"לדרוש א-לוקים" והקשר להכרת הטוב - לפרשת יתרו ולט"ו בשבט ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

מאמר זה נכתב בערב ט"ו בשבט, שחכמים קבעוהו לענין שנת המעשרות, שהוא לוח הזמנים ההלכתי של המצוות התלויות בארץ. לענ"ד יש בו ערך עליון נוסף, במיוחד לנו שזכינו לחיות ולגור בארצנו הקדושה. ביום הזה, הנחשב כ'ראש השנה' לאילן, אזי כפי שיש 'ראש השנה' לאדם שהוא זמן של חשבון-נפש, גם ביום ט"ו בשבט יש לעשות חשבון-נפש ולברר עד כמה אנו באמת מוקירים ומכירים תודה גדולה לבורא עולם על העולם הנפלא שברא לנו. אמנם נכון, אנו מודים לו פעם בשנה בחודש ניסן בברכת האילנות, בו אנו אומרים - "ברוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם" - אך האם מספיק להודות על כך רק פעם אחת בשנה?

בעלי התוספות (ברכות ל"ז.) אומרים, שזו גם המהות של ברכת 'בורא נפשות', שהקב"ה ברא את כל סוגי הפירות והירקות לתענוג, כי העולם היה יכול להסתדר רק עם לחם ומים. וזה לשונם –

"בורא נפשות רבות וחסרונם - כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולים העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן" [להרחבה עיין במאמרי "הכרת הטוב לט"ו בשבט", או בספרי "אעירה שחר" חלק א' עמ' 197].

ואם תשאלו, מה הקשר בין נושא 'הכרת הטוב' לפרשתנו פרשת 'יתרו', אני מזמין אתכם לפגוש פירוש מעניין ומיוחד בסוף מאמרי זה, הקושר אותנו לנושא הכרת הטוב, כמובן בנוסף למקומות רבים בפרשיות האחרונות, שנושא הכרת הטוב הוא מרכיב חשוב ומרכזי, כגון ב'שירת הים' ועוד.

במאמר זה אבקש להתעכב ולברר את הדו-שיח שהיה בין יתרו חותן משה לבין משה רבנו. דו-שיח זה נראה לכאורה כ'שיח של חרשים', כאשר בקריאה פשוטה של הפסוקים משה רבנו עונה ליתרו על שאלתו תשובה שלכאורה לא עונה כלל על השאלה.

יתרו שואל את משה –

"...מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב".

במילים פשוטות, כשרואה יתרו את משה חתנו יושב מזריחת החמה ועד שקיעתה והעם עומד עליו כדי לשמוע את דבריו, הוא שואל אותו למה אתה עושה את הכל לבד, כאשר כל העם צריך להיות לידך מבוקר ועד ערב.

ותשובתו של משה לכאורה אינה מתייחסת לשאלת חותנו. לדבריו, הוא נותן מענה לדרישת העם את אלוקים –

"וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱ-לֹהִֽים".

השאלה הייתה מדוע הוא עושה זאת לבד, ואם-כך כיצד התשובה של משה עונה על השאלה?

גם המשך תשובת משה – "כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו" - אינה עונה על השאלה מדוע אתה עושה זאת לבד?

את התמיהה הזו על תשובת משה מעלה ה'אור-החיים' הקדוש בפירושו בפרשתנו –

"...קשה מה תשובה זו עושה ?והלא ראה יתרו כי בא אליו העם לדרוש!! וכוונת קושייתו הוא למה יתנהג במנהג זה ?כי יש טורח לעם!. ודבריו ברור מללו [=יתרו דיבר ושאל באופן ברור] מדוע אתה יושב לבדך פירוש ואין שופטים אחרים לדון העם".

וממשיך ה'אור-החיים' הקדוש ושואל - האם יתכן שמשה רבנו לא הבין את כוונת שאלתו של יתרו?

ה'אור-החיים' מפתיע בתשובתו, שלדעתו אמנם כן, באמת משה רבנו הבין בצורה לא נכונה את הביקורת של יתרו עליו, שכביכול יתרו חושב שמשה מכריח את העם לבוא להישפט דווקא אליו, ולכן משה עונה כפי שעונה.

וזה לשונו של ה'אור-החיים' –

"ונראה כי משה הבין בדברי יתרו ...כי  מכריחם... ומחייבם שלא לעמוד לפני דיין זולתו, וזה סיבה שסובלים העם הטורח ואם יחפוץ ימנה עליהם דיינים וילכו לדון לפניהם".

ולכן, משה ענה לו שזה לא בא ממנו אלא העם רוצה לבוא דווקא אליו. 

"לזה השיבו כי לא ממנו אלא מהעם כי יבא מעצמו אלי ולא לזולתי [=לאחר] חפץ ללכת, ולצד שיקשה לך [=ליתרו] למה יחפצו בטורח זה, הטעם הוא כי יהיה להם דבר בא אלי ואמרו ז"ל (זהר ח"ב ע"ח א) בא אלי הדבר עצמו ויצטדק הדין לאמתו, ודבר זה לא ימצא בזולתי".

