לא תעשו עוול במשפט - לפרשת כי תצא

מסופר על רבי ישראל-יצחק קאליש מהעיר וורקא [1779-1848], הידוע בשמו רבי יצחק מוורקי, שבאחת הדרשות שלו ישב גם חלבן יהודי והקשיב בקשב רב לדברי הרב, בו הוא מסביר את איסור הונאת הבריות, הן בשקילת המוצרים, הן בטיבם הן בטריותם. אותו יהודי פשוט היה נוהג למהול את החלב במים וכששמע את הרב נבהל מחומרת העבירה ובו במקום החליט לעשות מעשה והחליט להפסיק להוסיף מים לחלב ונתן לקוניו בדיוק את המידה שמדד להם עם כלי מדידה חדש שקנה וכך עשה במשך מספר ימים. להפתעתו, הקונים הנאמנים שלו הביעו את אכזבתם וטענו שחלה הרעה בטיב ובטעם של החלב. ניגש אותו חלבן לרבי יצחק מוורקי ושח בפניו את המצב שדווקא כשהחליט לתקן את דרכיו זוכה לקיתונות של כעס מהקונים. אמר לו הרבי: "מכיוון שהעולם כולו יש בו את מידת השקר, עלמא דשקרא, הרי תוסיף טיפה אחת בלבד של מים לחלב כדי לצאת ידי חובת האמת"….

פרשתנו פרשת 'כי תצא' עוסקת במוסר האישי של כל אחד מאתנו כלפי זולתו, כגון מצוות השבת אבידה, שמירת מוצא השפתיים, קיום נדרים והבטחות, היחס הראוי בין איש לאשה גם במצבים מורכבים, חובת השמחה של הנישואין שמבטלת את המצווה לשרת בצבא בשנה הראשונה ועוד ועוד.

לקראת סוף הפרשה מופיע אחד האיסורים החמורים ביותר בתורה, המוגדרים כתועבה לפני ה', והוא להונות את השני כאשר שוקלים סחורה וכדומה.

אם עד עכשיו נחשפנו בתורה למילה 'תועבה' בנושאים שקשורים בעיקר לעריות, הרי בפרשתנו אנו מגלים שגם נושא ההונאה בין בני אדם מוגדר גם הוא כתועבה…עד כדי כך!! וזה לשון הפסוק –

"לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים פרק כ"ה, י"ג – ט"ז).

איסור חמור זה מופיע כבר בספר ויקרא –

"לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא י"ט, ל"ה– ל"ו).

ההבדל בין מה שנאמר בספר ויקרא ומה שנאמר בפרשתנו הוא, שבספר ויקרא הפניה להימנע ולהיזהר משימוש באיסור במידה ובמשקל מדובר על האדם הפרטי, מה שאין כן בפרשתנו מדובר על עם ישראל, על כן האיסור כבר מתחיל מעצם החזקת כלי מדידה שאינם מדויקים בביתך. וזה לשונו של הרש"ר הירש (כ"ה, י"ג) –

"..הנאמנות במשא ומתן היא עקרון יסודי של האדם היהודי החברתי, כדרך שהטהרה המינית היא עקרון יסודי של האדם היהודי המוסרי.

שם [בספר ויקרא] נאמר "לא – תעשו עול במשפט" וגו' (ויקרא יט, לה – לו), ומאמר זה מלמדנו שמדידה, שקילה, ספירה, עשיית חשבון וכדו' יש בהן משום עשיית משפט ומשפט זה נמסר לנאמנותו של כל יחיד. האזהרה מפני ניצול לרעה של האימון הזה והחובה לשמור על מידות ומשקלות של צדק נאמרו באורח כללי. כאן [בפרשתנו]  נאמרו מצוות אלה לבאי הארץ העתידים לקיים משא ומתן אזרחי, ונאמר כאן שעצם החזקת מידות ומשקלות בלתי – מדוייקים, עצם היותם בכיסך, בביתך, יש בו משום עבירה. על ידי כך נצטווינו למנוע כל אפשרות ומראית עין של ניצול לרעה. …למדנו מכאן שעלינו למנוע כל קיפוח בשעת מדידה ושקילה, …".

את ההגדרה הזו, שרמייה במשקלות היא תועבה לפני ה', כותב גם שלמה המלך (משלי י"א, א') –

"מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת יְקֹוָ֑ק וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ".

