לפנים משורת הדין - לפרשת יתרו

בשעה ששורות אלו נכתבות, מתחולל דיון ציבורי האם ראוי שהפרקליטות תנהל משא ומתן עם ראש הממשלה לשעבר מר בנימין נתניהו על עסקת טיעון. גם האוהדים וגם המתנגדים למר נתניהו רוצים שהמשפט יתנהל עד סופו ולא יגיעו לפשרה – כל קבוצה מהטעמים שלה – אלו רוצים להוכיח ש'תפרו לו תיק' וזה יתברר כאשר יזוכה בבית משפט, ואלו רוצים שהמשפט יתנהל עד סופו כדי להוכיח שאכן ראש הממשלה לשעבר לקח ונתן שוחד וכו'. אלו גם אלו לא רוצים למצות הליך של 'לפנים משורת הדין'. וכאן נשאל – האם זו דרכה של תורה ?   

בתחילתה של פרשת יתרו נקרא עשרה פסוקים שלמים, שבהן מתארת התורה את ההדרכה המפורטת שיתרו נתן למשה כיצד לנהל את ההליכים המשפטיים של עם ישראל. כולם מתמקדים ובצדק ברעיון המרכזי של יתרו של יצירת מבנה של בתי דין ושעל משה רבנו לחלק את העומס המוטל עליו לשפוט את עם-ישראל. העצה של יתרו למשה היתה, שלא לרכז אצלו את כל הדיונים המשפטיים, ולערוך מבנה של מערכת משפט הירארכית, שרק הנושאים החשובים והבלתי ניתנים להכרעה יבואו לפני משה. אך, אלו לא היו כל עצותיו של יתרו למשה.

אם נתבונן היטב בדברים של יתרו, כפי שחז"ל למדו את דבריו, הרי בתוך הרעיון הגדול של חלוקת סמכויות לבתי דין בכל עיר ועיר יש גם אמירה אחת נוספת בדבריו, חשובה ביותר, שיש אחריה הדרכה משמעותית – לא רק בצד הבירוקרטי של ההליך המשפטי, אלא המלצה לתוכן ועשיית המשפט והצורך להשתדל לדון ולשפוט 'לפנים משורת הדין' ולא לעמוד על קוצו של יו"ד. וזה למדו מהמילים – "את המעשה אשר יעשון" – ודרשו חז"ל (מסכת סנהדרין), שכוונת יתרו הייתה שיש לדון 'לפנים משורת הדין', וזה לשון הכתוב –

"הִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן (שמות י"ח, כ').

לצערנו הרב, המלצתו של יתרו לדון ולשפוט בגישה מקילה של 'לפנים שורת הדין' לא נתקבלה בעם ישראל וכמעט לא התקיימה לאורך ההיסטוריה הארוכה של עמנו. במדינת ישראל יש את המספר הגבוה ביותר בעולם של עורכי דין לנפש.  על כל 128 אנשים יש עורך דין אחד, וזה על פי הנתונים של שנת 2019 . לשם השוואה, באותה שנה באנגליה על כל 400 אנשים היה עורך דין אחד ובגרמניה על כל 600 אנשים היה עורך דין אחד. שמא אנו כחברה לא נוטים לוותר האחד לאחר ולא מעוניינים להתפשר ולכן צריך כל כך הרבה עורכי דין. אגב, בישראל היו נכון לשנת 2019 כ-70,000 עורכי דין פעילים.

רבי יוחנן, מרא דאתרא של ארץ ישראל, ששימש כראש ישיבה בטבריה למעלה מששים שנה, טען שאחת הסיבות המרכזיות לחורבנה של ירושלים הייתה  עמידה על הדין ללא ויתור, בבחינת 'ייקוב הדין את ההר' וכך מובא בגמרא (בבא מציעא ל':) –

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".

מיד שאלו אותו חבריו וכל מי שהיה נוכח בהכרזת מסקנתו זו – 

"אלא דיני דמגיזתא לדיינו?" [=האם רוצה אתה שידונו לא לפי דין-תורה?!, ורש"י מבאר: 'מגיזתא' = עם (של גויים) שנקראים 'גוזאי', שדנים בייסורים ובחזקה].