ולכן, משה רבנו לא מינה דיינים אחרים, כי ראה שהעם לא ילכו אליהם היות והם רוצים דווקא אותו.

יתרו מצידו השיב לו, שלמרות כן שימנה דיינים ויתכן שאנשים ירצו למנוע מעצמם את הטרחה להמתין שעות למשה רבנו ויהיו מרוצים מהפסיקה של הדיינים ואז לא יבואו אליו יותר ומי שלא יהיה מרוצה יבוא אל משה וממילא יוקל למשה.

ברם, אם נדייק במה שאמר משה, כשאמר שהעם בא "לדרוש א-לוקים", אין הכוונה שרק באו להישפט, אלא כתרגום אונקלוס 'לתבוע אולפן', כלומר ללמוד מפיו תורה, וכמובן אין תחליף למורה הזה, משה רבנו, שקיבל את התורה בסיני וכולם רצו את 'המקור'.

גם רש"י כותב –

"לדרש א-להים - כתרגומו למתבע אולפן, לשאול תלמוד מפי הגבורה".

וכפי שכותב מדרש 'שכל טוב' (י"ח, ט"ו) –

"ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש את א-להים. לדרוש מוסר הקדוש ברוך הוא ואזהרותיו על ידי, ודומה לדבר באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני (יחזקאל כ א)".

הרשב"ם מסביר את תשובת משה, שרק הוא יכול לעשות את מה שעושה... –

"כי יבא אלי העם לדרוש א-להים - כלומר אני לבדי צריך לשאול (אל) א-להים ואין בהם רגיל לדבר אל א-להים כי אם אני לבדי...".

נראה לנו, שתשובת משה הרבה יותר רחבה, כפי שהסביר זאת הרמב"ן, וזה גם מתחבר לפשט המילים שנאמרו על ידי משה, כי בתשובת משה ישנם שני חלקים - האחד בפסוק ט"ו –

"וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱ-לֹהִֽים" .

והחלק השני בפסוק ט"ז שלאחריו –

"כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱ-לֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו".

ולהלן ההסבר של הרמב"ן –

"השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת א-להים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר (ש"א ט ט) לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש א-להים לכו ונלכה עד הרואה, וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה (מ"ב ח ח), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב), כמו שפירשתי שם...".

זה חלק מהתפקיד שראה משה לנכון לעשות, וזה מובן שאנשים מבקשים רק את האדם הגדול ביותר שנמצא בשטח, משה רבנו, ומוכנים בשביל זה להמתין שעות רבות. בדיוק כפי שנהוג היום אצל חלק מהאנשים, ההולכים לאדמו"רים או למקובלים להתייעץ איתם ולבקש את ברכתם.

'בעל הטורים' מפרט את ארבעת המקרים בתנ"ך, שמוזכר בהם 'לדרוש אלוקים' ובכל מקרה ישנה בקשה בתחום אחר, כגון שאול בלכתו לדרוש אלוקים כשחיפש את האתונות וכן דוד כשראה שהמלאך מכה בעם [עיין דברי הימים א', כ"א] וכן עוזיהו המלך שהלך לדרוש אלוקים במלחמה. וזה לשונו –

"מלמד שכל צרכיהם היו באים לו לדרוש א-להים, כההוא דשאול שדרש א-להים על אבידתו, וכההוא דדוד שהתפלל על הדבר, וכההוא דעוזיהו שהתפלל על אויביו".

ה'אור החיים' הקדוש  מוסיף, שמשה רבנו חשב שרק הוא יכול לעשות זאת הואיל ו...-

"...ועוד, אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חקי הא-להים ואת תורותיו..." - ובתפקיד הזה אנשים רוצים לשמוע את חוקי האלוקים ממי שקיבלם.

ה'ספורנו' מוסיף, שבתשובת משה רבנו הוא מסב את תשומת לבו של יתרו לכך שהוא אמור גם להקדיש זמן רב –

"לנשיאים וראשי הדור הבאים על עסקי הרבים וסדרם באים אלי בהכרח לדרוש א-להים...".

מצאתי הסבר נפלא שכתב הרב ברוך הלוי אפשטיין בספרו 'תוספת ברכה'. הרב  הוא המחבר סדרת הספרים 'תורה תמימה' על התורה והיה בנו של מחבר 'ערוך השולחן' ואחיינו של הנצי"ב מוולאז'ין והיה נחשב לעילוי וגאון וכבר בגיל 18 קיבל סמיכה לרבנות מדודו הנצי"ב. מסופר על הרב אפשטיין, שסירב לקבל הצעות רבנות בערים רבות, למד באקדמיה מדעים ועסק לפרנסתו כרואה חשבון.