אמנם הכתוב מדבר בכל המקומות על מאזני מרמה ואבן גדולה וקטנה, אך אסור לנו להתבלבל – הרמייה וההטעיה היא לא רק בנושא משקלים ומידות, אלא כל נושא שיש בו צד רמיה הינו נחשב לתועבה ועוול, כפי שדייק זאת בעל 'אור החיים' הקדוש מהמילים בפסוק שבפרשתנו –

" כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" – וזה לשונו:

"פירוש 'כל עושה אלה'- אבן ואבן איפה ואיפה, 'כל עושה עול' – הדומה לאלה, שלא תאמר שגזירת הכתוב הוא על ב' דברים אלו ולא על דומיהם תלמוד לומר כל וגו'…" (כ"ה, ט"ז).

אין צורך לפרט שכמעט שאין תחום בחיינו שבו לצערנו אפשר להיכשל ולהונות את הבריות, אם זה במכירת פיצוחים טריים שמעורבים בהם גם ישנים, אם זה במכירת מכונית שצובעים אותה חיצונית אבל לא פותרים את בעיות החלודה וכן במכירת דירה, בשיפוצים שעושים בבית ועוד. והלא כל חיינו אנו צריכים להתמודד בפני מצב שבו צריך להתנהל ביושר, למרות שלפעמים נראה לנו שאנו מפסידים בכך. לעתים המשקר בכל הדברים הללו יש לו צד היתר והסבר מדוע מותר לעשות כן. אחד התחומים שצריך בו תיקון גדול הוא העתקה בבחינות, שזו גניבת דעת שנדמה לרבים לצערנו שזה ענין קל משום שלצערנו רבים נוהגים כך.

יש לשים לב היטב לכך שהתנאי שתהיה לנו אריכות ימים בארץ ישראל איננה תלויה רק ביכולת שלנו להילחם ולהגן פיזית על עצמנו, אלא הגורם המוסרי הוא החשוב ביותר בירושת הארץ. רק אם נשמור על טוהר המידות ולא נרמה ונשקר אחד את השני בחיי המסחר היום יומי שלנו, נוכל להתקיים בארצנו ככתוב בפסוק –

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ ".

החיבור בן שמירת המשקלות והמידות להישרדותנו בארץ תמוהה לכאורה – וכי מה הקשר בין א"י לבין המצב הרוחני של העם?

הנציב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' (ספר שמות פרק כ' פסוק י"ב) תולה את כל המצוות שנאמר בהם 'למען יאריכון ימיך על האדמה' על פי דברי הרמב"ן הידועים, שלמעשה כל קיום המצוות בחו"ל, גם מצוות שאינם תלויות בארץ, מקיימים אותם רק לסימן עד שנחזור לארץ וזה נועד כדי לזכור איך לקיים את המצוות ולזיכרון בעלמא, כי למעשה כל המצוות נועדו להיעשות רק בארץ ישראל ויש לכך מעלה מיוחדת. וזה לשונו ב 'העמק דבר' שם –

"…בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול, דכבר כתב הרמב"ן…אף על גב דמצות שאין תלויות בארץ נוהגות אפי' בחו"ל, מכל מקום  מיוחדות המה יותר בא"י, וע"כ נקראת תורת אלהי הארץ, והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה אף על גב שישנם בחו"ל מ"מ יותר משמשים ומגיעים בא"י…".

רש"ר הירש בגישתו הצופה פני העתיד למעמדה של המדינה היהודית העתידית מדגיש את חשיבות המצב הרוחני של העם –

"המשך קיומך הממלכתי על אדמתך תלוי בשמירה הקפדנית על צדק במשא ומתן; ה' דורש ממך את הנאמנות הזאת ומידה זו חייבת להיות קו יסוד במכלול תכונותיך הלאומיות".

ברם, בנוסף לאמור לעיל, התשובה לכך נראית  פשוטה ביותר – חוסנה המוסרי של כל חברה תלויה במצבם המוסרי של הפרטים המרכיבים אותה. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל, שבהיותה קדושה וכארמונו של מלך חייבת להתנהל בצורה המוסרית ביותר, ולכן ארץ ישראל תלויה במה שאנו עושים ומתנהגים בה. אם חלילה מצב החברה הישראלית היא ש'איש את רעו חיים בלעו' ושהיחסים בין אדם לחברו הם עכורים וההתנהלות ביום יום היא כמו בשדה קרב של מאבקי כח ויוקרה חלילה, חברה שאין בו חמלה וויתור הרי חברה כזו עלולה להתפורר בכל מקום ובוודאי בארץ ישראל, כפי שהדגשנו שעיני הקב"ה בה מתחילת שנה ועד אחרית שנה ומצפה מאתנו להתנהגות שתהיה אור לגוים.

