כי ברח העם - לפרשת בשלח ה'תשפ"ה

הרב משה צבי וקסלר

התמונות של חזרת החטופות והחטופים לחיק עמם ומשפחתם בשבועיים האחרונים עוררו שמחה גדולה בעם. לא הייתה עין יבשה כשראינו כיצד אימא מחבקת את בתה שהיתה במשך תקופה ארוכה במלתעות הרשע והאכזריות, וכיצד החטופים עצמם לא יכולים לעצור את דמעות האושר ברגעי המפגש עם בני משפחתם. כמובן שכולנו מבינים את המשמעות של העסקה עם השטן והתוצאות המסוכנות שלו ואינני מקנא במי שהיה צריך להחליט על כך. ברם, אנחנו 'פשוטי העם', רק יכולים לשמוח עכשיו בתוצאה המיידית של העסקה וכמובן לא לבטל ולשמוע את הדעה של כל מי שמתנגד לעסקה מחשש כבד למה שיעוללו לנו הרוצחים המשוחררים כפי שהיה עם משוחררי עסקאות קודמות, מה המשמעות בכלל לגבי חטיפות בעתיד, חזרת החמאס לעזה ועוד.

בזמן כתיבת שורות אלו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו נפגש עם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ואולי שם ימצא בס"ד איזו נוסחה טובה יותר, שתביא לשחרור החטופים והחטופות במחיר לא מסוכן לעתידנו.

במאמר זה אני רוצה לכוון את המצלמה לתמונה אחת ממחזה השחרור של החטופות, תמונה שחזרה על עצמה בכל חזרה וחזרה של החטופים. בתמונה נראים רוצחי החמאס כותבים 'טופס שחרור' לחטופים ולחטופות. התגובה המיידית שלנו הייתה - ובצדק – כמה ציניות ולעג-לרש יש בחיות-אדם אלו, בהציגם את 'טוב ליבם' כביכול שיש כאן שחרור מסודר והם כביכול נשבו תוך כדי מלחמה.

כשאנו יורדים לפרטים על אופן השחרור של עם-ישראל מעבדות ושעבוד מצרים, עולות כמה שאלות שאותם העלה בין השאר רבי חיים בן עטר בספרו 'אור החיים'. הפסוק עצמו מתאר את מה שקרה כבריחת עם-ישראל ממצרים וזה כביכול נודע באקראי למלך מצרים, כי 'מישהו' סיפר לו –

"וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ" (י"ד, ה' – ח').

על כך שואל ה'אור החיים' שלש שאלות:

ראשית - מדוע אותו אחד שסיפר לפרעה על יציאת העם, תיאר זאת שהם 'ברחו' ומדוע זה היה נראה לפרעה שאכן הם ברחו - וכי לא הוא עצמו שיחרר את בני ישראל?

שנית - מה שייך לומר שהתחרט ונהפך ליבו, וכי מרצונו שיחרר אותם? הרי בגלל המכות שחטפו מצרים נאלץ לשחררם?

ושאלה שלישית - מהפסוקים נראה, שהמצרים כועסים על עצמם באמרם 'מה זאת עשינו', וכי זה היה תלוי בהם והאם הם לא דחפו את פרעה לקבל את ההחלטה הזו לגרש את בני ישראל?

נראה את השאלות בלשונו –

" א] צריך לדעת [=להבין] אומרו [את הכתוב] 'כי ברח' ולא אמר 'כי הלך' שיראה [=שנראה כאילו] שראו בהם סימן בריחה.

ב] עוד קשה אומרו 'ויהפך ' וגו', משמע שהתחרטו על הדבר אשר עשוהו והדברים תמוהים וכי לרצונם עשו? והלא הוכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו!! ובעל כרחו שלחום ואיך ייהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו?

ג] וקשה עוד אומרם 'מה זאת עשינו' וגו' כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן והלא לא הם עשו".