על שאלתנו עונה בעל ה'תוספת ברכה' על פי מדרשי חז"ל רבים, שמשה רבנו נאלץ לקיים הליך שיפוטי על נושא כלי הכסף וכלי הזהב שעם-ישראל שאל וקיבל מהמצרים, מול ה'ערב רב' שעלה עם ישראל ממצרים. דיון משפטי זה היה מולם, משום שמצד אחד החשיבו את עצמם כמצריים ולכן הם נקראים 'ערב רב', אך הם התגיירו והצטרפו לעם-ישראל לאחר שראו את המכות שקבלו המצרים והניסים שנעשו לישראל ולאחר מכן התחזקו בזה בגלל קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. ברם, לאחר זמן באו בתביעה למשה לקבל את הכסף והזהב, משום שהם נחשבים כקרובים של המצריים ומשום היותם גרים ממוצא מצרי דרשו את ביזת הים אליהם.

היחידי שהיה יכול לדון בזה היה משה רבנו, משום שהוא היחידי שלא לקח חלק בביזת מצרים, כפי שהכתוב אומר בתחילת פרשת בשלח, שהיו עסוק במצווה –

"וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱ-לֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם".

חז"ל (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, י"ג, י"ט) מאירים את מעשהו של משה רבנו, מה עניין אותו ביציאת מצרים ומה עניין את שאר העם –

"בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל עסוקים בביזה שלמצרים ומשה עסוק במצווה ועליו הוא אומר 'חכם לב ייקח מצות '(משלי י', ח')".

ממילא, משה רבנו היה היחידי שלא נחשב 'נוגע בדבר' ולכן רק הוא היה יכול לדון בזה.

מעשים אלה של משה, שלא חשב על טובתו כשעמד מבוקר ועד ערב לדון את העם, ולא חשב על טובתו כאשר כולם היו עסוקים בביזת הים והוא הלך לקיים את צוואתו של יוסף הצדיק, מלמדים אותנו ומעבירים מסר גדול על מסירות הנפש לטובת האחר ולקיחת אחריות אישית.

ומעל הכל - כמובן לומדים אנו על מידת 'הכרת הטוב' של משה-רבנו כלפי הקב"ה שמינה אותו כשליח להעביר את התורה ולדון את העם, 'הכרת הטוב' של משה כלפי יתרו שלא שכח את טובתו של חותנו שאצלו מצא מקלט לאחר שברח ממצרים ואף שינה מדרכו לאור עצתו לבזר את תפקידו כשופט ודיין -  ו'הכרת הטוב' כלפי יוסף הצדיק, כאשר משה רבנו עשה מאמצים אדירים לקיים מחויבות מוסרית לגבי יוסף, לא רק משום שהשביע את בני ישראל, שהרי כל מה שזכו לו בני-ישראל במצרים היה בזכות יוסף, ואם זאת הייתה בקשתו אז מוותרים על הכל ובזה מוקירים לו טובה גדולה.

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא זמן שבו אנו מתבוננים בטבע ומכירים טובה לבריאה ולאדמה שמניבה לנו פירות, שהרי כל חיינו תלויים בעצים – מאוכל ועד מחסה.

הפרשה, החג והמוסר של הכרת הטוב מלמדים אותנו יסוד חשוב: עלינו להודות לכל מי שמטיב עמנו – לאנשים שסייעו לנו, לבריאה שמעניקה לנו חיים, ולבורא שנותן לנו הכל. משה לימד אותנו הכרת הטוב כלפי יתרו, ט"ו בשבט מלמד אותנו להכיר טובה לבריאה, ומכאן אנו למדים שגם אנו צריכים להיות אנשים שמכירים טובה על כל דבר בחיינו ובע"ה נזכה להיות מוקירי טובה – לאנשים, לטבע ולבורא עולם!

נסיים גם אנו בתודה גדולה לבורא עולם, על הניסים והנפלאות שעשה עמנו לאחר האסון הכבד בשמחת תורה תשפ"ד באמצעות הגיבורים הקדושים שמסרו נפשם על עם-ישראל וארץ-ישראל ובע"ה יתקיים בנו הפסוק (מיכה ז', ח') –

"אַֽל־תִּשְׂמְחִ֤י אֹיַ֙בְתִּי֙ לִ֔י כִּ֥י נָפַ֖לְתִּי קָ֑מְתִּי כִּֽי־אֵשֵׁ֣ב בַּחֹ֔שֶׁךְ יְקֹוָ֖ק א֥וֹר לִֽי".

וכפי שאומר המדרש  -

"אילולא שנפלתי לא קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי - אילולא שישבתי בחשך לא היה אור לי" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכח).

וכדברי הכתוב במשלי (כ"ד, ט"ז) –

"כִּ֤י שֶׁ֨בַע׀ יִפּ֣וֹל צַדִּ֣יק וָקָ֑ם וּ֝רְשָׁעִ֗ים יִכָּשְׁל֥וּ בְרָעָֽה".

וכהסברו של ה'מצודת דוד' –

"כי שבע - כי אף אם הצדיק נופל שבע פעמים יחזור ויקום אבל הרשעים הם נכשלים מבלי תקומה בבוא עליהם הרעה".

בחג ט"ו בשבט נודה לקב"ה על הכל - על העבר וההווה - ונלמד גם להכיר טובה איש לרעהו, כפי שחכמים אמרו "כל המכיר בטובתו של חברו מכיר בטובתו של הקב"ה".

שבת שלום וט"ו בשבט שמח לכל עם ישראל!