מיד אחרי הכתובים העוסקים באיסורים של מידות ומשקלות, מופיעה מצוות זכירת עמלק. ונשאלת השאלה מה הקשר בין שני הנושאים האלו?

לפי דברינו הדבר פשוט ולכך כנראה מכוון רש"י, המביא את מדרש תנחומא, שחברה שערכיה מושחתים צריכה לדאוג. הקב"ה שולח לה את האויבים כדי לעורר את העם בתשובה. אפשר גם לומר, שהאויבים מריחים חולשה חברתית ומגיעים למסקנה שכך יוכלו לנצח. וזה לשון רש"י –

"זכור את אשר עשה לך '- אם שקרת במידות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב, שנאמר (משלי יא א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון" (רש"י פרק כ"ה פסוק י"ז).

הנצי"ב מוולוז'ין שואל על מדרש תנחומא דלעיל, הטוען שסיבת ביאת עמלק  לפגוע בעם ישראל הוא בגלל השקרים במידות ובמשקלות, שהרי במדבר לא היתה להם אפשרות לעסוק במסחר ולהיכשל במידות ומשקלות –

"…והוא פלא שהרי לא היה במדבר מסחור שיהא בהם מדות ומשקלות...".

לדעת הנצי"ב, הקשר בין שקרים במידות ומשקלות מעיד על חוסר אמונה, משום שהוא שונה מגניבה רגילה, שלפעמים אדם חומד ומתאווה לחפץ היקר שאצל השני וגונבו, אבל עוון של מידות ומשקולות נובע מחסרון אמונה, וזה לשונו –

"…אבל העושה משקלות שקר, אינו מדרך התאוה אלא חסרון אמונה בה' הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו, והרי זה  מגדר עבודה זרה , על כן אמרו דעוון משקלות אף על גב שאינו אלא ענף מע"ז ועדיין רחוק מראש הכפירה, מ"מ הוא חמור מגילוי עריות  שהוא ראש פרעות התאווה, באשר חיסרון אמונה קשה לתשובה וגם נוגע לכבודו ית"ש".

מקור דברי הנצי"ב היא הגמרא (בבא בתרא פ"ח:) –

"א"ר לוי: קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות…דהתם אפשר בתשובה, והכא לא אפשר בתשובה".

הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ז', הלכה י"ב) מסביר את חומרת איסור רמיה במידות ובמשקולות –

"קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חברו".

ממשיך הרמב"ם, בהסתמך על הפסוק בויקרא שהובא לעיל המחבר את האסור ליציאת מצרים, ואומר –

"… וכל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הציווי, וכל המקבל עליו מצות מדות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הצוויין".

מרן הבית יוסף (שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רל"א סעיף י"ט) מוסיף טעם לחומרת האיסור וזה לשונו –

"עונש המדות והמשקלות קשה מאד,  שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה…".

למה התכוון השו"ע בכתבו 'תשובה הגונה'?

מסביר רבי יהושע פלק מחבר ספרי פרישה ודרישה על השו"ע [1555-1614] בספרו סמ"ע על השו"ע [=ספר מאירת עינים], שלא יכול לדייק למי בדיוק מדד שלא על פי דין. אמנם יש דרך להשיב, אבל זו לא נחשבת תשובה הגונה, וזה לשונו –

" [אי אפשר] לשוב בתשובה הגונה. פירוש, משום דא"א להשיבו לבעלים כיון דלא יוכל לידע למי מדד וכמה פעמים מדד להן, ואף דיש לו תשובה קצת במאי דיכול לעשות בו צרכי רבים וכמו שאמרו [ב"ק צ"ד ע"ב] בגזלנים ובמלוה בריבית דאינן יודעין ממי גזלו וממי לקחו ריבית, מ"מ אין זה תשובה הגונה, משא"כ בשאר עבירות אפילו גדולות כעריות ועבודה זרה, דהן חטאים בינו ובין המקום יתברך, יש להן תשובה בחרטה ובוידוי ובסיגופים".

