לא תשנא את אחיך בלבבך - לפרשת אחרי מות-קדושים ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

ישנו פסוק אחד בפרשתנו, שלצערנו כל כך אקטואלי גם בימים אלו וכאילו פונה אלינו ואומר לנו - שימו לב!! הזהרו!! אל תכשלו בכך!!

"לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא" (י"ט, י"ז).

התורה מצווה עלינו שלא לשנוא את אחינו בלבבנו.

החידוש של התורה הוא, שלא רק שיש איסור להביע שנאה במילים ובשלטים ברחובות, בצעקות ובהלבנת פנים וכדו', אלא אפילו לשנוא בלב עצמו שאין אף אדם שרואה ללב ואין איש שיידע זאת, כמאמר שמואל הנביא - "כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַה' יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב" (שמואל א' ט"ז, ז') - מחדשת לנו התורה, שלמרות שזה לא גלוי וידוע לאף אחד ואפילו לא פגעת באף אחד, אסור להרגיש בלב שנאה! עצם השנאה היא דבר אסור ומגונה גם אם הדבר לא ייוודע לעולם.

חמור ומסוכן יותר, כאשר אדם שונא את רעהו בלב ומצד שני מדבר עמו כאילו אוהבו ועל כך אומר המדרש בפרשתנו, שצריך לתקן זאת וללמוד הנהגה נכונה מאבותינו הקדושים, אחי יוסף, שנאמר עליהם 'ולא יכלו דברו לשלום' (בראשית ל"ז, ד'), וזה לשון המדרש –

"...למוד משבטים, שמתוך גנותן למדנו שבחם, שנאמר ולא יכלו דברו לשלום רצה לומר כי שונאים את יוסף היו ולא היו יכולים לדבר עמו בפה לשלום מאחר שהלב שונא, והזהירך התורה שלא תשמור השנאה בלבבך ואתה מדבר בפה רכות, אלא העבר השנאה והווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום".

ונשאל - מה עושים אם מרגישים פגועים מהחבר? מה עושים כאשר רואים שחברך הטוב אינו מתנהג כראוי, האם עדיף לשתוק ובתוך תוכך לכעוס ולהיפגע ולהבליג עם כאב או שמא להעמידו במקומו ולומר לו מה כואב לי ובמה נפגעתי?

התשובה היא - לא חייבים לשתוק!! אלא אם כן אתה מסוגל למחול באמת, לראות ולהבין את הזולת ולהמשיך לאהוב אותו כמו שהוא. אבל, אם אינך מסוגל לכך, אומרת לנו התורה מיד אחרי הציווי הזה –

"הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא".

מותר לאדם להוכיח את חברו, אך התורה מזהירה 'ולא תשא עליו חטא'!!.

מה הכוונה באזהרה זו?

אומרים חז"ל במדרש –

"יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? ת"ל ולא תשא עליו חטא. זו אזהרה שלא להלבין פנים וכל המלבין פני חבירו בדברים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך כשיוכיח את חבירו צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, בנחת ובלשון רכה ולא יכלימנו. אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיחו פעם שנייה ושלישית ..".

כבר בתקופת התנאים, לימדונו שתוכחה לאדם אחר אינו דבר כל כך פשוט ואין כל אדם יכול להוכיח את זולתו, גם אם נראה לו שהמעשה של הזולת מחייב תגובה. ר' טרפון מגדולי התנאים נשבע - "העבודה! אם יש בדור הזה יכול להוכיח". כוונתו של רבי טרפון היא, שכדי להוכיח את הזולת על האדם המוכיח להיות נקי לחלוטין וצדיק אמיתי ולכן אין אדם שיכול להעיד על עצמו שיכול ומותר לו להוכיח את האחר.

ר' אלעזר בן עזריה הסתכל על התוכחה מהצד של מקבל התוכחה ונשבע גם הוא ואמר - "העבודה! אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת". כבר בדורו של רבי אלעזר, הרגישות של האנשים והיכולת שלהם לקבל תוכחה מאחר הייתה מצרך נדיר, שלא לדבר על דורנו שאפילו לתת מוסר ותוכחה לאדם צעיר או אפילו לילד קטן הוא עלול להיעלב, גם אם הדבר ייעשה בצורה נכונה ולעתים אף יטיח בך בחזרה דברי עלבונות.

