לי זה לא יקרה - לפרשת נצבים

אין כמעט אדם בישראל שלא נחשף לסלוגן "לי זה לא יקרה". סיסמא זו שגורה בפיהם של ארגונים שונים, וביניהם אלו הפונים במיוחד להורים, שיזהרו מפני כל מיני סכנות המאיימות על הילדים, ולא יאמרו 'לי זה לא יקרה', כגון ברחצה בבריכה, שם מקפחים ילדים את חייהם לצערנו באירועים לא מעטים, בתאונות דרכים ועוד מרעין בישין, כגון השארת תינוק ברכב, שלצערנו על אף שכל אחד בטוח ש'לו זה לא יקרה', לצערנו זה קורה והרבה. תופעה זו שאדם שחושב ש'לו זה לא יקרה' הגיע גם לפתחנו במגפת הקורונה, בה יש לא מעט אנשים שאינם מקפידים על ריחוק חברתי ומסכה ואף כאלה שאינם מתחסנים וטוענים ש'להם זה לא יקרה'…

האם זה חלק מהאופי האנושי וחלק מהמציאות, שאנשים עלולים לפתח אורח-חיים כזה, שלא לייחס לסכנה כמשהו שיכול לקרות באמת? כנראה שכן!! האם זה אופייני במיוחד לעם היהודי, או למנטליות והאווירה הישראלית ש'יהיה בסדר'  או שיטת ה'סמוך' הישראלית? כנראה שיש בזה משהו לצערנו ,

בפרשתנו לתופעה זו קוראים – "שרירות לב" – אותה תסמונת של 'לי זה לא יקרה'. אנו שומעים אזהרה מפורשת בפרשתנו, פרשת 'נצבים', שאדם שומע את מה שעלול לקרות למי שלא ישמור תורה ומצוות ובכל אופן הוא לא משנה את דרכו ובשרירות לב מרגיש שבו זה לא יגע.

"וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה" (כ"ט, י"ח).

בקריאה פשטנית נראה שזו כוונת הכתוב, התורה רוצה להזהיר אותנו משאננות יתר כאשר אדם מתברך בלבבו ואומר לעצמו 'שלום יהיה לי'.

ואכן רש"י על אתר אומר זאת במפורש וזה לשונו –

"והתברך בלבבו – לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי".

לדעת רש"י, כל זה נובע מטעות בקריאת התמונה האמתית של המצב וזהו ההגדרה לדעתו של שרירות לב  כי במקום לבדוק לעומק מה עלול לקרות ומה המצב האמתי יש בני אדם שמסתכלים והולכים אחרי המצב החיצוני הזמני אחר הרגש ולא אחר השכל, וזה לשונו של רש"י שם בהמשך –

"בשרירות לבי אלך – במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות".

ברם, יש מהראשונים וביניהם תרגום יונתן שלשיטתם 'שרירות לב' מבטאת מצב שאדם מתייאש ואומר לעצמו – יהיה מה שיהיה – מין פטליזם כזה, ולכן לא מוכן להתאמץ ולשנות מהרגליו. וזה לשונו –

"והיה בשמעו את דִברי השבועה הזאת ויתייאש בלִבו לאמור שלום יהיה לי כי בחוזק יצר הרע של לִבי אלך…" (כתר יונתן פרק כ"ט פסוק י"ח).

תופעה זו שמתאר התרגום יונתן היא די נפוצה, שאדם אומר לעצמו – 'בין כה וכה אני לא טהור, בין כך ובין כך אני מלוכלך בחטא, אז לפחות נהנה מהמצב ואמשיך לעשות את מעשיי'. ברם, עכשיו זה יהיה במודע, ונחשב שעושה במזיד ובכוונה תחילה, אמנם מתוך ייאוש, אבל זה מדעת, ועל כך הפסוק מזהיר בהמשך 'למען ספות הרווה את הצמאה' ומפרש התרגום יונתן –

"…לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל.…. 'הרווה' – שוגג שהוא עושה כאדם שיכור שלא מדעת: 'הצמאה' – שהוא עושה מדעת ובתאווה".

