מה העבודה הזאת לכם? - לפרשת בא ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

הרב צבי-יחזקאל מיכלזון הי"ד נולד בט' שבט ה'תרכ"ג ושימש בין השאר כרב של העיר פלונסק, חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה והיה מהרבנים האחרונים ששרדו בגטו ורשה ונספה בשואה במחנה טרבלינקה בשנת תש"ב.

בהגדה של פסח 'חזון עובדיה' (עמ' רי"ז) מספר הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהרב מיכלזון נשאל על ידי אדם אחד, שאותו הגדיר הרב עובדיה ככסיל ושאלתו הייתה: מדוע בעל ההגדה כעס על שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם" ובגלל זה ענה לו בתקיפות שיש להקהות את שיניו, והרי זה עומד בסתירה למה שהתורה עצמה אומרת בפירוש, שכאשר ישאל הבן הרשע את השאלה הזו, אזי יש להשיבו בנחת ובנימוס, כמו שנאמר - "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, ואֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" - ואם כן, מדוע זה ציווה בעל ההגדה לנהוג כך עם הבן המוגדר בהגדה כרשע?

מספר הרב עובדיה, שהרב מיכלזון ענה כסיל כאיוולתו, שאם הרשע הוא יחידי במקומו ובעירו וכולם צדיקים וישרים, הרי הוא יתבייש לבוא ולשאול  ואם יבוא וישאל בכל אופן ויעז פניו, שהרי אז יקומו כל בני העיר להקהות את שיניו ולהכותו מנה אחת אפיים על שהעז פניו לדבר נגדם בחוצפה ובבוז. על רשע מסוג זה מדבר בעל ההגדה ובמקרה כזה, כשהרשע הוא יחידי, באמת מגיע לו שינהגו עמו בתקיפות, כאשר הוא בא לפגוע באמונת כלל הציבור ומנחיל את הבליו לכל שומע. 

אולם, אם יתרבו האנשים הרשעים ויהיו הרשעים רוב בני העיר, הרי שאז לא יחתו מפני כל ויעזו פניהם לומר ככל אשר על לבם, ויזעקו בקול גדול "מה העבודה הזאת לכם".

ולכן, באה התורה, ש'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' ואמרה - "והיה כי יאמרו אליכם בניכם (בלשון רבים), מה העבודה הזאת לכם" - עליכם להשיב להם בנחת ושלוה - "ואמרתם (אמירה – לשון רכה), זבח פסח הוא לה'".

ולכן, כותב הרב עובדיה שהיות ובהגדה של פסח כשהשואל הוא יחידי, שהרי מדובר על "אחד רשע", והוא הדיוט קופץ בראש, לומר "מה העבודה הזאת לכם", במקרה כזה, עלינו להטיח בו אבן ולהקהות את שיניו.

בפרשתנו מופיעה בפעם הראשונה שאלת הבנים (פרק י"ב, פסוק כ"ו), אחרי שהתורה מקדימה בחגיגיות ומבשרת להם על העתיד הצפוי להם –

"וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְקֹוָ֛ק לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת".

ואז, מה שעלול לקרות הוא, שיבואו הבנים ואפילו לא 'ישאלו' אלא 'יאמרו' לכם –

"וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם".

וכאן מדריכה אותנו התורה לענות לו בצורה עניינית, שכל העבודה הזו באה כדי להשריש בעם-ישראל את הנס הגדול שהיה במצרים, שהקב"ה דילג ופסח על בתי ישראל, באמצעות הבאת קרבן פסח שמזכיר את זה שהקב"ה פסח על בתי ישראל. וזה לשון התשובה בכתוב –

"וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיקֹוָ֗ק אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל".

מי הוא אותו 'רשע'? ומהי ההתרסה במילים שאומר "מה העבודה הזאת לכם"?

לדעת המהר"ל, ה'רשע' איננו אדם שלא מקיים מצוות או בור ועם-הארץ, כפי שישנם ציורים בהגדות שכך מציירים אותו, אלא הוא אדם משכיל וחכם וחוקר, בדיוק כמו החכם, אלא נחשב כ'חכם להרע'. ונראה את לשונו –

"אמנם יש היפך החכם, כמו שהחכם מתחכם בידיעה יתירה ותוספת, יש כנגדו שהוא חכם להרע לשאול דברי מינות [=כפירה]...וזה נקרא רשע פירוש רשע בחכמה להתחכם בדברי מינות שכל הנוטה לרע נקרא רשע".

לדעת המהר"ל, השאלה שלו - של המתחכם להרע - כוונתו בדברי כפירה כוללים - בשביל מה צריך בכלל את כל המצוות והעבודה הכרוכה בכך?

ולכן עונים לו, שיבין שיש טעם לעבודה זו ומדגימים זאת במצוות קרבן פסח.

מדברי בעל ההגדה על ה'רשע' – "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" - לומד ומדייק הרב קוק זצ"ל, שאמנם ה'רשע' הוציא את עצמו מן הכלל, אבל אנחנו לא מוציאים אותו מכלל ישראל, למרות שהוא מוגדר כ'רשע'.