רבי עקיבא שלל בצורה גורפת את הלגיטימציה להוכיח את הזולת, משום שלא היה משוכנע שיש כאלו שאכן יודעים כיצד מוכיחים באופן הראוי מבלי לפגוע במקבל התוכחה –

"אמר ר' עקיבה: העבודה! אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחין".

המדרש מספר על גדולתו של רבי עקיבא, שכאשר היה בתחילת דרכו בתהליך התשובה ורבי יוחנן בן נורי הוכיח אותו, העיד על כך רבי יוחנן ואמר, שלא רק שרבי עקיבא לא נפגע מכך, אלא אף הודה לו והתוכחה גרמה לר' עקיבא לאהוב עוד יותר את רבי יוחנן בן נורי –

"אמר  ר' יוחנן בן נורי מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שיותר מארבעה חמשה פעמים לקה עקיבה על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל כך הייתי יודע שהוא מוסיף לי אהבה לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ח)".

מה נאמר על דורנו? האם אנו מסוגלים לעמוד בכל התנאים הללו?

דורנו דור של אהבה ורגש וממש לא פשוט להוכיח כיום מוסרית את האחר. מניסיוני החינוכי, קשה מאוד היום למורים ואפילו להורים לתת מוסר לבנים ולבנות, כאשר מיד הדבר מתפרש על ידם כהתנשאות והבנים חושבים שההורים מוכיחים אותם משום שהם אינם אוהבים אותם...וכולנו מכירים תגובות מעין אלו - 'אתה לא אוהב אותי', 'אתה שונא אותי'.

אם זהו המצב ואיננו מסוגלים כיום לתת מוסר ולהעמיד את האחר במקום, אז אולי לא ראוי להוכיח כלל? ואם אכן זה המצב, חוסר התוכחה עלולה להביא  חלילה לשנאה בלב למי שבכל אופן זקוק להדרכה ולביקורת?

נראה לעניות דעתי, שהמפתח היום לתוכחה הוא קודם כל להגביר בנו ובסובבים אותנו את היכולת ללמד זכות על כל אחד ולמצוא את המעלות שיש בו ולא את החסרונות.

יכולים אנו לחשוב, שאולי באמת כדאי להימנע בכלל מתוכחה ומהבעת ביקורת, כי הדבר עלול להתפרש לא טוב אצל מי שמבקרים אותו ולכאורה רק גורם רעה בעולם, על כך אומר המדרש, שלמרות כן יש חשיבות גדולה באמירת תוכחה וביקורת לאחר בשעת הצורך –

"מכאן אמרו גדולה היא התוכחה שכל זמן שהתוכחת בעולם נחת רוח באה לעולם וטובה באה לעולם וברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב (שם כד, כה) על המוכיח ועל המתוכח. אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יוחנן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו שלהקב"ה שנאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא (שם כח, כג) ולא עוד אלא שמושכין חוט של חסד שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (שם ג, ד)...".

ראויים דברי ה'תרגום יונתן' להתייחסות, משום שלטענתו אל לנו להסס מלבקר את מי שצריך לשמוע ביקורת במקום להשאיר זאת בלב, שהרי מניעת תוכחה גורמת בהכרח לשנאה. וזה לשונו בתרגום –

"לא תדברו חלקלקות בפיכם לִשׂנוא את אחיכם בלִבכם, הוכח תוכיחו את חבריכם גם אם מִתביישׁ לא תקבלו בִשׁבילו חטא" (כתר יונתן שם).

יש חשיבות נוספת להשמעת ביקורות כלפי אדם שאתה חושב שפגע בך בצורה כזו או אחרת ועל ידי זה שתוכיח אותו אולי תגלה שחשדת בו לחינם ובכלל לא פגע בך ולא התכוון לפגוע בך. כך כותב רבי אברהם אבן עזרא בטעם מצוות תוכחה וזה לשונו –

"...הוכח תוכיח שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן, וזה טעם ולא תישא עליו חטא, כי עונש יהיה לך בעבורו".

