הנביא מיכה (פרק ו') זועק דברי מוסר קשים על עם-ישראל וקובע שהקב"ה שלח לגאול את עם ישראל על ידי שלשה גואלים והם משה ואהרון ומרים!! הדבר מלמד אותנו על מעמדה המיוחד, וזה לשון הנביא שם –

"שִׁמְעוּ־נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר־יְקֹוָ֖ק אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת־הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ:שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת־רִ֣יב יְקֹוָ֔ק וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיקֹוָק֙ עִם־עַמּ֔וֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח: עַמִּ֛י מֶה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי: כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם".

ואומר רש"י –

" 'את משה אהרן ומרים' – תירגם יונתן  משה לאלפא מסורת דינין, ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא".

בתרגום חופשי לעברית, 'משה לימד מסורת ודינים', 'אהרון - היה לכפר על עם ישראל',  'מרים - ללמד את הנשים תורה' .

דגם זה של הנהגה לא מצינו בכל התורה כולה ואף לא בתנ"ך כולו וזה מעצים את דמותה ומעמדה המיוחד של מרים שהושוותה לשני אחיה בהובלת עם ישראל בתהליך גאולת מצרים.

מנהיגות אופטימית

ישנה תובנה נוספת באישיותה של מרים, שהקרינה לדורה ולדורות הבאים בעובדה שהיא לא הייתה שותפה למעשה 'הבגידה', כפי שניסח זאת רש"ר הירש. זאת הייתה נקודה ייחודית לזכותה בכך שהייתה מקור השראה לשאר בנות ישראל לא להשתתף במעשה העגל ובעוד חטאים והתמרמרות על הדרך לארץ ישראל. האופטימיות שהיא שידרה על עתיד האומה, כמו בעובדה שהזכרנו לעיל, כשעמדה מול אביה שגירש את אמה מחשש להביא עוד ילדים לאחר גזרת פרעה והיא טענה 'פרעה גזר על הבנים ואתה גוזר על כולם', ואכן שמע אליה אביה והחזיר את גרושתו. וכל זאת בנוסף לשותפות הפעילה של מרים עם משה ואהרון בניהול ובתפעול הגשמי והרוחני של תהליך הגאולה ממצרים שהיה ארוך ומייגע, עם הליכה במדבר ועם אתגרים רבים לאחר יציאת מצרים. וזה לשונו של הרש"ר הירש –

"היא סיימה את שליחותה עלי אדמות. הקבר שלה בקדש יודיע לדור אחרון שלא הסתלקה מן העולם עד שלא היה הדור החדש מוכן לעתיד המובטח לו. במסע הארוך והעשיר בניסיונות קשים לא היו הנשים שותפות למעשי הבגידה בה', שבאו מתוך ייאוש. בשמחת לבב הן בטחו בה' וייחלו לו בהתמסרות, ולפיכך גזירת המיתה במדבר לא נגזרה על הנשים (מדרש רבה, במדבר כא, יא). ועתה אימהות וסבתות עמדו לעלות עם הדור החדש אל הארץ המובטחת, והן שמרו בליבן את הזיכרון החי של העבר במצרים ושל המסע במדבר על פי ה', והן יכלו לרוות את נפש הנכדים והנינים מן המעיין הרוחני של חוויותיהן עם ה'. אכן נשי ישראל הקדימו להצטייד ברוח ישראל והיו חדורות בה עד לעומק נפשן, ועובדה זו ראויה להיות נזקפת לזכותה של מרים שהאירה לפניהן כנביאה (ראה פי' שמות טו, כ)".

לימוד זכות על עמ"י

ועדיין יש לשאול - ההתנהגות של העם אחרי מותה של מרים מפתיע ואולי מאכזב לכאורה, שלא רואים בכתובים שום ביטוי של צער ואבל אצל העם והדבר אומר דרשני, ודאי אם בוחנים את מה שהתורה מספרת לנו לאחר פטירת אחיה, אהרון, שנאמר שם "ויבכו אותו" וכו'. דומה הדבר לילד קטן, שכל מה שמעניין אותו הוא מה קורה לו ואינו מסוגל לראות מורכבות של אירוע ואולי לכן העם היה מנותק מהאבל של משה ואהרון על אחותם ולא נתנו ביטוי לאבלם שלהם?

אפשר להסביר וללמד זכות על העם, משום שכאשר אנשים צמאים ואין מים ועוד בחום המדבר, הרי אין מקום לרגשות ואין יכולת להשתתף בצערם של אחרים וכולם עסוקים בלמצוא מים ולכן אנו לא מוצאים שהעם בוכה על פטירתה של מרים. וכן מצאנו שהם מלאי מרירות על המצב ועל כן באים בטענות למשה ואהרון ולא שמים לב ששני האחים-המנהיגים שלהם שרויים באבל על אחותם.

המצב הזה, שמצד אחד העם נמצא במצב קשה פיזית מחוסר מים ומבין עתה שמותה של מרים וזכותה גרם להם שהבאר שהיה מכוחה פסק - ומצד שני האחים משה ואהרון שרויים גם באבל על מות אחותם האהובה, מביאה את חז"ל לתאר את התמונה העגומה הזו במדרש מדהים (ילקוט שמעוני חקת, רמז תשס"ג), שהקב"ה מצדיק את ההתנהגות של העם ובא בתביעה למשה ואהרון - אתם כמנהיגים, אין לכם את הפריבילגיה לשבת ולהתאבל כשכל העם בצרה! קודם כל עליכם לדאוג לעם! וזה לשון המדרש –

"וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר 'ויקהלו על משה ועל אהרן' והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים, אמר להם הקדוש ברוך הוא בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא. עמוד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם".

