יעקב אבינו וייחסו לבעלי החיים ולחיי המעשה - לפרשת וישלח

לפני מספר שנים, ביקרתי יחד עם רעייתי במוזיאון הפתוח בעיר אַרְנְהֵם, הולנד. המוזיאון שוכן בתוך פארק ענק וציורי, שופע אגמים ומפלים, תחנות רוח, בתי עץ הטובלים בשדות ירוקים, כבשים ופרות הרועות באחו. מוזיאון זה הינו למעשה כפר, הנועד לשמר את מסורת החיים בכפרי הולנד מהמאה ה-17 ועד היום. במהלך הביקור במוזיאון, עברנו מבית לבית, ללמוד על שיחזור החיים של פעם, להתרשם מהרהיטים העתיקים, כלי האוכל הנוסטלגיים, כוסות החרסינה בגווני-עבר כחול-לבן, הקומקום שנראה שעוד רגע תמזוג ממנו בעלת הבית תה לכל האורחים, המטבח והמזווה אשר מלאים בירקות טריים  שנקטפו בשדה ומחכים בתוך סלי נצרים. במאמרי לפרשת 'תצווה' המופיע באתר הישיבה, תחת הכותרת "הבגדים לכבוד ולתפארת או לחיצוניות", סיפרתי על זווית התרשמות אחת מהמוזיאון המיוחד הזה. זווית מעניינת נוספת שלכדה את תשומת לבנו, הייתה תצוגת המגורים המשותפים לבעלי החיים ולבעליהם – פשוטו כמשמעו – כאשר בתוך הבית היה חדר להורים, חדר לבני הבית וחדרים לתרנגולות, לפרות ולכבשים. צורת חיים זו נמשכה כשלוש-מאות שנה, משנת 1700 ועד שנת 2000!!

כמובן שחלוקת המדורים לבני אדם ולבעלי החיים מיד הזכירו לנו את 'תיבת נח', אך בנוסף רשמתי אז בפנקסי, שיש בזה להבין פסוק אחד בפרשתנו, פרשת 'וישלח' וזהו הפסוק המתאר את האופן בו נהג יעקב אבינו עם בעלי החיים:

"וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת" (ל"ג, ט"ז).

ויש לשאול על פסוק זה, מהי הרבותא שיעקב עשה מקום מיוחד למקנה? איזה חידוש יש בכך? וכי קוראים למקום על שם שבנו שם סוכות לבעלי החיים? וכי בעלי החיים חשובים יותר מהאדם? ובכלל מהי חשיבותו של פסוק זה, שהתורה באה לתאר לנו פעולות שכל אדם מן השורה עושה, בונה בית ודואג לצאנו ולבעלי החיים שבבעלותו?

כדי ליישב שאלות אלו, נעיין תחילה אצל ראש הפרשנים ונראה, שרש"י לכאורה אינו מתייחס כלל לשאלותינו ובפירושו לפסוק זה מציין רק את הזמן ששהה במקום, על פי המדרש.

"ויבן לו בית – שהה שם שמונה עשר חדש, קיץ וחורף וקיץ. סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ" (מדרש רבה ע"ח ט"ז).

דברי רש"י נראים לכאורה תמוהים. לאיזה צורך מציין רש"י את הזמן בו שהה יעקב אבינו ומדוע זה חשוב? וכן הקשה לפני כשש-מאות שנה פרשנו הגדול של רש"י, הרא"ם רבי אליהו מזרחי, רבה של קושטא באיטליה:

"…ולא ידעתי, למה הביאוֹ רש"י ז"ל בפירושו? ועוד, והלא הבית והסכות שניהם נעשו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות למקנהו, כדכתיב: "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות". והמדרש שדרשו הבית והסכות – לעצמו, הבית בחורף והסכות בקיץ, אינו אחר פשוטו של מקרא".

