מוסדות המשפט במדינה היהודית – לפרשת יתרו ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

מזה כמה שנים אנו עדים למחלוקות עקרוניות בין הממשלה הנוכחית לבין האופוזיציה - ואולי למען הדיוק בין הממשלה לבין בית המשפט העליון - כאשר האופוזיציה יוצרת את ההתנגדות לממשלה וזוכה לגיבוי של בית המשפט העליון, בשינויים ובתיקונים במערכת המשפט שהממשלה מבקשת לבצע.

הממשלה טוענת שמדובר ברפורמה ושדרוג של מערכת המשפט הישראלית, ואילו האופוזיציה טענה שמדובר בלא פחות מ'הפיכה משטרית'. מחלוקת זו הגיעה לכמעט מלחמת אחים רחמנא ליצלן ולתופעות חמורות של הכרזה על סרבנות והפסקת התנדבות לחיל האוויר ולמעשה על ידי כך נגרם חשש לפגיעה בכשירותו המבצעית של צה"ל.

אמנם, כשפרצה 'מלחמת התקומה', גם אלו שאיימו בסרבנות הצטרפו ללחימה ורוח של אחדות מרוממת שרתה על מדינתנו, אך לצערנו הרב שוב אנו עדים למחלוקת ומשבר קשה בעם – בעיקר בסוגיית מעמדה של מערכת המשפט.

המחלוקת היא מה הסמכות של הממשלה לקבוע חוקים ומה סמכותו של בית המשפט בביטול חוקים והאם מדינה צריכה שתהיה בה הפרדת רשויות ברורה.

בפרשתנו אנו קוראים על הקמת התשתית הראשונית של 'מערכת המשפט' בעם-ישראל וכבר עולה שאלה מדוע הקמת מוסדות המשפט במדינה היהודית לא באה כציווי אלוקי למשה אלא כהצעה 'דרך-אגב' מצד חותנו של משה, יתרו.

אין מחלוקת, שאחד המוסדות החשובים ביותר לכל מדינה ולכל עם זו מערכת משפט, המסדירה את היחסים בין בני האדם, כפי שאומרת המשנה במסכת אבות, שיש צורך בשלטון ובמלכות, שאם לא האנרכיה תשלוט ואין ספק שבית משפט שכולם מצייתים לפסיקותיו הוא אחד הכלים המיטביים ביותר של מדינה בימינו. וזה מה שאומר רבי חנינא סגן הכהנים –

"הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (פרק ג', משנה ב').

ובכן, מהי הסיבה שמערכת המשפט הראשונה בעם היהודי הוקמה בעצתו של גוי נוכרי, חותנו של משה יתרו?

הרש"ר הירש התייחס לכך (י"ח, כ"ד) ונביא את לשונו הזהב –

"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעייפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולעניין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא."

אם מכוונים אנו נכון לדבריו של הרש"ר הירש, הרי אם משה היה האדם שמקים את מערכת המשפט וקובע את הכללים וסדרי הדין, הרי היה נתון לחשדות שבנה את מערכת משפט כדמותו וכצלמו וגם החוקים של התורה הם המצאה שלו שמותאמים למערכת שבנה – ולכן, עצם הדבר שנזקק ל'ייעוץ חיצוני', מעיד כאלף עדים שידו של משה לא היא שבנתה זאת ולא הוא קבע את חוקי התורה.

נראה לי להוסיף, שמשה רצה שתהיה 'הפרדת רשויות' בין זו השופטת לבין זו המחוקקת, שקובעת כיצד מתבצע המשפט ומהם סדרי הדין.

משה לא קבע וייסד את מערכת המשפט בעצמו, כי משה ראה והבין שתפקידו הוא לברר את חוקי האלוקים ותפקידו של השופט הוא לא לעסוק אלא בשפיטה, וזה לשון הכתוב –

"וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱ-לֹהִֽים:(טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱ-לֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו" (י"ח, ט"ו–ט"ז).

הרש"ר הירש דן ומנתח את ההצעה של יתרו ובקריאת דבריו ניתן לחשוב שיושב בינינו והדילמות די דומות למצבנו כיום...וזה לשונו –

"הארגון המוצע על - ידי יתרו, ושבוצע על - ידי משה, טעון דיון ועיון. אם פירוש שרי אלפים וגו' הוא, שעל כל אלף איש נתמנה שופט אחד (דהיינו 600 שופטים), ועל כל מאה איש נתמנה שופט אחד (דהיינו 6000 שופטים) וכו', ולכל השופטים האלה הייתה סמכות שווה, הרי שכל אחד מבני העם היה כפוף לארבעה שופטים, ובביצוע ארגון שכזה היה נוצר ריב סמכויות, שהיה רחוק מאד מן ה"שלום" שמערכת השיפוט הזאת אמורה היתה לקדם.