ועונה הגמרא –

"אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

רבי יוחנן העמיד את הסיבה המרכזית לדעתו לחורבן ירושלים, בגלל בתי המשפט והאווירה הציבורית שדקדקו בצורה קיצונית שלא לסטות מן הדין, בין בענייני ממונות ובין בעניינים אחרים. האווירה הייתה כזו שמעוררת חשדנות ואי אמון איש בזולתו וכל אחד הרגיש צורך למצות את הדין עם השני, בלי לתת מקום לחמלה ולרחמים וללכת לפנים משורת הדין, ודרשו רק דין וכמובן השתמשו בסיסמא המוכרת לנו ש'יש לשמור על שלטון החוק'. חברה כזו מעידה, שיש בה ריקבון אנושי ואין בה קורטוב של רגישות ואמפתיה וזה לדעתו של רבי יוחנן מה שהביא בסופו של דבר לחורבן הממלכה ולנפילת ירושלים.

חז"ל מונים סיבות רבות לחורבן הבית, אבל רבי יוחנן כמי שהיה הסמכות הרוחנית בארץ ישראל קבע, שזאת סיבת החורבן של עם ישראל בארצו, לאחר קיום של שמונה-מאות שנים!!! (עם הפסקה של שבעים שנה).

'מדינת ישראל' של אז הייתה מדינה פורחת, עם סנהדרין שישב בלשכת הגזית, כלכלה וצבא חזק, קשרי-חוץ יוצאים מן הכלל, כאשר מכל העולם באו ללמוד על העוצמה הצבאית והמדינית של ישראל. ולמרות הכול, כל המפעל העצום הזה קרס, בית המקדש חרב והעם יצא לגלות. מסקנת רבי יוחנן שזאת הסיבה הדומיננטית ביותר לסיבת החורבן – היחסים הרעועים בתוך החברה היהודית של אז שבאה לידי ביטוי במערכת המשפט.

חכמינו זיכרונם לברכה הבינו, שעוצמה של עם איננה נשענת רק על עוצמה צבאית או כלכלית, אלא ישנם גורמים מתחת לפני השטח, שהם הגורמים האמתיים לנפילה הגדולה ועל כן גם הביעו את דעתם ב"ועדות חקירה", שישבו בתוך בתי המדרש. הועדה שחקרה את הנושא כ-130 שנה לאחר החורבן, הייתה בבית מדרשו של רבי יוחנן, בוועדה ישבו חכמים חשובים נוספים, חלקם דיברו על שנאת חינם וחלקם מנו גורמים רוחניים נוספים. ברם, דברי רבי יוחנן מחברים אותנו להצעה של יתרו – "ואת המעשה אשר יעשון" – זה 'לפנים משורת הדין'.

חז"ל מביאים מספר דוגמאות לאופן שיש לבטא את העיקרון של 'לפנים משורת הדין' ודוגמא קלאסית לכך מופיעה בגמרא (ב"מ פ"ג.). מספרת הגמרא על רבה בר חנן, שפועלים שהיו אמורים להעביר את חבית היין שברו אותה וכל היין נשפך. לקח רבה בר חנן את הגלימה של אותם פועלים כדי לכסות על הנזק. באו אותם פועלים והתלוננו לפני רב. אמר לו רב לרבה בר חנן: "החזר להם את הגלימה" וכששאל האם הדין כך? אמר לו: "כן, על פי הפסוק 'למען תלך בדרך טובים' (משלי ב'). לאחר שהחזיר את הגלימה באו לפני רב אותם הפועלים ואמרו: "עניים אנחנו ועבדנו כל היום בהעברת החבית ורעבים אנחנו ואין לנו מה לאכול". אמר רב  לרבה בר חנן: "לך ושלם להם שכרם". שאל אותו: "האם הדין כך?" אמר לו: "כן, על פי הפסוק במשלי 'ואורחות צדיקים תשמור'.