מנמק זאת הרב חרל"פ בספרו 'מי מרום' על ההגדה, מדוע אנו לא מוציאים אותו מן הכלל, למרות היותו כביכול רשע - משום שנאמר עליו 'אילו היה שם לא היה נגאל', כלומר: אם היה נשאר במצרים, הרי הוא ניתק עצמו מעם-ישראל, אך מכיוון שיצא משם והצטרף לעם ישראל, אנחנו בוודאי לא נרחיק אותו מעם ישראל.

מוסיף הרב דרוקמן בספרו על ההגדה (עמ' 67), שבהכנת המצה יש להיזהר שהבצק לא יחמיץ ולכן כל זמן שלשים את הבצק הוא אינו מחמיץ וברגע שמפסיקים ללוש הבצק יתחיל להחמיץ. איך מפסיקים את תהליך ההחמצה לתמיד  ? זה רק על ידי אפיית הבצק בחום האש.

כותב הרב דרוקמן זצ"ל, שבחנוכה השנה מלאו שלש-שנים לפטירתו, שהיציאה ממצרים הייתה מעין שריפה של ישראל באש הגאולה, באש של גילוי שכינה. מי ש'החמיץ' לפני היציאה לא המשיך הלאה, אך מי שיצא כבר 'נאפה' ונשרף באש הגאולה ושוב לא יחמיץ עוד לעולם ויישאר תמיד חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, בבחינת 'על כורחך אתה חי, על כורחך אדם ועל כורחך אתה ישראל'.

מאוד מיוחדים ואקטואליים מה שכתב רבי שלמה-אפרים מלונטשיץ בעל ה'כלי-יקר' על התורה. לדעתו, אין מדובר באיזו תופעה שולית של אדם מסוים שמנותק ממסורת, אלא התורה מזהירה שתהיה תקופה לאחר שייכנסו לארץ ושיהיו  אנשים שלצערנו ילעגו על כל מה שקשור לתורת ישראל (מוכר לנו?...) ויש בזה סכנה גדולה למסורת ישראל, כי 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות', תוך שהיא לועגת למסורת העוברת מדור לדור בעם ישראל וזה לשונו –

"וכאן אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם לשון רבים. אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת ה' יתברך, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר ושמרתם את העבודה הזאת תשמרו אותה שלא תיהרס...על זה אמר 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם', רצה לומר והיה צורך זה השימור באותו זמן כי יקומו בניכם בנים משחיתים ויאמרו דרך לעג מה העבודה הזאת לכם כי בלעגי שפה ידברו אל העם הזה ... ועל אותו זמן אמר ושמרתם את העבודה, כי אז היא צריכה שימור ביותר לעמוד כנגד המלעיגים, ולכך נקט בניכם לשון רבים כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך כי בטלה דעתו אצל כל אדם...".

הרב שמשון רפאל הירש יורד לשורש התקלה, כיצד יגיע מצב שבנים של עם ישראל ילעגו וכל כך ינסו לפגוע בכל הקדוש לעמנו. לדעתו, תהיה תקופה שהאדם ישים עצמו במרכז וכל מחשבתו ותוכניותיו יעסקו ב'איך זה מועיל לו' ו'במה זה מקדם אותו' (גם זה מוכר לנו?...) וזה מה שכותב הרב הירש –

"...כזאת ישאל דור, שהתנכר לא-לוהיו, המעמיד את האדם אך בשירות עצמו וקובע ערכו של מעשה לפי תועלתו הממשית גרידא" (פרק י"ב, פסוק כ"ו).

אי אפשר לסיים את המאמר הזה כדרכנו מבלי להביא גם את הזווית האחרת וללמד שכוונת הבן הרשע לא הייתה להתריס או לצאת כנגד כל הקדוש לעם ישראל ועל כן אני חוזר על דברים שכתבנו בעבר בכמה הזדמנויות, שיש המלמדים זכות על שאלת הבנים 'מה העבודה הזאת לכם'.

אחד ממלמדי הזכות הוא רבינו מיוחס, פרשן קדמון שכנראה חי ביוון. לדעתו, יש מקום לשאלת הבן ה'רשע', כי באמת  קרבן פסח שונה מכל הזבחים, משום שנאכל בלילה צלי אש דווקא ועל מצות ומרורים ואת השאלה הזאת ישאלו הבנים שנמצאים בארץ ורואים איך מתנהגים עם שאר הקרבנות וזאת שאלה לגיטימית.

לפי גישה חיובית זאת כלפי הבן הזה, מדוע אם כן נקרא רשע ומה לא לגיטימי במה ששואל?

אלא, הביקורת על הבן הזה היא לא על תוכן הדברים, אלא על הסגנון ועל עצם השאלה הכוללנית 'מה העבודה הזאת לכם', אבל לא על עצם השאלה. וזה לשונו –

"כי יאמרו אליכם. כשישאלו אתכם. מה העבודה הזאת. מה נשתנה הזבח הזאת מכל הזבחים לאוכלו בלילה צלי על מצות ומרורים".

ללמדנו, שהמוות והחיים ביד הלשון וכל דבר תלוי כיצד אומרים ומתי אומרים.

