מה בין קורח לאוניית אלטלנה – לפרשת קורח

כי עם ישראל איננו בן-גוריון. עם ישראל איננה מפא"י. עם ישראל הוא הקפיטאן שלנו, הוא המפקד בנימין, הוא – הפצועים שלנו, הבחורים והבחורות שגילו גבורה עילאית. עם ישראל הם החיילים-הגיבורים בירושלים, בדרום, בצפון, בגליל, עולי הגרדום, מוחצי האויב..."

חלפו כבר כעשרה חודשים מתחילת מלחמת 'חרבות ברזל', מלחמה הנמשכת גם בדרום וגם בצפון, ולצערנו הרב כמעט בכל יום אנו מתבשרים על נפילתם ופציעתם של חיילי צה"ל, שנלחמים בגבורה ובמסירות נפש שקשה לתאר.

אחת התכונות בנפש האדם היא הרצון לחיות חיים של שגרה, ונראה שגם רוב הישראלים חזרו לשגרה במובנים רבים – חלקם חיוביים כגון מסחר, נופש בארץ ואפילו בחו"ל – אך לצערנו הרב ישנו תחום אחד, שרצינו מאוד להאמין ולחשוב שייעלם לחלוטין לאחר שמחת-תורה תשפ"ד, ואני מכוון כמובן למאבק הפוליטי והתקשורתי, בו קבוצה מסוימת מעוררת מדון ומריבה וביזוי מוסדות השלטון ואיומים על חייהם של ראש הממשלה ומשפחתו, כאילו לא למדנו כלום. אמנם, בשבועות הראשונים לאחר מתקפת המחבלים על דרום-הארץ הייתה אחדות נפלאה, אולם לצערנו הרב האחדות התפוגגה אט-אט וחזרנו לימים שלפני המלחמה.

עם כל הכאב בזה שקיימת מריבה, ומחלוקות כה קשות בזמן מלחמה, כאשר כל אחד מאשים את זולתו, אני רוצה לומר שלמעשה עם-ישראל בנוי בד.נ.א שלו לנהל מחלוקת, כאשר התפילה שזו תהיה לשם-שמים. ברם, אנו מכירים במציאות ויודעים, שבכל ההיסטוריה של עם-ישראל היו מחלוקות, חלקן היו מועילות ומחכימות כמחלוקות  התנאים והאמוראים, אך לצערנו רוב המחלוקות בהיסטוריה של עמנו היו אישיות, שהולבשו על הבדלים אידאולוגים.

כשבאים לכתוב על פרשת 'קרח', אי אפשר להתחמק מהנושא המרכזי בו וזו המחלוקת הקשה שהייתה בין קורח ועדתו למשה.

ניסיתי אמנם לבחור השנה לכתוב על נושא אחר בפרשתנו ו'לברוח' מנושא המחלוקת אך לצערי לא הצלחתי…

את תשומת ליבם של הפרשנים תפסה מילת הפתיחה של פרשתנו – 'ויקח'.

הקושי צץ מיד, כי התורה לא מספרת לנו מה לקח קורח. וזה לשון הפסוק –

"וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן".

ועל זה כותב ה'כלי יקר' בפתיחה לפרשתנו –

"בקיחה זו באו הרבה פירושים, יען כי לא פורש אם קיחה בידיים או בדברים כמו 'קח את הלויים' (במדבר ח ו)…".

ישנם מדרשים המפרשים, שבפועל אכן קורח לקח משהו, כגון: לקח טלית שכולה תכלת, בגלל הסמיכות ל'פרשת ציצית' בה מסתיימת פרשת שלח. לפי פירוש זה, קורח רצה להמחיש את טענתו, ש'כל העדה כולם קדושים' ואין צורך לחלק למעמדות ולכן לקח את הטלית שכולה תכלת ובה התריס כנגד משה-רבנו, והדברים ידועים, שקורח טען שטלית כזו צריכה להיות פטורה מציצית. וכן מפרשים שטען כלפי משה, ש'בית מלא ספרים' צריך להיות פטור ממזוזה, ומשליך זאת על כך שלא יהיה צורך במנהיגות וכולם שווים, כולם בבחינת 'טלית שכולה תכלת'. וזה לשון ה'כלי יקר' –

"..והנה קרח חלק על פרשת ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האוהל כי אמרו שמשה בדה מלבו שתי מצוות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמו שכתב רבינו בחיי את הטענה המפורסמת שלהם  כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג".

וסיבה נוספת, פחות ידועה, לפטור את הצורך במנהיג, ולא מצינו פרשנים רבים שמשתמשים בה –

"…ועוד רמוז בזה לומר, שעיקר טעם שתי מצוות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצוות ה', כמו שנאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא יתברך וכל מצוותיו ואין צורך".

ברם, רוב המדרשים והפרשנים מפרשים את ה'קיחה' של קורח כלקיחה רוחנית שברובה שלילית, וזה לשון המדרש אגדה (בובר ט"ז, א') –

"ויקח קרח וגו'. מה לקח?, מקח רע לעצמו לקח!!".