לכן מפרש הרש"ר הירש, לא כפי שהבנו עד עכשיו שהחלוקה היא מספרית כמותית, אלא החלוקה נעשית עם כיוון של בניית סגל שופטים איכותי וזה נעשה על ידי בחירה של הטובים יותר ביכולת לשפוט עם התכונות הנדרשות וכך הוקמו בתי דין בעלי רמה גבוהה יותר אחת מהשנייה וזה לא נעשה בשיטת 'חבר מביא חבר' או בקשרים האישיים שיש לאדם זה לעומת השני, אלא בחירות אישיות על ידי העם לפי גודל האישיות הן בתורה הן במידות טובות.

וזה לשונו בהמשך –

"לפיכך נראה, כי תכלית המערכת הזאת לא הייתה אלא להנהיג דירוג של סמכויות, ו"שרי אלפים" וכו' אין פירושם: ממונים על אלפים וכו', אלא אנשים שנבחרו מתוך אלפים וכו' כטובים וכמעולים שבהם. "שר אלף" היה איש שנבחר מתוך אלף אנשים, "שר מאה" - מתוך מאה וכן הלאה. דבר ברור הוא, שאם מכנסים את העם בקבוצות של אלף איש ובוחרים מכל אלף את האיש המעולה, ואחר כך בקבוצות של מאה שמהם שוב מפרישים את המעולה שבהם, וכיוצא בזה עד לקבוצות של עשרה, הרי מתקבלים ארבעה סוגי אנשים, שכל הקודם בהם עולה על הבאים אחריו במעלות האופי והיכולת".

כמובן, שמשה רבנו היה מעורב ברוח קדשו בבחירת האנשים, ברמת האחריות והדאגה שאכן ייבחרו הטובים ביותר, לא על סמך קשרים אישיים, אלא כפי שיתרו פירט לפניו מהם התכונות שנדרשים מהשופטים שייבחרו –

"וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱ-לֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת" (י"ח, כ"א).

יש לשים לב באופן מיוחד, שהתורה מדגישה שמי שיבחר את האנשים האלו הם העם עצמו, כפי שנכתב בספר דברים (א', י"ג) –

"הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם".

מסתבר אפוא, כי כל האנשים שעתידים היו להתמנות הוצעו על-ידי העם עצמו, ומשה רק אישר ומינה אותם. אם כך, מתיישב יפה אופן הבחירה כפי שפירשנו. תחילה בחרו כל אלף איש מתוכם את המעולה והמוכשר ביותר, לאחר מכן כל מאה איש, וכן הלאה עד לגוף הבוחר הקטן ביותר - עשרה. היו אפוא ארבע דרגות של כשירות ומהימנות - זו למעלה מזו.

וזה למעשה מה שמשה מתאר בחומש דברים בפסוק שהובא לעיל, כיצד נבחרה המנהיגות המשפטית. משה בעצם פונה אליהם ומבקש מהם: בחרו ומסרו לי שמות מתוככם לפי פירוט התכונות שלהלן:

"חכמים" - יודעי חוק ומשפט;

"ונבונים" - אנשים המוכשרים להסיק מן הנתון את המסקנה הנכונה כדי להכריע במשפט הנידון;

"וידועים לשבטיכם" - מי שאופיו ידוע לכם.

משה בעצם אומר להם, בזה שמטיל עליהם את הבחירה באנשים – 'הייתי יכול לבחון אותם בעצמי כדי לעמוד על חכמתם ובינתם, אולם אופיים המוסרי נודע רק מתוך חייהם והוא ידוע רק לאלה הבאים אתם במגע. משום כך אוכל למנות אותם רק על פי הצעתכם'.

חשוב לדייק, שהתכונה 'ידועים לשבטיכם' כוללת את כל תכונות האופי המוסריות שיתרו פירט אותן בלשון "יראי א-להים אנשי אמת שנאי בצע", ואילו החכמה והבינה הנזכרות כאן הם הכישרון של 'אנשי החיל' הנזכרים שם.

אופייני הדבר, שיתרו בהצעתו אל משה מבליט את תכונות האופי הישר, ואילו משה בהצעתו אל העם מבליט את הכישרונות הרוחניים של האנשים שייבחרו לשופטים. ונמצאנו למדים מכאן שלאמיתו של דבר, על פי השקפת משה ויתרו, הרי תכונות האופי - יראת אלהים, אהבת אמת, שנאת בצע - חשובות יותר לעשיית משפט מהשכלה וחריפות שכלית. אך בעיני הבריות עיקר מעלתו של השופט הוא בהשכלתו ובחכמתו. 

וכשם שבימי משה רבנו היו מתחתיו ארבע ערכאות שיפוט, זו למעלה מזו, כן היו גם בדורות המאוחרים, בימי המדינה היהודית, ארבעה סוגים של בתי דין, זה למעלה מזה, תחת הסנהדרין הגדול שישב על כיסא משה. בית דין של שלושה ישב בכל מקום ומקום; בית דין של עשרים ושלושה ישב בכל עיר גדולה; שני בתי דינים של עשרים ושלושה ישבו בירושלים, אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה; ובית הדין הגדול של שבעים ואחד ישב בלשכת הגזית (עי' סנהדרין פח ע"ב). וכשם שהשופטים הראשונים בישראל נבחרו על - ידי העם ומתוך העם, כן צריך גם הדיין להיות "מומחה לרבים" (שם ה ע"א). כן היתה גם אפשרות של ערעור מבית דין שלמטה לבית דין שלמעלה, עד לסנהדרין הגדול. אך לא בעלי הדין ערערו על פסק הדין, אלא חברי בית הדין שלמטה פנו בעצמם אל בית הדין שלמעלה מהם, אם בא ספק לידם. הן בדומה לכך נאמר גם כאן: כל - הדבר הגדל יביאו אליך - השופטים בעצמם יביאו אליך דברים שקשה להם להכריע בהם, ואמנם יש להניח, כי בטרם באו אל משה, היה עליהם לפנות אל השופטים שלמעלה מהם ולבקש מהם להכריע בדבר.

