מדוע בחר הרב קוק בפסוק "הרנינו גוים עמו" – לפרשת האזינו

בסידורו של הרב קוק, עולת ראיה (חלק ב' עמ' שפ"ט), לאחר ההקפה האחרונה של שמחת-תורה, מופיע הפסוק הלקוח מפרשתנו "הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ". מה עושה דווקא פסוק זה בסדר ההקפות ומדוע הכניסו בנו, הרב צבי-יהודה זצ"ל, כשערך את סידור הרב זצ"ל?

הרב צבי יהודה מגלה לנו בהקדמה להלכות ומנהגי שמיני עצרת ושמחת תורה (עמוד שפ"ג) את סיבת הדבר:

"ומשנת תר"צ, אחרי זוועת הפרעות שהיו בא"י בשנת תרפ"ט, היה מזמר בהתגברות ובהתלהבות קודש איומה את הפסוק האחרון שבסוף שירת האזינו…".

אסון נורא קרה בחברון בשנת תרפ"ט, עם רציחתם של שמונים וששה יהודים הי"ד, וכשהרב קוק שמע זאת התעלף במקום. אירוע זה השפיע רבות על האווירה הקשה בישוב היהודי וגם בביתו של הרב. כשהחלו ההקפות בשמחת תורה, החל  הרב קוק לשיר בהקפה ראשונה ולהלחין את הפסוק הזה מפרשתנו. כל הסובבים  אותו הזילו דמעות והצטרפו אל הרב למעגל ובלב שותת דם התלהטה המנגינה שסחפה את כל הקהל (ראה 'מועדי הראי"ה'  לרב נריה עמ' קכ"ה).

אם-כן, מדוע בחר הרב קוק דווקא בפסוק הזה להביע את רגשותיו?

עד ששואלים אנו על בחירתו של הרב זצ"ל, נקדים ונשאל – מדוע בחר הקב"ה ומשה-רבנו בפסוק זה כפסוק האחרון של שירת 'האזינו'? מה מיוחד יש בפסוק זה שהוא המסיים את השירה?

תשובה לכך אנו מוצאים במדרש תנאים (דברים פרק ל"ב פסוק מ"ג): "עתידין אומות העולם להיות משבחין לפני ישראל למחר כשתבוא גאולה לישראל שנ' הרנינו גוים עמו". רש"י הרחיב את הדברים וביאר, שאומות העולם ישבחו את עם ישראל, שדבק בדתו ובמסורת שלו למרות כל מה שעבר עליו כעם – "הרנינו גוים עמו – לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו".

ברגע גדול זה, עם ישראל יבוא חשבון עם אויביו, גם על הדם הרב שנשפך וגם על עושק הרכוש והממון שלקחו מעמנו. וכה דברי המדרש שם:

"…'כי דם עבדיו יקום  ונקם…' הרי כאן שתי נקימות, נקם על הדם ונקם על החמס. מנין אתה אומר שכל חמס וחמס שאומות העולם חומסין מישראל הקדוש ברוך הוא מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו בתוכם? שנ' (עובדיה  א י) 'מחמס אחיך יעקב'".

הרשב"ם משווה את הנאמר כאן לדברי הכתוב בתהילים (פרק קי"ז), שהוא הפרק הקצר ביותר בתנ"ך – שני פסוקים בלבד!

"(א) הַֽלְל֣וּ אֶת־ה' כָּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כָּל־הָאֻמִּֽים:(ב) כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶֽאֱמֶת־ה' לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽ-הּ:" ומסביר הרשב"ם, שבשני המקומות ישנה תביעה לעם ישראל לשבח את הקב"ה, לאחר שראו את חסדיו עמם וזה לשונו:"…'הרנינו גוים עמו' – על עמו, כמו 'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים' והאמינו בו שהרי 'גבר עלינו חסדו' יותר משאר האומות, ולפיכך שבחוהו והאמינו בו ויגבר עליכם כמונו. אף כאן הרנינו ושבחוהו ועבדוהו וכן יעשה לכם אם תיראוהו ותעבדו אותו" (פרק ל"ב, פס' מ"ג).