המדרש טוען, שיש לקיחה שאיננה של חפצים או דברים גשמיים, אלא לפעמים אדם עושה איזו פעולה מסוימת ובאמת נוצר מצב שהוא לוקח משהו ולא מודע כמה הדבר עלול להזיק לו, וזה מה שלקח קורח לעצמו – רק צרות…

בפירוש השני המדרש טוען, שהמילה 'ויקח' היא בעצם מילת קוד לתאר מצב של מחלוקת קשה –

"דבר אחר: 'ויקח' לשון מריבה, שנאמר 'מה יקחך לבך' וגו' (איוב ט"ו י"ב)".

במדרש אחר שוב מדגישים, שהלקיחה היא לא משהו פיזי, וזה לשון המדרש –

"ויקח קרח. מאי ויקח, אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. את מוצא זכה אדם קנה שם טוב לעצמו. לא זכה קונה שם רע לעצמו, שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י, ז), זה אהרן הכהן. ושם רשעים ירקב (שם), זה קרח שאותו היום הוכר שהוא רשע".

רש"י בעקבות תרגום אונקלוס מפרש בפירושו הראשון את המילה 'ויקח' –

"לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם".

נדמה לי, שגם בעברית של ימינו, משתמשים בביטוי 'לקח צד' לאדם שתפס צד במחלוקת.

הרמב"ן יוצא נגד פירושו הראשון של רש"י ועל כן מפרש אחרת את המילה 'ויקח', שמשמעותה להתייעץ עם עצמו ועם לבו ועם רגשותיו, וזה לשונו –

"ודעת המדרש אינו כפירוש הרב. אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כעניין שנאמר מה יקחך לבך. ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד, וכן מה יקחך לבך, אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם, אבל כוונת המדרש בויקח קרח, שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה. וכן מה יקחך לבך, מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה, או מה ירמזון עיניך, שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלהים,

אמרו עוד במדרש (רבה יח טז) ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח, מה לקח, לא לקח כלום אלא לבו נטלו, אמר הכתוב מה יקחך לבך, והוא כמה שפירשתי".

רבות טרחו חז"ל והפרשנים להסביר, מה גרם לקורח לצאת נגד מנהיגם של ישראל נגד משה רבנו. רוב הפרשנים תולים בכך, שהסיבה המרכזית זו הקנאה שהיא 'אבי אבות הטומאה' בנגעים של האדם וגם אדם שיהיה חשוב ככל שיהיה עלול להיות נגוע בקנאה באחר.

ברם, מצאתי בספרו של הרב אלתר טפליקר, בעל 'משיבת נפש', הסבר אחר ונוסף לסיבה של קורח להתפרצות נגד משה רבנו [הספר נפוץ ונודע מספרי חסידות ברסלב. תוכנו של הספר הוא, שגם הרחוקים ביותר מהקב"ה יכולים לחזור בתשובה. הספר מכיל לקט של פרקים קצרים מתוך הספרים ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות. המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בלבוב בשנת ה'תרס"ב]. הרב אלתר מתאר בספר את המניעים של קורח ליצירת משבר האמון בין קורח לבין משה. קורח לא הבין שתפקיד בכיר כזה זה מינוי של הקב"ה ואפילו תפקידים זוטרים יותר הם על פי ה'. וזה לשונו –

"זה שאמרו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, שהרי קרח נתקנא בנשיאות אליצפן וביקש כבוד ונסתמו כמו שאמרו רז"ל אין ממנין ראש מלמטה כ"א נחתך לו כבוד מלמעלה, ואפילו ריש גרגיתא מן שמיא הוא דממנין ליה. והיה לו ללמוד מבני משה שלא נחתך להם שום גדולה להודיע שאין שום מעלה ירושה לבניו וכל אחד יכול לקנות לו מעלה כשירצה".

רש"י בפירושו השני מפרש את המילה 'ויקח' מלשון "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'..", והכוונה היא לקחת את הזולת ולהעביר אותו אליך על ידי פיתוי בדברים, וזה לשון רש"י –

"דבר אחר: ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ, כה) קח את אהרן, (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים".

פירוש נוסף מצאנו במדרשים, שהמילה 'ויקח' בפרשתנו מבטאת התארגנות של קבוצת אנשים לבוא כנגד משה בעוצמה ציבורית יותר גדולה והמדרש מוכיח זאת  ממה שכתוב – "ויקח [אברם] את שרה אשתו ואת לוט, אף כאן ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים".

אין דבר יותר קשה מן המחלקת. אנו אמונים על כך, שהשפה העברית מבטאת גם את ערכיה דרך המילה עצמה ולכן גם כאן מצאנו מספר רמזים, שהמילה 'מחלקת' שלילית.

ראשי התיבות  שלה – מאירה חרפה ליקוי קללה תועבה.

מחלקת – אותיות קלחת, כלומר נידון בגהנום.

מחלקת – חלק מת, כלומר חלקו למות.

מחלקת – לקח מות.