הרשב"ם, נכדו של רש"י, טוען שכוונת הכתוב לומר שאדם מגיע למצבים שבהם כבר העונש והסכנה לא מרתיעים  אותו וזה רק בגלל שהוא אדם שבע וקשה לו להתמודד עם הצורך לוותר על חיי עושר ושובע ולכן חוטא ומפתח זלזול בסכנה העתידה לבוא על ראשו. וזה לשונו –

'למען ספות הרווה' – המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא: 'הצמאה' – לתאבון שאינו רשע כעושה להכעיס מתוך שובע".

רבי יוסף בכור שור [הריב"ש] מבעלי התוספות, בפירושו 'בכור שור' על התורה, יורד לסוף דעתם של אותם אלו, שאינם חוששים ממה שצפוי להם, משום שטוענים שהרי הם לא התחייבו באלה ובשבועה וזה לשונו –

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי כי בשרירות"- שיאמר מה לי בצער הזה?, הלא לא קבלתי האלה!!, שלום יהיה לי כשאלך בשרירות – לבי, כי אני לא קבלתי – האלות הללו,!! …ויעשה כל שלבו חפץ, שהרי לא קיבל האלות והשבועה והברית"

יש מצבים שבהם האדם כל כך מושרש בדרכו ויכול להפוך חושך לאור ולהצדיק ולהתפאר בדרכו, הפוך ממה שהיינו מצפים ממנו. כך רואה את פני הדברים רבי חיים פלטיאל פרשן מקרא בן המאה ה13 מצרפת  .בפירושו לתורה –

"והתברך בלבבו. כלומר יתגדל ויתפאר בלבו ויאמר לית דין ולית דיין למען ספות הרווה את הצמאה, כלומר להוסיף זדונות על השגגות".

טעות די נפוצה אצל לא מעט אנשים, המסתתרים תחת זכויותיהם של צדיקי הדור ואומרים – 'להם לא יקרה, אז גם  לנו לא יקרה בזכותם'. אמנם נכון הדבר, שצדיקי הדור מגינים על הדור, ברם מי שמשתמש בזכותם כדי לעבור עבירה טועה בגדול. וזה לשון רבנו בחיי בשם אבן עזרא –

"בשרירות לבי אלך. יאמר: שלום יהיה לי אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה שהם רבים ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו: לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן, והטעם: מיד יכרת, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל".

הגאון מוילנא בספרו 'אדרת אליהו' סובר, שהסיבה שיש מצב בו האדם פועל בשרירות לב, היא כאשר התחושה שלו שמדברים על הכלל ועל כן הוא מוציא עצמו מן הכלל ומרגיש שהקב"ה מדבר על כולם אבל לא לכל אחד באופן פרטי, וזה קרה בקללות האחרונות בפרשת 'כי תבוא', שנאמרו בלשון יחיד לכלל ישראל, מה שאין כן בקללות שבפרשת 'בחוקותי' שנאמרו בלשון רבים ושם הפניה לכל אחד מעם ישראל. וזאת כתב הגאון על פי הגמרא (מגילה ל"א:), המחלקת בין התוכחה בספר ויקרא לספר דברים, תוך שהיא מסבירה את המשנה, שבקריאת הקללות בפרשת 'בחוקתי' אין מעלין לתורה כמה עולים, אלא אחד בלבד קורא את כל הפרשה, מה שאין כן בפרשת 'כי תבוא' שמותר להפסיק ולעלות מספר קוראים, והסיבה שפרשת התוכחה בספר דברים נאמרה בלשון יחיד, מה שאין כן בפרשת בחוקתי נאמר בלשון רבים. נלמד את דברי הגאון בלשונו –