לפני שנביא את תשובתו של ה'אור החיים' הקדוש, נניח כאן את תשובת רש"י, שגם מתייחס לשאלה כיצד התהפכה אצלם המחשבה, ממצב שרצו להיפטר מבני ישראל, לבין העובדה שרודפים אותם? ועל זה אומר רש"י, שברגע שהבינו המצרים, שהיהודים לא יחזרו, רצו להשיב את כספם בחזרה, שהרי רק השאילו להם. וזה לשון רש"י –

"ויהפך - נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם (שמות יב לא) קומו צאו מתוך עמי, ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו (שם י ז) עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום" (י"ד, ה').

לאחר שהבאנו את דעת רש"י ועוד קודם שנביא את תשובתו של ה'אור החיים' על שאלותיו, ברצוני לטעון כי פרעה חשב והשלה את עצמו, שהוא ורק הוא  משחרר מרצונו. אמנם, המכות גרמו לו לכך, אבל תחושתו הפנימית היא שהוא בעצם 'בעל-הבית' של העבריים והוא עדיין בשליטה ורק בגלל שהסכים לשחרר אותם הם יצאו לחרות. אכן, כוונתו הייתה רק לשלשה ימים בעקבות ההסכם שעשה עם משה רבנו, כפי שאנו רואים שעוד בשלב הראשון לפני השחרור התמקח פרעה עם משה ושאל 'מי ומי ההולכים', משום שלא רצה לשחרר את כולם אלא רק הגברים.

האם תיאור זה מזכיר לנו משהו מהימים שלנו?...

אכן, בימים ההם בזמן הזה... גם רוצחי החמאס השפלים, על אף שחטפו מכות כהוגן, רוב צבאם הושמד ורוב מנהיגיו חוסלו, אעפ"כ יש להם את החוצפה ואת העוז להתמקח עם ישראל על ידי המדינות ה'מתווכות' על כמות המשוחררים ועל האסירים שרוצים תמורתם, כאילו הם עושים לנו טובה.

גם התמונה והטקס ההזוי של חתימת החמאס על 'כתב שחרור' לחטופים היו גם ביציאת מצרים. מדהים הדבר לגלות, שחז"ל במדרשים מתארים, שפרעה ישב וכתב 'שטר שחרור' לעבדים. פרעה עשה זאת רק למען ההצגה, כדי להראות שהוא עדיין שולט במצב ורק אם הוא יסכים לשחרר אז ישוחררו, מכיוון שחשב שעדיין הכל בשליטתו.

כהמשך לדברים הללו, אני מדליק כאן נורת אזהרה אדומה ובוהקת, שלענ"ד רוצחי החמאס לא חתמו על 'טופס שחרור' רק כהצגה לעולם, אלא כמו המצרים גם הם הרגישו ועדיין מרגישים שהם בעלי הבית, למרות כל מה שפגענו בהם מעל הקרקע ומתחתיו, והם בהרגשתם אלו שכביכול משחררים ברצונם. גם את ההרגשה הזו שלהם היה ראוי להכניע ולחסל!

נראה את תיאור חז"ל ב'מדרש תהילים'. בני ישראל ביקשו מהם הצהרה חד-משמעית שהם משוחררים, וזה לשון המדרש –

"אמרו לו [לפרעה]: מבקש אתה לכלות [להפסיק] את המכה הזאת ממך [מכת בכורו]ת. אמור [=תצהיר בלשון הזו]: 'הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם' 'הרי אתם עבדים של הקב"ה'. התחיל פרעה צווח ואומר: לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין. הרי אתם ברשותכם. והרי אתם עבדיו של הקב"ה צריכים אתם להלל לו שאתם עבדיו, שנאמר: "הללויה הללו עבדי ה' " (מדרש תהילים קי"ג).