המנהיגים המתאבלים רואים לפתע התקהלות המגיעה לכיוונם ואז המדרש ממשיך ומביא מבט נוסף למצב הקשה הזה ומתאר את הדו-שיח של משה ואהרון –

"...כיון שראו אותם באין, אמר משה לאהרן: תאמר מהו כינוס זה? א"ל אהרן: לא בני אברהם יצחק ויעקב הן? גומלי חסדים בני גומלי חסדים!!! א"ל משה: אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס? אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאילו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמול חסד הן באין?".

רואים פער גדול בקריאת המציאות בין משה לאהרון. בעוד משה מבין שהולך להיות משהו קשה, הרי אהרון כרודף שלום ואוהב שלום לא יכול להעלות על דעתו משהו אחר חוץ מאשר משהו חיובי. ההפגנה של עם ישראל גרמה למשה ולאהרון לברוח לאוהל מועד וכאן מביע המדרש את דעתו הנחרצת בשם ה' –

"...אמר להן הקדוש ברוך הוא למשרתי צבור צאו מכאן במהרה, בניי מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה?".

ואולי, ניתן להסביר בדרך צחות הסבר אחר מדוע לא התאבלו כשמרים נפטרה, זאת על פי סיפור על הרב חיים חורי, מגדולי חכמי ג'רבה, שנהג להשתתף בהילולות רבות. באחת מדרשותיו הוא ביקש להסביר מדוע אנו שמחים ביום ההילולה שהוא יום מותו של הצדיק, והרי היינו אמורים להיות בצער?!בתשובה לתהייה זו הוא סיפר מעשייה.

מעשה בחכם אחד, שבכל פעם שצדיק נפטר מן העולם היה מלא שמחה. לעומת זאת, בכל פעם שנפטר רשע מן העולם היה מתמלא עצב. שאלוהו תלמידיו: "האם לא התבלבלת, והרי הדברים היו צריכים להיות הפוכים: כשמת צדיק עלינו להיות בעצבות, ואילו כשמת רשע – לשמוח?!"

השיב להם החכם: "כל זאת מפני שאינכם רואים מה שאני רואה". ענו כנגדו "ומה אתה רואה?" השיב להם החכם: "כשצדיק נפטר מן העולם אני רואה את מלאכי השרת יוצאים לקראתו בתופים ובמחולות מתוך שמחתם ואף אני שמח בדבר".

הסביר הרב חורי, "זוהי בעצם ההילולה – שמחה למטה הניצבת כנגד השמחה למעלה, שהרי הקב"ה ביקש לקרב אליו את הצדיק...".

נס ענני הכבוד מול נס הבאר והמן

ממש לקראת סיום מאמר זה, עדיין מהדהדת בי שאלת החיד"א ('ברכי יוסף' סימן תרכ"ה ס"א) מדוע התורה ציינה את חג הסוכות על שום ענני הכבוד של אהרון ולא ציינה יום מיוחד על המן שהיה בזכות משה ובאר מים שהיה בזכותה של מרים? הרי שלושתם מופיעים יחד - ויותר מכך, הרי בלי מים ומן היו גוועים ברעב ובצמא ומצד שני בלי ענני כבוד היו לכאורה שורדים?

תשובה לשאלה זו עונה החיד"א בספרו 'ראש דוד' בפרשת אמור ומביא שתי תשובות נפלאות, שיכולות לתת לנו מענה לתמיהות אחרות על הנהגתו של הקב"ה בעולם. התשובה הראשונה היא, משום שלגבי מים ולחם הקב"ה לא ראה לנכון לחגוג זאת, משום שזה הדבר הבסיסי ואת אלה הקב"ה סיפק להם, אמנם בדרך ניסית, אך כאב שדואג לילדיו - אבל ענני הכבוד שליוו אותם, היה זה מתנה וצ'ופר אלוקי מיוחד ולכן את זה עם-ישראל נדרש לציין כחסד אלוקי.

תשובה שנייה אף היא מלמדת אותנו רבות, שאת המן והבאר עם-ישראל קיבל אחרי תלונות ולכן יש סוג של 'טעם מר בפה' ואין סיבה לציין זאת כחג, מה שאין כן את ענני כבוד עם-ישראל לא ביקש אלא קיבל זאת בלי תרעומת ואת זה חשוב לציין ולחגוג.

לסיום - ברצוני לציין מנהג שקיים בעדות מסוימות, שבשכונה שבה נפטר האדם שופכים מים לאחר שהלוויה עברה.

מנהג זה מופיע ב'שולחן ערוך' (יורה דעה, הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס, סימן של"ט סעיף ה') –

"מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת".

וכתב בספר 'באר הגולה' (יורה דעה סימן של"ט ס"ק ח') –

"וכתב הרד"א שיש רמז לזה מן התורה ותמות שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה כי כולם שפכו מימיהם".

נתפלל ונבקש מבורא עולם, שישפיע עלינו שפע טוב מבלי שנצטרך לבקש ולהתחנן, ושנזכה ללמוד ממרים הנביאה את צדקותה ואהבתה לעם-ישראל, במיוחד בימים טרופים אלו אנו זקוקים למשה אהרון ומרים שמגנזי מרומים יעתירו עבור כלל ישראל, אכי"ר!

שבת שלום לכל עם-ישראל!