בגישה דומה מסביר ה'ספורנו', ששאלת הבן הזה היא רצינית, כי יש כאן שוני נוסף משאר הקרבנות –

"מה העבודה הזאת לכם. שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור".

ונביא לסיום עוד שני פרשנים שנוקטים בלימוד סנגוריה על ה'רשע', בהדגשה שמטרת מעשה הקרבן אחרי שיצאו ממצרים הוא מיותר.

הפרשן הראשון הוא ה'אלשיך' הקדוש וגם הוא כשאר מלמדי הזכות טוען, ששאלת הבנים הייתה ממקום של רצון להבין, אבל לא בגלל צורת הקרבת הקורבן כפי שכתבו אחרים, אלא הבן הזה מערער על עצם הצורך להביא קרבן פסח כשנמצאים כבר בארץ, היות שמהתורה ניתן להבין שכל מהותו של הקרבן הוא להזכיר את הנס שהיה במצרים. והבן הזה תמה ושואל: האם לצורך כך צריך לחזור על ה'טקס' עם כל העבודה וההגבלות שיש בכך וכל המאמץ הכרוך בכך, רק כדי שנעשה זיכרון כלשהו?...וזה לשונו –

"...והנה, אז בעשותכם המצווה הזאת והעבודה, יתחמץ לבב בניכם לאמר. לו היתה זכירה בלבד החרשנו, אך העבודה ממש, הלא לאותם שהוצרכו לתת הדם לאות על המשקוף כו', יצדק הזבח, אך לא לנו רק לזכור על פה מה שהיטיב הוא יתברך לאבותינו, ואם כן למה זה נזבח את הפסח בכל דור ודור. וזהו אומרו מה העבודה הזאת לכם, בני דור אחר".

טענה זאת מוכרת לנו גם כיום, כאשר אפשר להיות 'יהודי טוב' ולזכור את מצוות ה' גם בלב בע"פ - ומדוע צריך לעשות כל כך הרבה פעולות...

בדרך דומה כותב גם הנצי"ב מוולאז'ין בספרו ''העמק דבר', שהטרוניה של הבנים היא, שלכאורה לקרבן פסח אין מטרה חשובה ואין חשיבות וענין להביא קרבן על נס שהיה לעם ישראל בעבר, כי יש מטרות חשובות אחרות להביא קרבן, וזה לשונו –

"...מה העבודה הזאת לכם. של קרבן פסח, שאין לה שום תכלית כמו כל קרבן שבא לרצון או לכפרה...אבל פסח למה הוא בא?, אם מפני התודה לה' על הנס של יציאת מצרים, לא הייתה ראויה אלא לאותה שעה, שלא מצינו מצוה לעשות זכר לנס לעולם, זולת חנוכה ופורים קבעו חכמים בזמנם ג"כ לטעמים ידועים בעניין הנס שיהא לנו לזכר, ולא לגוף הנס בלבד, מעתה יש לדעת מה הענין שמורה מעשה הפסח לדורות".

מסופר על רבי יהודה-לֵייבּ מגור, בעל ה"שפת אמת", שנסע פעם לרופא בברלין לשם טיפול רפואי. כשחזר, יצא אליו אחיו, ר' שלוימלה אלתֵּר, בלוויית כמה חסידים כדי לקבל את פניו במעבר הגבול. כשנפגשו ונתנו שלום זה לזה שאל ר' שלוימלה בבדיחות: "אמור נא, האם ראית בברלין 'עֶרליכֶע יוּדין' – יהודים אמיתיים ונאמנים?"

ענה ר' יהודה לייב: "ראיתי יהודי נאמן אחד כשהייתי שם במקווה". ואז הוסיף ואמר בשם סבם, רבי יצחק מאיר: "במשנה נאמר: 'וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת' (מסכת אבות א, ו). למה נאמר 'כל האדם'? מכיוון שאם אנחנו דנים חלק מהאדם, אנחנו מוצאים דברים רבים לגנותו. אבל אם אנחנו רואים את האדם כולו – ודאי נמצא בו זכות ודבר טוב."

המשיך ר' יהודה לייב ואמר: "כך הדבר לגבי היהודים שבעיר ברלין. כאשר רואים כל אדם ואדם בפני עצמו רואים את גנותם, אבל כשרואים את כל יהודי ברלין אפשר לדונם לכף זכות."

נתפלל בימים אלו, לאחר השבר הגדול של שמחת-תורה תשפ"ד, יום שבו קמו אויבנו להשבית את השמחה בתורתנו ולנסות להשמיד ולהרוג ולאבד - וקם עם-ישראל כאיש אחד בלב אחד להדוף את האויבים שלנו, יש לנו ללמוד על חשיבות האחדות בעם-ישראל, שכל חלקי הבנים יושבים בליל הסדר יחד סביב שולחן אחד, כל אחד והשקפת עולמו, וללמד על כל אחד ואחד מהם זכות בלב שלם – ובע"ה יהיה זה הניצחון המוחלט על אויבנו – שנזכה!

שבת שלום וחודש טוב!