מסופר על רבי זושא מאניפולי זי"ע, שפעם אחת ביקשה ממנו זוגתו הרבנית שיתן לה כסף כדי שתוכל לתפור לעצמה בגד חדש, לאחר שהישן כבר אינו ראוי ללכת בו, אך מחמת עניותו של הרבי לא היה לו כסף לתת לה, אמנם הוא הבטיח לה שבהזדמנות הראשונה שיהיה לו כסף הוא יתן לה, כדי שתתפור לעצמה בגד חדש. ואכן, לאחר כמה ימים השיג הרבי סכום כסף ומיד ניגש לזוגתו הרבנית ומסר לה את הכסף.

לאחר כמה ימים, הבחין הרבי שפניה של הרבנית עצובות , והיה נראה שדבר מה מעיק על לבה, ושאל הרבי את זוגתו בפליאה , והלא כבר נתתי לך כסף לתפור לך בגד חדש, ומדוע זה נפלו פנייך, השיבה הרבנית ואמרה, שאכן מיד עם קבלת הכסף היא ניגשה לחייט כדי שיתפור לה בגד חדש, אמנם כאשר באה לקחת את הבגד ממנו לאחר כמה ימים, נאנח החייט אנחה עמוקה שיצאה מעומק לבו, ולשאלתה מדוע הוא נאנח, השיב ואמר שבתו הכלה אשר בביתו כלתה נפשה כבר מזמן לבגדים חדשים עבור יום נישואיה הקרובה ובאה, אך לגודל עניותו אין בידו את האמצעים הנדרשים כדי לתפור לה את הבגדים, ולפני יומיים ראה החתן שלה שאני תופר בגד, וחשב שזה לכלתו, והתחיל לשמוח, אך כשנודע לו שהבגד שייך לאשה אחרת ואני לא תופר אותה לצורך כלתו, הוא התרגז מאוד ואיים להשבית את השמחה באם לא אתפור לכלתו בגד חדש, ועל כן נפלו פניו כי אינו יודע מהיכן לקחת כסף כדי לקנות בדים ולתפור לבתו הכלה בגד חדש.

מיד כששמעה הרבנית את דברי החייט האומלל, נכמרו רחמיה בקרבה, ואמרה לו שהיא נותנת לו את הבגד במתנה עבור בתו הכלה כדי שתוכל לשמוח ביום כלולת אפריונה ולא תושבת השמחה. והמשיכה הרבנית ואמרה לבעלה: "ועכשיו תבין היטב למה נפלו פניי, כי למעשה, אין לי שום בגד חדש עבורי, לאחר שנתתיו במתנה לבת החייט".

כשמוע הרבי את דברי זוגתו הרבנית, שאל אותה מיד, "האם שילמת לחייט על עבודתו וטרחתו?" הרבנית לא הבינה, ואמרה לבעלה: "והלא נתתי לו את הבגד החדש במתנה, למה לי גם לשלם לו על כך?". אך ר' זושא ברוב טוב-לבו ענה לעומתה ואמר: "והלא נצטווינו בתורה "לא תלין פעולת שכיר", והרי החייט עבד בשבילנו, וכי אם נתת לו בטוב לבך במתנה הוא צריך להפסיד את שכרו? לא ולא! הוא עבד בשבילנו וחייבים לשלם לו". ואכן, מיד נחפז רבי זושא למעון החייט, ושילם לו את שכר טרחתו עבור הבגד שתפר…הנה לנו מימוש דברי רב  לנהוג 'לפנים משורת הדין'. דורות רבים אחרי הארוע בגמרא .

קביעתו של רבי יוחנן, שבגלל שלא דנו 'לפנים משורת הדין' מעוררת שאלות עקרוניות שאין כאן המקום לדון בהם לעומק. רק נזכיר, שעקרון השוויון לפי החוק הוא פסוק מפורש בפרשת משפטים – "ודָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבֽוֹ", דהיינו: כשבאים לדין, אין לתת עדיפות לעני מתוך חמלה או לעשיר מתוך יראה וכבוד, אלא דין אחד שווה.

אם-כן, מתי נדון 'לפנים משורת הדין'? ואכן, בשאלה זו התחבטו ראשונים ואחרונים. דעת רבי מרדכי בן הלל הכהן, שהיה מגדולי הפוסקים לפני כ-750 שנה, הידוע בספרו 'המרדכי', היא שיש לפסוק 'לפנים משורת הדין', גם אם יש צורך לכפות אדם לנהוג במידת הדין וזה לשונו –

"גם אנן כייפינן [כופים] למיעבד לפנים משורת הדין" (ב"מ סימן רנ"ז).