וכן כותב בספר 'בכור שור' ואף מרחיב את הדבר וזה לשונו –

"לא תשנא את אחיך בלבבך. שאם יעשה לך אחיך דבר שקשה בעיניך, לא תשנאנו בתוך לבבך, אלא הוכיחנו ואמור לו: "למה עשית לי כזאת? "דשמא לא נתכוין למה שאתה סבור, או נאנס, או שום טעם יש בדבר שיאמר לך, ומתוך כך תדע שלא עשה עמך שלא כהוגן ולא תשא עליו חטא. לשנאותו בחנם".

ומוסיף הרמב"ן, שיש מטרה נוספת בתוכחה, כי יש מצב שהתוכחה תגרום לאדם שפגע בך לבקש סליחה ולהתנצל ואם תשמור זאת בלבבך לא תתן לו אפשרות לחזור בו, וזה לשונו –

"...כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו...".

מסופר על רבי מאיר שפירא מייסד 'הדף היומי' ומי שהקים את הישיבה הראשונה באירופה עם פנימייה ועמד בראשה, הלוא זו 'ישיבת חכמי לובלין' בעיר לובלין. בכנס רבנים ואנשי חינוך שהתקיים בעיר וינה, התקיים דיון במצב החינוך היהודי באירופה. בכנס זה הביעו רבנים ואנשי חינוך את כאבם ואת ביקורתם על הדרך החינוכית והמצב התורני של בני הנוער וכולם הדגישו מה הבעיות ומהם הכשלים החינוכיים. האירוע התקיים בשבוע של פרשת יתרו ואז עלה על הבמה רבי מאיר שפירא ושאל: "מדוע הפרשה שהוסיף יתרו לתורה נקראת בחז"ל פרשת 'ואתה תחזה'? הרי אלו לא המילים הראשונות שאמר יתרו, שהרי הוא פתח ואמר למשה "וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה"?".

אלא, הסביר רבי מאיר שפירא, שמה שיתרו אמר 'לא טוב', כל אחד יכול לומר מה לא טוב, אבל ברגע שיתרו נתן למשה פתרון ועצה איך לשפוט את העם מבלי שיקרוס ואמר לו "וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ" - זוהי הפרשה שנוספה לתורה". "כך" - אמר רבי מאיר שפירא – "עלינו למצוא דרכים כיצד לעשות טוב ולא להתמקד במה שלא טוב".

השאלה בדורנו היא, האם כאשר אנו חיים עם תופעת החילון, האם גם אז חלה חובת התוכחה. האם נוכיח את מי שמחלל שבת או אוכל לא כשר? התשובה היא שיש  לא מעט ראשונים, הטוענים שכל החובה בתוכחות כלפי אחינו מדובר רק במי שהוא 'אחיך' בתורה ובמצוות, אבל כלפי מי שמזלזל בכל הקדוש לעם-ישראל, לא רק בצנעא אלא גם בפרהסיה, אתה פטור מלהוכיח אותו. גם לדעת רבים מגדולי דורנו, יש להימנע לחלוטין מלהוכיח אנשים אלו ובוודאי אם יש צורך לומר משהו, אז לא בצורה פוגענית. מעבר לכך שהמציאות מוכיחה שהתוכחה לא עוזרת, אלא אדרבה הדבר רק גורם לשנאה גדולה יותר בין יהודים (וניתן לעיין במאמרנו בנידון – "היחס למי שאינו שומר תורה ומצוות").

וכן כותב כבר לפני קרוב לחמש מאות שנה רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר' בפרשתנו, שיש להימנע מלהוכיח שלש קבוצות באוכלוסייה –

"...שלוש כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם רשעים, כסילים, לצים, וסימנך רכ"ל ... כי כל הולך רכיל שמח לאיד וכשהוא רואה דבר ערווה בחברו לעולם אינו מוכיחו להשיבו מדרכו אלא הולך ומרגל בו כדי לבשר ברבים לפרסם קלונו כדרך כל הולך רכיל, ושלוש כיתות אלו מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם...".

יש גם לשים לב לתקופה בה אנו נמצאים. אם האווירה הציבורית היא של אהבה וכבוד הדדיים, אזי יש מקום לתוכחה, וזה לשונו שם בהמשך –

"...וסמך למצות התוכחה פסוק לא תשנא אחיך בלבבך, כי בזמן שהאהבה מצויה בישראל כל אחד בטובתו של חבירו חפץ ועל כן הוא מוכיחו שלא יכשל בעבירה, אבל בזמן ששונאים זה לזה לעולם אינו מוכיחו ואדרבה הוא מחניפו לאמר כשורה עשית ולא פעלת און וכל כוונתו להדיח עליו הרעה לפי שהוא שמח במפלתו...".