המגיד מדובנא מפרש את הפרק הקצר הזה בתהילים כדרכו במשל לאדם עיוור, שהיה נוהג לצאת לדרכו כל יום לעבר חנות המכולת הקרובה למקום מגוריו כדי לקנות את מצרכיו. וכיצד היה צועד העיוור למטרתו? היה סופר את הצעדים וכך היה יודע להגיע לחנות שידע את מיקומה. יום אחד צעד כרגיל מביתו לכיוון החנות, אך נער פוחז שידע את מסלולו של העיוור כל יום, השליך אבנים למרכז המדרכה בה צעד, כדי לראות בנפילתו. בדרכו לחנות שם לב העיוור ששכח את ארנקו בבית, מיד ספר את הצעדים לאחור והגיע לביתו, נטל את הארנק וחזר לצעוד  לכוון החנות. בינתיים עבר אדם טוב-לב וסילק את המכשול מדרכו של העיוור. העיוור צעד כדרכו ולא ידע ממה ניצל, לא עלה בדעתו שנער רע מעללים ניסה להפילו כחלק מ"תעלול נעורים".

כך מפרש המגיד את הפסוק בתהלים "הללו את ה' כל גוים" –  הגויים אשר ידעו במה רצו להכשיל את ישראל, הם יודעים במה זממו לפגוע בעם ישראל והם אלה שלעתיד לבוא יהללו את הקב"ה, מכיוון שרק הם יודעים ממה ניצל עם ישראל והם הראשונים שיהללו את ה'.

גם בפרשתנו, הגויים לעתיד לבוא ירנינו, כי הם יודעים מה זממו לעשות לעמנו ולכן הם יהיו הראשונים לפאר ולרומם את שם ה'. הרב קוק בחר בפסוק זה, המתאר מצב שעם ישראל יהיה זקוק לנקמת ה', כדי לשכך את הכאב על הדם שנשפך. פסוק זה מסיים את שירת האזינו, כי יש בו הבטחה גדולה שיכירו וידעו כל יושבי תבל את מלכותו של הקב"ה .

נסיים בדבריו הנפלאים של הרש"ר הירש, המדבר על כך שהגויים ירננו כתוצאה מהיחשפות לתורתנו הקדושה, ונביא את דבריו הנפלאים:

"…אזהרת "הרנינו גוים עמו", המופנית כאן אל הגויים, מבוססת על ההנחה שהתקיימה בסופו של דבר: שהספר הזה של תורת ה' יתפרסם בעולם על ידי נושאיו הפזורים עד שיהיה נחלת כל הגויים, ועל ידי כך גם אזהרה זו לגויים תובא לידיעתם, ויחד עם זה גם יוכן לבם להבנתה. שהרי הספר הזה יפיץ בעמים את התורה על ה', האל היחיד, ועל אמיתות הנובעות ממנה: השוויון והאחווה בין בני האדם וחובות הצדק והאנושיות. כתוצאה מכך תיסלל הדרך להבנתה ולקיומה של אותה אזהרה ולהגשמתה ההולכת ומתקדמת. ונמצינו למדים מכל זה: עם ישראל נושא עמו את ספר הספרים בקרב העמים ובהשפעת הספר הזה הרי הוא מאיר את עיני העמים ומלמד אותם אורחות מוסר, ונמצא שעם ישראל סולל לו בעצמו את הדרך לשערי הגאולה".

יתכן וביאור זה עמד לנגד עיניו של הרב קוק בראייתו הרחוקה את הצפוי לישראל ועל כך יכול היה גם במצב הקשה לפזז ולרקוד בשמחת תורה עם המילים הגדולות האלו – " הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ".

שבת שלום וחג שמח לכל בית הישיבה