רבי יואל סירקיס בפירושו 'בית-חדש' על הטור [הב"ח] לפני כ-420 שנה כותב גם הוא, שצריך להקל על העניים וכל מי שזקוק לחמלה וז"ל –

"וכן נוהגים בכל בתי דינים בישראל, לכוף לעשיר [ולפסוק לטובת העני ]בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך [אלא לפנים משורת הדין]" (חושן משפט סימן י"ב ס"ק ד').

אולם, פסיקה זו לא התקבלה אצל כולם על-אף החשיבות שיש לפסוק 'לפנים משורת הדין'. הרמב"ם בספר המצוות כותב –

"הזהיר [את] הדיין מ[ל]חמול על עני בדין, אבל ידין לו הדין באמתו לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והעני להכריחו [לעני] לפרוע מה שהוא חייב. והוא אמרו יתעלה 'ודל לא תהדר בריבו' [לא תעשה רע"ז]".

רבי סעדיה גאון (הרס"ג) מוביל קו, שהפניה ללכת 'לפנים משורת הדין' היא מכוונת למידיינים ולא לדיינים עצמם, שהם מחויבים לפסוק על פי דין בלבד. כלומר, על היהודי שרץ לבתי דין ללכת 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו –

"ואולם, מה שקראו בשם קדמוניהם דרך טובים ואורחות צדיקים הרי חובה שילכו הבריות המתדיינים ולא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעוול, שלא יעוות למאמרו "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל". (מתוך ספר הפיקדון לרס"ג).

הראי"ה קוק זצ"ל טוען באיגרת, המופיעה בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל"ט), שיש הבדל אם אדם לגמרי מעוות את הדין כשהולך 'לפנים משורת הדין' שזה אסור, לבין אם אתה משלב בתוך הפסיקה, גם את היסוד של 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו –

"ומכל זה מוכרחים לומר, שהכתוב שאומר 'ודל לא תהדר בריבו'  הוא נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מידת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים".

מצאנו בדברי רבי יונתן בן עוזיאל, ש'לפנים משורת הדין' חשובה במיוחד כשעומד לפניך אדם רשע וזה לשונו (כתר יונתן שמות י"ח, כ') –

"ותזהיר אותם את החוקים ואת התורות ותודיע להם את התפילות שיתפללו בבית כנסתם, ואת דרך שיבקרו לחולים, ושילכו לִקבור מתים, ולִגמול בה חסד, ואת המעשׂה וקו [יושר] הדין, ושׁיעשׂו מִלפנים למשורת [הדין] לרשעים".

לסיום, ברצוני להדגיש שמפני חשיבות הנושא כפלנו חלק מהדברים מתוך ספרי 'אעירה שחר' (חלק ב', פרשת דברים). אין ספק, שלא רק בתחום המשפט יש חשיבות לנהוג 'לפנים משורת הדין', אלא בכל תחומי החיים. ברם, יש חידוש גדול שדווקא בתחום המשפט נכנסים יסודות של גמילות-חסד ואהבה ולכן ליתרו היה חשוב מאוד, שדווקא משה רבנו שהניח את יסודות המשפט יצהיר על כך.

כך סבר וכתב גם הרש"ר הירש בפרשתנו –

"אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין", ועליו לוותר על זכותו. הרי זה הפתח, שדרכו נכנסת גמילות – חסד לתוך תחום הדין, ואהבה לתוך תחום המשפט, ואין לדיין לתבוע זאת ממנו, אך כל מבקש משפט יטיל זאת על עצמו. גם הוראה זו בדבר מעלתה העליונה של החובה המוסרית והחברתית, כך סבור יתרו, צריכה אף היא לצאת מפיו של משה… ".

נתפלל לבורא עולם, שישלח רוח ממרום על עם-ישראל לנהוג בכבוד ובסובלנות האחד לזולתו ולא ינהגו במידת 'ייקוב הדין את ההר', אלא בוויתור ובאהבה, בשלום ובריעות – אמן כן יהי רצון!

שבת שלום לכל בית הישיבה!