ומעיר ה'כלי יקר', שהמצב בזמנו הוא, שמאז חורבן הבית ממשיכה השנאה להיות נחלת הכלל ולצערנו גם בתקופתנו לא נגמלנו ממחלה זו, וזה לשונו שם בהמשך –

"...ומידה זו הלא היא ברבת [=ברוב] בני עמינו מיום שגברה אגרופה של שנאת חנם מן חורבן בית שני והלאה ועד היום לא סרה, והנגע הולך ופושה עד אשר ישקיף ה' וירא, ויסיר לב האבן מקרבנו".

לסיום, נביא את דברי הרש"ר הירש, שנראה כאילו נכתבו ממש לימינו. יש בתוכנו, המרגישים שיש להתייחס לאותם אלו שמפיצים כל הזמן דברי מריבה ושנאה, אם בכתב ואם על-פה, וכאשר הם מפגינים בצורה פוגענית בכל מה שקשור למי שלא חושב כמותם, על כן הם לא ראויים לכבוד והאהבה מצדנו. על כך כותב הרש"ר הירש, שגם אם אחינו רוצים 'להעלים' את דעתנו ואת נוכחותנו ואז מגיע להם שנתרחק מהם, אומר הרש"ר הירש - חס וחלילה! כי יש תואר אחד שאי אפשר לבטל ולמחוק וזה התואר שכולנו אחים! וזה לשונו –

"ללמדנו היאך לנהוג באותם אחים, שנהגו בנו מתוך שכחת חובתם; והיה עולה אפוא על דעתנו, שכבר קיפחו את זכותם לכבוד ולאהבה. אך דבר ה' הקדוש והמקדש מוציא דבר זה מלבנו; והרי הוא אומר – 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. ההנחה היא, שהתנהגות אחינו כלפינו יש בה כדי לעורר שנאה בלבנו...הוא דוחה את חברו ומרחיקו מעליו; קיומו נראה לו כמעכב את הצלחתו; והוא מבקש להרחיקו ולנוונו - עד כדי ביטול עצם קיומו. אין זה אלא רגש טבעי - בלב שלא זכה לעידונה של תורה...".

התופעה הזו של התעלמות מהזכות של 'אחיך' לאפשר לך להיות כפי שאתה ולבטל את עצם אישיותך, לצערנו קיים גם כיום. במשך שנים ישנם ניסיונות של השתקה וביטול מבעלי כוח תקשורתי בעמנו ובמיוחד כאשר כוחם הפוליטי קטן והולך עם השנים. נאמר זאת בגלוי, שיש כאלו שמחרימים ומשמיצים את מי שחושב שצריך להמשיך ולהילחם בחמאס ולא להגיע לעסקה עם הרוצחים הנאציים. מאידך, צריך לומר שישנה סכנה שהצד המושתק שחושב אחרת ינהג בצורה לא ראויה ויראה בהם 'בוגדים' חלילה וכו'. על כך כותב הרש"ר הירש –

"...אך אל יעלה רגש זה על ליבנו. אפילו רבות הן הרעות שעשה לנו אחינו; ומששכח את חובתו כלפי שלומנו, שוב אין הוא ראוי להיקרא בשם 'רֵע'; ומשהתנכר לזכויותינו, אף הוא קיפח את הזכות להיות "עמית" - להיות שווה בזכויותיו; אך שם אחד לא יאבד הימנו עולמית; לעולם הוא "אחינו"; שהרי כולנו בנים למקום, ...אחים אנחנו, ואב אחד לכולנו; ולמען האב האחד - שעדיין קורא לו בנו, ומקום שמר לו בנוויהו ובליבו - למענו אל תעלה שנאה על ליבנו..." [-עיין בדבריו הארוכים על מצוות התוכחה ואיסור השנאה].

נתפלל שבימי ספירת העומר הללו, בהם אנו אמורים להפיק לקחים ממה שקרה לתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, נפנים אנחנו את חשיבות אהבת חינם - בחינם - ונאהב כל יהודי כי אחינו הוא!

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!