במדרשים מובא, שבני ישראל ביקשו ממנו שיעלה את זה על הכתב ולא היו מוכנים להסתפק רק בהצהרה בע"פ אולי מחשש שמא שוב יתחרט , ואכן פרעה כתב 'גט שחרור' כפי שמביא ה'אור החיים' הקדוש בשם המדרש, ובכך מתרץ את שאלתו מדוע כעסו על עצמם ומדוע התחרטו, שהרי הם עשו זאת ביודעין - אמנם בעל כורחם - אך הם אלו ששחררו את בני ישראל רשמית. וזה לשונו –

"...'ויאמרו מה זאת עשינו? פירוש תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם, וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירושו על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ר"ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין...".

את ביטוי החרטה של המצרים "כי ברח העם" מסביר ה'אור-החיים', שמכיוון  שהמצרים התחייבו בכתב ובע"פ לשחרר את העבדים, לכן לא כל כך מתאים להם לשנות  את מה שכתבו והתחייבו. עוד כותב ומסביר ה'אור החיים' על פי 'הזוהר' (חלק ב' מ"ה ב'), ש'כי ברח העם' הכוונה ל'ערב רב', כך כונו אלה שפרעה צירף לבני ישראל כדי שיעמדו על המשמר שבני ישראל אכן יחזרו לאחר שלשת ימים.  והם אלו שברחו ולא רצו לחזור למצרים ,וזה לשונו של ה'אור החיים' –

"כי העם הוא ערב רב וכמו שכתבנו בתחילת הפרשה ופירוש הכתוב כך הוא 'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם' פירוש העם אשר שלח [פרעה ]...להשיב בני ישראל הן עתה ברחו והלכו להם ולאלו יתייחס הבריחה...וייהפך לבב פרעה וגו' פירוש שניחמו [=התחרטו] על אשר שלחום פירוש לעם [=ערב רב] לא על ישראל, ויאמרו מה זאת עשינו פירוש תמהים  הם על מעשיהם ששלחו העם, וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירושו על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ר"ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין, והוא אומרו שלחנו בגט שילוחים".

ברם, אין מקרא יוצא מדי פשוטו ואפשר להסביר בצורה רציונלית, שפרעה היה הפכפך. מוכרת לנו התנהלותו בתוך תקופת המכות, שגרמה לו להתחייב אחרי כל מכה לשחרר את בני ישראל ואז חזר בו. גם הפעם, כשהבין את התוצאה  של שחרור עם-ישראל, שמשמעותה שהוא נשאר בלי עבדים ואין לו מי שיעבוד במצרים כמעט בחינם, חזר בו, ולכן פרעה רדף אחרי עם-ישראל ולא רק אחרי  המלווים שלהם מקרב המצרים.

ישנם מדרשים אחרים, הטוענים שמה שקרה בדרך, היה שבני ישראל היכו את המלווים המצריים שלהם, שבאו להשגיח עליהם שאכן יחזרו אחרי שלשה ימים, והם אלו שנמלטו מנחת זרועם של בני ישראל והם אלו שבאו לספר לפרעה שלמעשה העם היהודי ברח ולא מתכונן לחזור. וכך שואל ועונה המדרש בפסיקתא זוטרתא, על כך שבפסוק נאמר "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" –

"ויוגד למלך מצרים. מי הגיד לו? אלא מתוך שהכו האוקטורין [=המלווים המצריים], הלכו והגידו לפרעה ואמרו לו עמדו עלינו ישראל, הכו ממנו פצעו ממנו הרגו ממנו ולא אדם מוחה על ידם...".

אותם מצריים שחטפו בדרך מכות מהיהודים הסיתו את פרעה ואמרו לו: 'גם שחררנו אותם, גם חטפנו מהם מכות!'.