כשמדברים על איסור ההונאה במשקולות, עולים וצפים בזיכרוני תמונות מימי ילדותי, כיצד נהגה אמי, מרת רבקה-דבורה וקסלר ז"ל, בנושא המשקולות ויהיו דבריי אלו נר זיכרון לאמי הצדיקה רבקה בת ר' חיים ע"ה.

כשהגיעה אימא לארץ אחרי השואה יחד עם אבא, שניהם שרידי חרב יחידים מבני משפחתם העניפה שנרצחו כולם בשואה. היו הם נשואים טריים שהתחתנו במחנה המעצר בקפריסין, שם הובילו אותם הבריטים. החתונה התקיימה ללא כל משפחה, אך לא נכנסו לייאוש והחליטו להקים בית משלהם וזאת הייתה בבחינתם הנקמה בנאצים ימ"ש. הפרנסה שמצאה אימא בחסדי ה' אחרי מאמצים אדירים להיכנס כשותפה למאפייה קונדיטורית בתל אביב, ואבא ז"ל למד הנהלת חשבונות ועבר לעבוד בעיריית תל אביב במחלקת המים.

בימים ההם לא היו מצוי כל כך משקל אלקטרוני בחנויות, אלא משקל מאזניים, כאשר בצד אחד הניחו את החפץ שהיה צריך להישקל ובמקרה שלה היו אלה העוגיות או שאר מיני מאפה, ובצד השני היו משקולות במשקלים שונים והמשקולת שהיתה מאזנת בין הצדדים ציינה מה המשקל של המוצרים. אמי עליה השלום הקפידה תמיד, שהצד של העוגות במאזנים ירד כלפי למטה, הוי אומר: דאגה שהמוצר שיישקל יהיה יותר ממה שהיה נקוב על המשקולת ולכן הקונה מקבל תמורה הולמת ויותר ממה ששילם. בנוסף לכך, הקונה שמח ומרגיש שאוהבים אותו ונותנים לו ביד רחבה. אמא ע"ה עשתה זאת מתוך מידת הנדיבות שהייתה לה וגם כדי לא להיכשל חלילה ב'אבן גדולה וקטנה' וכו'. אותה מידת הנדיבות הביאה אותה לשלוח בכל יום שישי ארגזי עוגות לבתיהם של אדמורי"ם ששכנו אז בתל-אביב ובבני-ברק, באומרה שיש לה זכות שמהעוגות שלה מברכים ואוכלים בבית האדמור"ים. אני יכול להפליג בסיפורים על אופן ניהול העסק שהיה לי בית ספר למידת היושר, הנדיבות, הצדיקות ואהבת אדם. לימים, המודרנה הגיע גם לקונדיטוריה והביאו משקל אלקטרוני מדויק עד אחרון הגרמים. כולם שמחו על המודרניזציה שנכנסה למאפייה ועל כך שניתן להפסיק להשתמש עם המאזניים הישנים – כולם חוץ מאמא ע"ה….כאב לה שהמשקל החדש גורם לדיוק-יתר ואי אפשר היה להעניק יותר לקונה מבלי להתחשבן…

לסיום, נספר על אחד מגדולי האדמור"ים במזרח אירופה, ששניים מחסידיו   החליטו להקים עסק משותף ובאו לקבל את ברכת רבם. כמו כן ביקשו ממנו שיכתוב עבורם את החוזה, הואיל והיו מקורבים מאוד לרבם. תוך דקות בודדות כתב והגיש להם את החוזה ולתדהמתם רואים דף חלק ובארבע פינותיו את האותיות א' ב' ג' ד ' . שני החסידים לא הבינו ופנו אליו לאחר כבוד וביקשו שיבאר להם את פשר החוזה המוזר.

חייך אליהם הרבי ואמר להם: "ראו! כתבתי לכם את עיקר הצלחת השותפות – האות אל"ף מייצגת את המילה 'אמת' ומולה האות בי"ת שאומרת 'ברכה', כלומר: אם תתמידו בניהול העסק עם מידת האמת אז תהיה לכם ברכה. ואם חלילה העסק שלכם ינוהל על ידי גימ"ל, 'גניבה', אז מולה תופיע לפניכם האות 'דל"ת' שמשמעותה 'דלות', וזה סוד העניין…".

נתפלל להקב"ה שבזכות שנזכה לקיים בדקדוק רב חיים מוסריים שבין אדם לחברו תיעצר מגפת הקורונה ושאר צרות וחלאים, אכי"ר.

שבת שלום לכל בית הישיבה!