מאחורי הקלעים - 'נחל-ארנון' ו'קריעת ים-סוף' - לפרשת חוקת

יש אירועים גדולים בהיסטוריה של עמנו, שלא זכו להיכנס לכותרות ולתודעה של הציבור. אם נשאל כל ילד בעם ישראל על נס קריעת ים-סוף או על יציאת מצרים, בטוחני שלא יהיה אחד שלא שמע על כך. אני נזכר בביקורי בארצות הברית לפני שנים רבות, כאשר מארחנו לקח אותנו לעיר הסרטים, הוליווד, כדי שנתרשם מעולם הקולנוע. במסגרת הסיור, צפינו כיצד הצליחו להפיק את הסרט על 'קריעת ים-סוף', האפקטים הוצגו שם גם לאחר שהסרט לא הוקרן יותר בציבור וירד מהאקרנים, אולם אנשי ההפקה הבינו, שסיפור 'קריעת ים-סוף' תמיד יעניין את העולם כולו.

והנה, רש"י [פרק כ"א פסוק י"ד] בפרשתנו אומר בשם התנחומא, שישנו עוד נס שיספרו בו "כשם שמספרים בנסי ים סוף, יש לספר בניסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים" ומה היה הנס? – מגלה לנו רש"י בהמשך – "שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ. כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו 'אשר נטה לשבת ער', שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב".

ועולה השאלה, האם מישהו שמע על הסיפור המדהים הזה?! סקר מהיר שערכתי בקרב נוער ומבוגרים גילה, שלצערנו אף שומרי תורה ומצוות אינם מודעים לאירוע נפלא  זה, שרש"י משווה אותו לנס קריעת ים סוף.  ואם-כן, מהו הטעם, שסיפור זה נמצא בשוליים של התודעה היהודית, למרות שעוצמתו איננה פחותה מקריעת ים סוף או יציאת מצרים?

יתכן לומר, שעם ישראל עבר בהיסטוריה שלו אלפי אירועים, שאת חלקם התורה לא טרחה לספר לנו ואנו לומדים אותם רק דרך מסורת חז"ל. גם במקרים שהתורה כתבה על אירוע מסוים, אבל כתבה אותו רק ברמז, ורק חז"ל האירו אותו בדבריהם, הרי אירועים אלה ללא עוגן מעשי בחיינו ונמצאים רחוק מהתודעה הלאומית.

למדנו מכאן את חשיבותם של המצוות המעשיות. חג הפסח ונס קריעת ים סוף חדורים בהכרתנו, משום שסביבם ניתנו לנו מצוות רבות, חלקן נוגעות לפרטי אכילה,  לאיסור אכילת חמץ, למצוות שתיית ארבע כוסות ועוד, וכן חג שביעי של פסח, שכולו מוקדש לזיכרון נס קריעת ים סוף. אין עם בעולם, שלאחר אלפי שנים יודע בדיוק מתי יצאו אבותיו מהשעבוד, מה הם אכלו בדרך וכו' וכל זה רק מכוח ההלכות הרבות והחגים שסביבם.

ידוע הסיפור על ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, שנשא דברים מול ועדת פיל בשנת 1936 [ועדה שבראשה עמד הלורד פיל והמנדט שלה היה לבדוק את שורש הסכסוך יהודי ערבי ולהציע פתרונות]. לאחר עדותו של דוד בן-גוריון, שאל אותו הלורד פיל, מהיכן הגיע לארץ ובן-גוריון השיב, כי בא מפלונסק. הלורד המשיך ושאל, היכן היא פלונסק זו ובן-גוריון ענה כי זו עיר בפולין. כאן באה השאלה הנוקבת; הלורד שאל את בן-גוריון, האם יש בידו מסמך או שטר-מכר הנותן לו, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות. על דוכן העדים היו מונחים ספר התנ"ך והקוראן עליהם הושבעו העדים. בן-גוריון נטל את ספר התנ"ך בידו וענה: "זה הקושאן שלנו!". ואז הוסיף ואמר – "לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה "מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם.והנה יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים – מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצא ועד היום".