המהר"ל בספרו "גור אריה" על רש"י מסביר, מדוע רש"י כתב את זמן שהייתו של יעקב. דבריו של המהר"ל בהסבר רש"י כאן הם ממש חידוש גדול והברקה עצומה. לדעתו, רש"י בדבריו נימק מדוע קראו למקום 'סוכות' ולמעשה בתחילה יעקב בנה לעצמו סוכה למגורי קיץ וכן לצאנו, ולאחר מכן כשהגיע החורף, בנה לו בית המתאים למגורים בחורף. וכשהגיע הקיץ הבא, נאלץ לבנות ולהגדיל את כמות הסוכות בנוסף למה שבנה לבני אדם בקיץ הקודם, משום שהצאן התרבה מאז.  קריאת השם של המקום 'סוכות' הייתה בגלל הסוכה שבנה לעצמו ושם שהה שני קייצים, כי לא יתכן שיקראו שם של מקום על בניית סוכה לבעלי חיים, שזה לא דבר כל כך חשוב.

נראה את לשונו של המהר"ל (עם מעט תיקוני עריכה):

"…והוכרחו רז"ל [במדרש רבה המובא ברש"י] לומר כך – כי למה קרא שם המקום סכות על סכות בהמתו ולא 'בית' על שם ביתו, ועוד אין דרך בני אדם יקראו שם המקום על מה שאירע לבהמתו, כמו שאין חידוש שיהיה לאדם בית, הכי נמי אין חידוש שתהיה סוכה לבהמה, רק פירוש הכתוב "ויעקב נסע סכותה" כלומר שעשה י"ח חודש שם, ועשה לו סוכת בזמן הקיץ, "ויבן לו בית" דכתיב – הוא בזמן החורף…אלא "למקנהו עשה סכות" היינו בזמן הקיץ שאחר החורף, ומפני שהיה שם שני קיץ ורק חורף אחד אם כן ראוי שיקרא שם המקום "סכות". ואין להקשות אם כן למה לא כתוב 'ועשה לו סכות' כיון דאיירי קרא בקיץ שאחר החורף, ואין זה קשיא, דכבר עשה סוכות בקיץ הראשון, ולא היה צריך עוד לעשות סוכות לו, אבל בהמתו היה תמיד מוסיפים לו, והיה צריך להוסיף לעשות סוכות, ולפיכך כתיב "ולמקנהו עשה סכות" יותר ממה שעשה כבר בקיץ הראשון, והוא פירוש קרוב מאד לפי פשוטו, ומוכרח לומר שבני אדם לא יקראו שם המקום על מה שהיה לבהמתו".

הנצי"ב מוולוז'ין הולך בדרכו של המהר"ל וגם הוא לא העלה בדעתו שבכלל עשו סוכות לבעלי חיים, כי הם לא זקוקים לזה ומספיק להם גדר, כדי שלא ילכו לאיבוד והטעם שקרא למקום 'סוכות', מכיוון שסיבת עיכובו במקום היה בגלל הצאן וזה הפירוש למילים "ולמקנהו עשה סוכות" – בגלל מקנהו היה צריך לעשות סוכות בשביל לשהות בקיץ.

וזה לשונו: "ולמקנהו עשה סכות. פירשו חז"ל במגילה דף י"ז, שעשה יעקב בסכות שנה ומחצה, למדו חז"ל זה משום שא"א לפרש כמשמעו שעשה למקנהו ממש סכות, דאין צאן נדרש לזה כלל, אלא לגדר, אלא ע"כ הפי' שעשה לעצמו ובניו סכות, לשני ימות הקיץ, ואחר שכן על כרחך הפי' ולמקנהו בשביל סיבת מקנהו, שמשום הכי נתעכב כל כך בדרך ולא הגיע לאביו וגם לא לבית אל להקים נדרו, הכל היה משום מקנהו, שהבין שצריכים לנוח".

ברם, נראה לעניות דעתי ללמוד את הפסוק כפשוטו, שזו גדולתו של יעקב, וכך גם למד זאת ה'אור החיים' וזה לשונו:

"…ואם תאמר, וכי בשביל שעשה שם יעקב סוכה יקרא למקום כן?!" ומיד משיב על שאלתו, שאמנם עד ימי יעקב אבינו, לא עשו משכן מיוחד לבעלי החיים ויתכן שאנשים גרו יחד עם בעלי החיים (כפי שראיתי בעיניי בהולנד) –

"…אולי, כי עשה דבר חדש בחמלתו על המקנה, מה שלא עשה כן אדם קודם שיכין סוכה לבהמות ולשינוי חדש קרא המקום עליו".