אמירה זו מזכירה לנו כמובן את הביטוי העממי – "גם גורשנו מהעיר וגם אכלנו את הדגים המסריחים". מקור הביטוי הוא אולי מהמדרש שהבאנו לעיל ב'פסיקתא זוטרתא' –

"משלו משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדו הבא לי דג מן השוק. הלך והביא לו דג מבאיש. אמר גזירה או אוכל אתה את הדג או לוקה מאה מכות או נותן מאה מנה. אמר הריני אוכל את הדג, לא הספיק לגמור נפשו קניטה עליו. אמר הריני לוקה מאה מכות, לקה ששים או שבעים נתקלקל. אמר הריני נותן מאה מנה. כך נעשה להן למצרים לקו ושילחו וניטל ממונם לכך נאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל".

רבי מאיר-שמחה מדווינסק, מחבר הספרים 'אור שמח' על הרמב"ם ו'משך חכמה' על התורה, מביא משל המובא ב'מכילתא' ומאוד רלוונטי למצבנו עתה,  ובזה עונה לשאלתנו מדוע התחרט פרעה שהרי הוא שלחם.

התשובה לפי ה'מכילתא', כי למעשה פרעה הבין לאן זה הולך רק כשבני ישראל  ארזו את החבילות לדרך. רק אז 'נפל אצלו האסימון' מה בעצם הוא הולך להפסיד ולאבד. וזה לשונו של ה'משך חכמה' –

"...'וייהפך לבב פרעה' ר' יוסי הגלילי אומר, משל למה הדבר דומה, לאדם שנפלה לו בית כור בירושה, ומכרה בדבר מועט. הלך הלוקח ופתח בה מעינות ונטע בה גנות ופרדסים, והתחיל המוכר להיחנק על שנתן ירושתו בדבר מועט. כך נעשה למצרים ששלחו ולא ידעו מה שלחו, עליהם מפורש בקבלה שיר השירים ד, יד: שלחיך פרדס רימונים".

משל נוסף מובא ב'מכילתא' בשם הרשב"י –

"משל למה הדבר דומה, לאחד שנפל לו פלטריות [=ארמונות ]במדינת היום בירושה ומכרה בדבר מועט, והלך הלוקח וחפרה, ומצא בה אוצרות כסף ואוצרות זהב ואבנים טובות ומרגליות, התחיל המוכר להיחנק. כך עשו מצרים ששלחו ולא ידעו מה שלחו דכתיב "מה זאת עשינו" (מכילתא בשלח פרשה א').

ונסיים בהסבר נוסף, אותו מצאנו במה שכתב רבי יעקב קמינצקי בספרו 'אמת ליעקב', שלמעשה התורה לימדה אותנו מה עוצמתו של כח רצון ולאן זה יכול להוביל את האדם, וזה לשונו:

"ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מארצנו. לכאורה תמוה מאד, וכי שכחו כבר את המכות עד שתמהים הם ותוהים מה זאת עשינו?, והלא לא ברצונם שלחו את בני ישראל כי אם אחר עשרה מכות!".

עד כאן שאלתו, המובאת גם לעיל ועונה רבי יעקב קמינצקי תשובה המוכרת מתחום הנפש, שכאשר אדם רוצה משהו, זה מעוור את השיפוט ההגיוני והשכלי שלו. וזה לשונו –

"...כאן גילתה לנו התורה עד כמה כח הרצון מטעה את השכל הישר, עד שאפשר לשכוח מה שראה בעיניו לפני שבעת ימים, וגם מיתת הבן הבכור, וכל חורבן הארץ, כמו שכתוב "הטרם תדע כי אבדה מצרים".

נתפלל בע"ה שמנהיגינו יקבלו כוחות נפש ודעת מתוך תורתנו הקדושה ומתוך הנהגתו של משה רבנו מול האויב המצרי ויעמדו איתן מול כל הלחצים – ואז בע"ה כולנו נצא ביד רמה ובזרוע נטויה, לקראת ביאת משיח צדקנו והגאולה האמיתית והשלמה בב"א.

שבת שלום לכל עם ישראל ורק בשורות טובות, ישועות ונחמות!