לפי דברים אלה, ניתן בהחלט להבין, שהנסים שקרו בנחל ארנון רחוקים מתודעת העם, משום שלא נצטווינו על כך דבר ואין שום מצווה מעשית הקושרת אותנו לאירוע גדול זה.

נדון עכשיו בעצם האמירה של רש"י  "כשם שמספרים בנסי ים סוף יש לספר בנסי נחלי ארנון שאף כאן נעשו נסים גדולים". מדוע רש"י משווה את מה שקרה בנחל ארנון למעמד של קריעת ים סוף?

יתכן לומר, שמה שקרה גם בקריעת ים סוף וגם בנס בנחל ארנון הוא, שעם ישראל נחשף לגודל הנס רק בסופו. גם בקריעת ים סוף, רק לאחר שעם ישראל ראה את מצרים מתים על ים סוף, הכיר והודה על הנס, שהרי מרגע יציאתם ממצרים, ניקר בתוכם החשש שמא המצרים יגיחו מהצד השני של הים וכפי שמספרת הגמרא [ערכין ט"ו.] "דא"ר הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו…מאי דכתיב: 'וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו'? מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה, ואומרים: כשם שאנו עולים מצד זה, כך מצרים עולים מצד אחר, אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותם ליבשה…מיד פלטן ליבשה, דכתיב: 'וירא ישראל את מצרים מת על וגו'…".

גם בנחל ארנון, עם ישראל כלל לא ידע שנעשה לו נס ורק שראו בעיניהם את ההרוגים האמוריים בתוך הבאר – רק אז אמרו שירה "אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה" וכפי שחז"ל מספרים לנו [מדרש דברים רבה, פרשת דברים] – "מה עשו האמוריים? הלכו הגיבורים שלהם וישבו להם במערות, אמרו: כשיירדו ישראל לתוך הנחל הזה אנו יורדין עליהם ואינן מרגישין בנו, עד שאנו באים עליהם מאחריהם ומכלין אותם, וישראל  אינן יודעים. אמר הקדוש ברוך הוא, שלא יהיו ישראל מתייגעין עליהם עולין ויורדין, הקיף הקדוש ברוך הוא את ההרים זה לזה, ונכנסו אותן ההרים לתוך המערות וריצצו כל הגיבורים שבתוכן, ועברו ישראל ולא ידעו מה נעשה להם, וחזרו ההרים למקומן, וישראל משעברו אמר הקדוש ברוך הוא, ולא אודיעם מה נסים עשיתי להם? אמר רשב"ג 'נתת פת לתינוק הודע לאמו!!' …הבאר ירדה לה וישבה בנחל זה, והיתה מתגברת ועולה והוציאה את כל ההרוגין שבמערות, והיו צפין על פני המים, וישראל מבקשין את הבאר ולא היו מוצאין אותה, הסבו פניהם וראו אותה, וראו שם הרוגין שאין להם חקר ומספר, וכה"א 'ומשם בארה' היא הבאר אשר אמר ה' [במדבר כ"א ט"ז], והלא כבר יש לה עמהם מ' שנה, ומהו 'בארה'? אלא שהיו גדולים הנסים שנעשו להם ע"י הבאר משנעשה להם על הים, אותה שעה פתחו ישראל את פיהם ואמרו שירה, שנא' 'אז ישיר ישראל'..".

שני הנסים הגדולים הללו הם דגם לכך, שעם ישראל נמצא במערכת נסים שלא תמיד הוא מודע להם ולא תמיד הקב"ה מגלה לנו מה עשה למעננו.