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. ביאורו מפני שרז"ל אמרו (סוף מגילה) בתוכחה הראשונה אין רשאי להפסיק. מפני שבלשון רבים נאמר'. ובתוכחה השניה רשאי להפסיק מפני שבלשון יחיד נאמרה. פי' שבלשון רבים נאמרה וקאי על כל יחיד ויחיד. והשניה בלשון יחיד נאמרה והוא על כלל ישראל כאחד. וזהו אומרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת השנייה. הנאמרת בלשון יחיד על כלל ישראל. והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי הלא אני יחיד ולא נאמר רק על כלל ישראל. לכן נאמר והבדילו ה' לרעה כיון שפירש עצמו מכלל ישראל".

תופעה זו שמדגיש הגאון מוילנא מוכרת לנו מהשירות הצבאי, כאשר המפקד בא ופונה לכלל המחלקה ומצווה לעשות פעולה מסוימת, כל אחד כמעט מלבד הצדיקים והחיילים המסורים באמת חושב שלא מדברים אליו…וכן במקומות אחרים.

הרב פנחס הורביץ, רבה של פרנקפורט ורבו של החתם סופר, כותב בספרו 'פנים יפות' על החומש, שלפעמים המניע של האדם האדיש שהולך בשרירות לבו בא ממקום שהתרגל לעשות את העבירה ומכיון שעשה אותה פעמים רבות מרגיש כאילו זה הותר, וזאת כפי הידוע לנו מהגמרא (קידושין), ש'כיון שאדם עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר' ועל כן אומר בעל 'פנים יפות' –

".. וכיון דאומר מותר שוגג הוא (שבת ס"ח:) מסיתו היצה"ר כי לא יענש שוב מחמת שנעשה לו כהיתר שהוא שוגג, והיינו דכתיב והתברך בלבבו לאמר וגו' בשרירות לבי אלך, …אבל כיון שנעשה לו כהיתר שוב אין כח ליצר טוב  להטותו לטובה בהיותו אומר כי הוא היתר, וז"ש והתברך בלבבו …".

ומוסיף הרב הורביץ תובנה מזעזעת, שההיתר שאדם נוהג בגלל שעשה עבירה פעמים רבות חמור יותר מאדם שעובר עבירה במזיד, וזה לשונו –

"…אך כבר כתבנו שזה שנעשה כהיתר הוא חמור הרבה יותר מן המזיד שהוא מורד נגד השם יתברך  לחשוב זה שהזהיר עליו כהיתר הוא, ונידון על המחשבה רעה הזאת כשנעשה לו כהיתר במעשה, ואחז"ל [יומא פז א] עבר עבירה ושנה אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וז"ש לא יאבה ה' סלוח לו שאין הש"י רוצה בתשובתו, ואמר כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא דאף שקבלו ישראל ערבות זה בזה, היינו שמחויבין להוכיח זה את זה כדכתיב [ויקרא יט, יז] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אבל לאחר שנעשה לו כהיתר אין תועלת בתוכחה וסבר שהוא מותר, אל תוכח לץ פן ישנאך ואין בזה ערבות לכך אמר באיש ההוא".

מצאתי פנינים יפות בספרו של הרב יוסף-דוד זינצהיים, מי שהיה הרב הראשי הראשון של צרפת מטעם ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת (1745-1812) בספרו 'שלל דוד' על החומש. בתחילה שואל המחבר, כי מהכתוב נראה שהסיבה שעם ישראל עלול ללכת בשרירות לב כאילו לא נוגע אליו, נובע מזה ששמע את דברי האלה והשבועה האלוקית ואז 'התברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי' כדברי הכתוב, ונשאלת השאלה כיצד שמיעת האלה והשבועה לקיים את הברית היא דווקא הגורם לתגובה של שרירות לב?