לסיכום למדנו מפרשתנו מספר עקרונות, כיצד יש לנהל מערכת משפט מתוקנת במדינה יהודית, כמובן עם התאמות לזמננו הן מפאת האופי והשוני של הדורות והמנהיגים וכן בגלל הימצאות הטכנולוגיה בימינו.

לקראת סיום, יש בי החובה והצורך להעלות את דמותו הייחודית והמיוחדת של הרב יהודה-לייב הכהן פישמן מימון (נפטר בחודש תמוז תשכ"ב), שהיה ממקימי תנועת 'המזרחי', חבר הכנסת, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, חתן פרס ישראל לספרות תורנית, יו"ר ומייסד 'מוסד הרב קוק' וכמובן מחותמי 'מגילת העצמאות', ומסופר שכאשר סיימו לקרוא את מגילת העצמאות, קם הרב מימון ובירך ברכת 'שהחיינו' בשם ובמלכות.

כל חייו נלחם הרב מימון להכניס כמה שיותר יהדות למדינה הצעירה ולפעמים ניהל מאבקים חריפים עד כדי התפטרותו מתפקיד שר הדתות הראשון. הוא נלחם למען כשרות במדינה ובצה"ל ונלחם על השבת הציבורית ועל הצלחת מוסד הרבנות הראשית. הייתה לו ספרייה ענקית בת ארבעים-אלף ספרים ותרם את ספריו ל'מוסד הרב קוק' שהיה ממקימו. הרב מימון היה מקורב מאוד לדוד בן-גוריון והייתה ביניהם הערכה הדדית גבוהה, ובהיות הרב מימון תלמיד חכם ובקי גדול בחכמות, התייעץ איתו בן-גוריון בתחומים רבים.

הרב מימון כתב רבות וחלם, שעם הקמת מדינת-ישראל יש לחדש את מוסד הסנהדרין כגוף השיפוטי של מדינת ישראל. בן-גוריון התנגד ובאחת הפעמים שהרב מימון חזר והפציר בו על כך, התריס כנגדו בן-גוריון שהיה לומד ומחבב אתה התנ"ך ואמר לרב מימון - הרי השופטים צריכים להיות כפי שהתורה כותבת בפרשתנו "אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱ-לֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע" - והוסיף בן-גוריון ואמר לו: אמנם 'אנשי חיל' אפשר למצוא בין גיבורי המלחמה וגם 'יראי אלוקים' לא חסרים ואף 'אנשי אמת' שקשה יותר למצוא אפשר, אבל מנין תשיג 'שונאי בצע'?...

ענה לו הרב מימון בשנינות: תמורת כסף בטוח שנמצא גם 'שונאי בצע'...

ומספרים, שבן-גוריון אהב כל כך את התשובה של הרב מימון, שבכל הזדמנות סיפר אותה.

ונחתום במעשה שהיה ברב גדול, שנקרא לכהן כרב בעיר חשובה. חלפו כמה ימים מיום שהגיע הרב לעיר, ובפתח ביתו ניצב עני הדורש לתבוע את ראש הקהל לדין תורה. נעתר לו הרב, ושלח את שמשו לקרוא לראש הקהל להתייצב לפניו לדין. באופן לא מפתיע סירב ראש הקהל העשיר לדרישת הרב, ואף דחה את דבריו בחוצפה: ״כיצד מעז הרב הזה לבזות אותי כך ולאלצני להצטדק בפני עני בזוי?! וכי שכח שאני עמדתי בראש הועדה שהחליטה למנותו פה לרב?!"

כשחיוך מזלזל על שפתיו פנה ראש הקהל לשמש והוסיף בקול יהיר: ״מסור לרב, שבעירנו יודעים הרבנים שעליהם לכבד את חשובי הקהל, אחרת יסולקו ממשרתם!״.

הרב לא נרתע מהדברים ופקד על שמשו להתרות בראש הקהל, שאם לא יציית לדבריו יטיל עליו חרם. לא חלפה שעה קלה, ולמול פני הרב ניצב ראש הקהל, מלווה בחבר נכבדי העיר. ״מזל טוב, רבינו!״ - פנו אל הרב בפנים קורנות - ״היום נוכחנו לראות שראוי אתה להיות רב, מאחר ואינך נושא פני איש. כל התביעה לא הייתה כי אם ניסיון שערכנו לרב״...

בתפילה ל"השיבה שופטינו כבראשונה...והסר ממנו יגון ואנחה".

שבת שלום ובשורות טובות!