ומשה-רבנו –  הוא אמר שלא תתקיים התורה והשירה אלא בעת השלום, שנאמר "וידבר משה את דברי השירה הזאת עד ת(ו)מ"ם" – ת(ו)מ"ם ר"ת תגר מלחמה מדון, ועוד.

אז מה עושים? איך ניתן למנוע ולצמצם מחלוקות?

דברי מוסר ותובנות גם עבורנו מתוך סיפור המחלוקת של קורח מצאנו בדברי אחד מגדולי הראשונים, רבינו בחיי, בדברי הפתיחה שלו לפרשה. הוא מביא את הפסוק במשלי –

"שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנוּ, בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ" (משלי יא, כ"ז-כ"ח).

וזה לשונו בהסבר הפסוק והלקחים שצריך להפיק מסיפור קורח –

"שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם, שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק: (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", …מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה… וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל (מכות יא א) ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט: (במדבר לה, כה) "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול, לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש…".

אחת המחלוקות המפורסמות והכואבות עם הקמתה של מדינת ישראל התרחשה בדיוק החודש לפני 76 שנים, בתאריך ט"ו בסיוון תש"ח, וידועה כ"פרשת אלטלנה". הספינה אלטלנה נרכשה באירופה על ידי מחתרת האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והפליגה לישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשעליה כ-900 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמה, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל שזה עתה הוקם. במהלך המשא ומתן בין הנהגת האצ"ל לנציגי ממשלת ישראל התגלעו חילוקי דעות קשים באשר לשאלה איך יחולק הציוד הצבאי מהאוניה – לצה"ל כולו או בעיקר ליחידות האצ"ל, כולל אלה העצמאיות שנותרו בירושלים. האוניה עגנה בחוף כפר ויתקין וניסתה לפרוק שם את הציוד הצבאי, אך האזור כותר ע"י כוחות צה"ל.

משהחלו חילופי אש, פנו קברניטי האוניה דרומה והיא עגנה מול מרכז תל אביב ביום שלישי ט"ו בסיוון תש"ח (22 ביוני 1948), אך שם התחדש הוויכוח, שוב החלו חילופי אש ובשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה שנורה על ידי תותח של צה"ל ועלתה באש. האוניה טבעה על כל הציוד שעליה, מרבית האנשים שחו אל החוף אך 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו באותו יום.

אבקש להביא מדבריו של מפקד האצ"ל דאז וראש ממשלת ישראל, מר מנחם בגין ז"ל, שנשא למחרת נאום חוצב-להבות בשידור רדיו "קול החרות" – ודבריו מתאימים גם לימינו אנו.

"אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח. גם היום לא… ולכן עוד יש תקוה. ועוד יבואו ימים טובים, למרות הכל.

ואני קורא לאחי בארגון הצבאי הלאומי: לא לפתוח באש. אני מצווה עליכם: להחזיק בנשק – כל אחד על נשקו בכל מקום, בירושלים, בתל-אביב ובכל מקום. אך אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער…לא תהיה מלחמת אחים. האויב בשער. ואם יחדש האויב הסתערותו נצטרף כולנו…שוב ניקח נשקנו ונתיצב למלחמה ונילחם שכם בשכם עם הפלמ"ח, שכם בשכם עם ההגנה. אין לנו טענות לאנשיהם. יש ביניהם רעים מאד… אבל זה מיעוט קטן. הרוב – אחים הם לנו…

אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להילחם למען עם ישראל…כי אסור שאח ירים ידו אל אח. שאסור כי נשק עברי יופעל נגד לוחמים עבריים. יעמוד כל אחד לימין חיילינו – כל חיילינו – עד אשר שוב יתלכדו ויהיו לעם אחד. למחנה לוחם אחד.

כי עם ישראל איננו בן-גוריון. עם ישראל איננה מפא"י. עם ישראל הוא הקפיטאן שלנו, הוא המפקד בנימין, הוא – הפצועים שלנו, הבחורים והבחורות שגילו גבורה עילאית. עם ישראל הם החיילים-הגיבורים בירושלים, בדרום, בצפון, בגליל, עולי הגרדום, מוחצי האויב. היהודים השפוטים הנותנים הכל למען האומה. עם ישראל הוא הטוב שבעמים, אם הצליח אחר אלפי שנות גלות, אפילו בהנהגה כזאת, להגיע עד הלום. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל. את הטובים ואת הלא-טובים, את התועים והשוגים. נוסיף לאהוב ולהלחם.

אחי ואחיותי, למען עמנו ולמען ארצנו – קדימה!

יחי עם ישראל! תחי המולדת העברית! יחי גיבורי ישראל – חיילי ישראל. לעדי עד".

נתפלל אי"ה שתחזור האחדות לשרור בינינו, ובוודאי בהקשר למלחמה, משום שזו בקשת הלוחמים בחזית! ונישא תפילה לשלומם של חיילי צה"ל וכל כוחות הביטחון שמחרפים נפשם במלחמה ותפילה לשלומם של החטופים והחטופות ולשיבתם במהרה לחיק משפחתם, אכי"ר!

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!