המגיד מדובנא מפרש כך את הפרק הקצר ביותר בתנ"ך שנמצא בספר תהילים, פרק קי"ז, סך הכול שני פסוקים – "הַלְלוּ אֶת ה', כָּל-גּוֹיִם; שַׁבְּחוּהוּ, כָּל-הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ, חַסְדּוֹ; וֶאֱמֶת-ה' לְעוֹלָם; הַלְלוּ-יָהּ.".  לכאורה הפרק הקצר הזה קשה מאוד, מה יש לגויים להלל  את הקב"ה על כך שהרעיף מחסדו על עם ישראל? אמנם רש"י במקום מפרש, שמדובר על העתיד לבוא, אך רבי יעקב קרנץ מפרש כדרכו בקודש בעזרת משל על סגי-נהור [עוור], שבכל בוקר היה צועד לעבר המכולת השכונתית  בעזרת צעדים ספורים שידע מראש כדי לקנות את המצרכים הבסיסים לאותו יום. ילדים פוחזים, שהכירו את דרכו ואת מסלולו, חמדו לו לצון והניחו בדרכו מספר חפצים שיתקל בהם וייפול [ה' ישמור]. באותו בוקר, לאחר שעשה מספר צעדים, נזכר ששכח את ארנקו בבית, ספר שוב את צעדיו וחזר לביתו על מנת ליטול את ארנקו. באותו זמן, עבר שם אדם שראה את המפגעים על המדרכה וסילקם כאזרח הגון. העיוור יצא שוב לדרכו עם ארנקו ופסע בניחותא, מבלי שידע כלל שנעשה לו נס ומאן-דהו סילק את המכשולים בדרכו ומבלי להעלות בדעתו מה רצו לעולל לו אותם ילדים רעים וחטאים. הנמשל, מבאר המגיד מדובנא,  הוא על הגויים, המתכננים רעות על ישראל ויודעים כיצד הדברים בסוף משתבשים להם, יכולים להלל להקב"ה על כך שגבר חסדו על ישראל. רק הם יודעים מה היה יכול לקרות לנו לולי הקב"ה לא היה שומר על בניו.

מכירים אנו את דברי חז"ל בכמה מקומות, שדימו עניינים שונים ל'קריעת ים-סוף', כדי להדגיש ולהבליט שאין אנו מודעים לגודל הנס ולגודל הפלא על קיומם. לדוגמא, כאשר רצו חז"ל לתאר קשיי פרנסה, אמרו: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קי"ח ע"א). אבל לענ"ד, לא רק ביטוי לקושי יש כאן, אלא דרישה מהאדם להתבונן בחסדיו של הקב"ה שזן ומפרנס את העולם מקרני ראמים עד ביצי כינים [עבודה זרה ג:] ובשעה שאדם נוגס את לחמו וטועם את מטעמיו וחושב שהדברים מגיעים לו, פשוט שצריך להבין את גודל הנס ושיש לו מזון בביתו. על זו הדרך, חז"ל מדמים את זיווגו של אדם לקריעת ים-סוף ונאמרו על כך הסברים רבים, אולם אין ספק, שהיכולת לחבר בין שני אנשים שונים ואחרים ולעשותם אחד, הוא-הוא נס בסדר גודל של 'קריעת ים-סוף' ואדם צריך לקום בבוקר ולומר, 'ברוך שעשה לי נס בבית הזה' ותודה לקב"ה שחיים יחדיו עם כל השוני.

ובכלל, כל מעשה הבריאה, מתחילתו ועד סופו, כל-כולו נס אחד גדול ושומה עלינו להפנים בכל עת שהעובדה שאנו חיים על בלימה, נגד ההגיון ונגד הטבע, זהו רק מכוחו של בורא העולם ועלינו, כבעלי הנס, להכיר בניסים אלה בכל עת ובכל שעה.

אנו למדים מספר תובנות מהאירוע המופלא של נס נחל ארנון בפרשתנו. כדי שאירוע או דבר מסוים יישאר בתודעתנו וידובר ויסופר בו, הוא באמצעות קיום מצוות מעשיות המזכירות את העניין. בנוסף, חובת הכרת-הטוב היא על כל דבר קטן כגדול, בהתבוננות גדולה בחסדי ה' יום-יום ושעה-שעה, לא רק כאשר רואים את החסד בעיניים, אלא עלינו להעמיק ולראות את כל הנעשה תחת השמש כנס אחד גדול ולהודות ולהלל ולהכיר טובה  למי שאמר והיה העולם.

שבת שלום לכל משפחת הישיבה