לדעתו, המקום נקרא כך, משום שהיה בזה חידוש גדול, שהפרידו בין בעלי החיים לבין האדם. מה שנראה לנו היום ברור ופשוט היה אז חידוש גדול ויעקב אבינו והתורה לימדו אותנו פרק נפלא ביחס לבעלי החיים. אפשר לומר בצחות לשון,  שיעקב אבינו היה הראשון עלי אדמות, אשר הקים את האגודה לצער בעלי חיים.

אם נעמיק עוד בעניין שיעקב אבינו אכן בנה סוכות עבור הצאן, מתוך חמלתו ומתוך הבנתו שיחס חם ודאגה לבעלי החיים זו מצווה חשובה, הרי נוכל ללמוד מכאן סיבה נוספת, מדוע קרא למקום על שם הסוכות ובזה ניעזר בתרגום יונתן, האומר שהבית שבנה יעקב לא היה סתם בית מגורים. להבנתו של התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל, יעקב בנה במקום בית מדרש. ונראה את לשונו:

"יַעֲקֹב נָטַל לְסוּכּוֹת וְאִיתְעַכֵּב תַּמָן תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא וּלְגֵיתוֹי עָבַד מַטְלָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סוּכּוֹת" – ובתרגום לעברית (כתר יונתן) – "ויעקב נסע לסוכות ויתעכב שם תריסר חודשי שנה ויבנה לו בית מדרש ולמקנהו עשה סוכות בעבור כן קרא שמו של המקום סוכות".

לפי דברי תרגום יונתן, הרי אנו מקבלים פה הארה חשובה. הטעם שהתורה קוראת למקום על שם הסוכות, כדי להדגיש את נושא הארעיות בעולם. הסוכה מבטאת את הזמניות, כמו המקנה והרכוש שהיו סיבת הסוכה, ועל כן את המסר הזה יעקב רצה להעביר, ש'בית' בונים לצורך עבודת ה' ואילו לצאן ולבקר בונים 'סוכה'. וכך מצאתי בדברי המלבי"ם:

"ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, לו לעצמו בנה בית קבוע, שישב שם ויעבוד את ה', אבל למקנהו וקניינו עשה רק סכות ארעי, כי העסק במקנה וקנין היה אצלו טפל וארעי, כסוכה שהיא דירת עראי".

נראה לי להוסיף היבט נוסף לפסוק זה, שנראה לכאורה צדדי בכל האירועים הסוערים של פרשתנו. אם נשים לב למיקום של הפסוק נלמד תובנה חדשה, מכיוון שהפסוק בא לאחר תיאור הפרידה מעשיו:

"(טז)וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה:(יז) וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת".

לענ"ד, התורה רוצה לתאר כאן פרידה בין שני עולמות – בין עולמו של עשיו לבין עולמו של יעקב. יעקב בונה בית-מדרש, דואג במקביל לצאנו ומחדש את ההבנה וההתחשבות בבעלי החיים. יעקב אבינו מדגים לנו בפרשתנו ובפרשה הקודמת שילוב נהדר של בית-מדרש שלצדו חיים של עבודה וחקלאות. בית-המדרש של יעקב אינו מנותק מן החיים, אלא הוא "בית-המדרש של החיים", אשר מבין שיש צורך לדאוג לפרנסה, וכפי שנאמר בפרקי אבות – "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה".

זו הסיבה, שחז"ל מבארים לנו את הפסוק "ויוותר יעקב לבדו" – "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". לחזור אפילו בשביל פכים קטנים זו לא בושה, אלא חלק מהבנת החיים, שיש חשיבות לצד הכלכלי של החיים והדרך להשיגם הוא ביושר ובאמת.

וכפי שמנמקת זאת הגמרא במסכת חולין (צ"א.):

"ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

אם כן, השילוב הזה שבין חיים של קדושה לבין חיי המעשה היא הייתה היסוד שהניח יעקב אבינו, בניגוד לעשיו ולדורות שיצאו ממנו, שלהם יש שני צדדים לחיים שאינם מתחברים זה עם זה – צד רוחני מנותק מהחיים ומתבודד וצד שני של חיים גשמיים הנקיים מכל רוחניות.