ומשיב שלכאורה עם ישראל יש לו טענה, מדוע הקב"ה כרת עמם ברית נוספת בכניסה לארץ ישראל, בנוסף לברית שכרת עמם בסיני [עיין מאמרנו בשבוע שעבר בפרשת כי תצא שעוסק בענין בהרחבה]. יתכן והתשובה משום שהברית בסיני הייתה בכפיה, כפה עליהם הר כגיגית. ברם, תשובה זו קשה לאומרה, משום שגם הברית בערבות מואב הייתה בכפיה, משום שהקב"ה השביעם שאם לא יקבלו את הברית לא יכניסם לארץ ויאלצו לסובב עוד במדבר, אבל אי אפשר לקרוא לזה כפיה, שהרי שבועה זו טובה גדולה בצידה, שהרי הם זוכים לקבל מתנה גדולה של כניסה לארץ, אז אין זו כפיה סתם, אלא הטובה הגדולה מבטלת את השבועה שמכריחה אותם, כי אם מכריחים משהו לקבל מתנה גדולה, אין זה נחשב לכפיה. הבעיה במתנה הזו, שבני ישראל לא חשבו שזו מתנה, שהרי ארץ ישראל מובטחת כבר לאבותיהם וזה מגיע להם בכל מקרה. וקבוצה אחרת בתוך הקהל יכולים לבוא בטענה הפוכה, שאין זו מתנה כלל וכלל, משום שאבותיהם מאסו בארץ חמדה וירגנו באליהם – סימן שלהיכנס לארץ זה בכלל לא מתנה ואין בזה שום טובה אלוקית.

יוצא, שהשבועה שהקב"ה השביע אותם שאם ילכו בדרך ה' יזכו לברכה ויכנסו לארץ וכו', הם לא ראו בזה טובה, ואדרבה ראו בזה עונש, ולכן אמרו לעצמם שנעשה מה שאנו רוצים ונלך בשרירות לב, כי אין לנו מה להפסיד.

זו הייתה ממש כפיות טובה, שחשבו שהטובה שהקב"ה משפיע עליהם זו לרעתם, גם בקבלת התורה בהר סיני ראו את ההגבלה שזה מגביל אותם ולא את הזכות בקבלת תורה אלוקית.

דרך נוספת להבין את האמירה בשרירות לבי אלך פורס בפנינו הרב יעקב צבי מקלנבורג (1785-1865 ), מהלוחמים הגדולים נגד הרפורמה בגרמניה, בספרו 'הכתב והקבלה' על התורה. לדעתו, מכיוון שעם ישראל נחשף לריבוי המצוות שחלקן הגיוניות ומובנות ובחלקן אין הבנה ברורה, ולכן הם נטו לזלזל ולטעון שיקיימו רק מה שהשכל מבין. נראה את לשונו –

"..שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצות מענינים שונים, קצתם מבוארים בטעמם וקצתם שאין לשכל מבוא בהם, כי מצור מקור החכמה ית' חוצבו, ויתפלל בעצמו לאמר הנה באמת הרבה מצות יש אשר אנו נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכלתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימי, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם, משא"כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל (רע"פ), ומלת [שרירות]  לב הונח על הדעת והשכל והבינה, כמו בלב נבון תנוח חכמה, וראיתי אני בלבי, פן יראה בעיניו ובלבבו יבין".

לסיכום ראינו מספר הסברים לביטוי 'כי בשרירות לבי אלך', ואפשר בהחלט לומר שכל ההסברים מבטאים מציאות מאוד מסוימת אצל אנשים שונים, ולמעשה אצל כל אחד מאתנו יכולה להיות אחת הסיבות או אולי כולם יחד.

לקראת יום הדין הבא עלינו לטובה, אנא הקב"ה ברך את עמך ואת נחלתך אשר אהבת, מלא ידינו מברכותיך ובע"ה בשבוע הבא בראש השנה נזכה כולנו בדין אכי"ר.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכל בית הישיבה!