ואם כן, נראה לי לומר 'הפוך על הפוך', שזה החידוש של יעקב אבינו, שקרא למקום 'סוכות' על שם הצד המעשי, לומר שבתורת ישראל יש לזה חשיבות וההתעסקות בחיי המעשה אינה זרה לנו ואינה סותרת את החיים הרוחניים אלא אף משלימה אותם.

בהקשר לדברים אלה, השבוע פורסמו בתקשורת הכללית דברים חריפים, שאמר הרב יואל ראטה מחסידות "תולדות אהרון". במונולוג מפתיע הוא נוזף בצעירים החרדים שלא יוצאים לעבוד אחרי החתונה או נרתעים מלעבוד בעבודות כפיים. "צריך ללמד את הבחורים שלאחר החתונה לא ישחקו אותה עשירים ולשחק עם כרטיס אשראי. פשוט לכו לעבוד. בחור ישיבה חושב שלא מתאים לו להיות נהג הסעות, הוא יחכה להיות איש עסקים, ובינתיים לחיות בחובות שנופלים בסוף על אבא או על חמיו". הרב ממשיך בשצף: "אברך חותם על כתובה שבה מתחייב – אני מביא פרנסה, אני מתחזק את הבית. יום אחרי השבע ברכות לך לעבוד. אם לא – אתה גנב. אני לא מדבר על הרבנים שלומדים. התחתנת והתחייבת על זה בכתובה. לך תחפש לעצמך עבודה. לא מתאים לך עבודה פיזית? הרבה יותר לא מתאים לגלגל כספים בגמ"חים ובאשראי וללוות מחברים ומשפחה...".

פרשה זו נקראת בדרך כלל לקראת ימי החנוכה וגם כאן יודעים אנו, שהמאבק בין היוונים לבין עם-ישראל היה בעצם החיבור הזה שבין הקודש והחול. מצרף אני לכם קטע קצר ממה שכתבנו במאמרנו על חנוכה, המובא בספרי "אעירה שחר":

"מה שרצו היוונים הוא לטמא את הקודש. אצל היוונים, היה אחד משני הדברים: או חיי קדושה ופרישות עד נזירות ממש והתנתקות מהחיים הטבעיים, או חיי טבע עם כל הצדדים היצריים שלו, ללא שום הגבלה רוחנית. תרבות ישראל של שילוב של טבע ונס, של שמים וארץ, הייתה זרה לתרבות היוונית. המנורה בבית המקדש סימלה את השילוב של טבע ונס,  שהרי מצד אחד הועלו נרותיה בדרך טבעית בשמן זית ובהדלקה מעשה ידי אדם, מאידך, דלק בה הנר המערבי שהיה כולו גילוי של נס (שבת כ"ב:). השילוב שבמנורת בית המקדש בא…שאין לנו לזלזל בחשיבות לימודי הטבע והמדע, הן לצורך המעשי שלהם והן לצורך הבנת התורה על ידי הבנת העולם בתוכו אנו חיים.

דברים מאירים אמר הרב קוק בנושא זה, בטקס חנוכת הבית של בית המדרש למורים "מזרחי" בירושלים, בחג החנוכה בכ"ט בכסלו תרצ"ג (מובא במועדי הראיה עמודים קפ"א וקפ"ד). מקובל בעולם, שהקודש והחול הם בבחינת "ויתרוצצו", שהם צוררים זה את זה. אולם האמת היא האמת של התורה, שאין כל ניגוד בין קודש לחול. החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה, כי אם דווקא על ידי שני הערכים האלה, הקודש והחול, שניהם צריכים להיות בריאים משמשים לתקומתה של האומה וכשם שאנחנוצריכים להשתמש ברכוש של הקודש, כך עלינו להשתמש ברכוש של החול, משתדלים אנחנו לחבר אותם ולהכניס קדושה גם בחול…".

יהי רצון, שנהיה ראויים לשילוב הזה של תורה ועבודה בצורה הגדולה שלה ונדע לשים גבולות לחול בבחינת "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה".

שבת שלום לכל בית הישיבה!