יום השואה ויום העצמאות ולפרשת "תזריע מצורע" – מה צריך לזכור ולקחת מיום השואה ?

אין ספק  שיום השואה תשע"ה לתלמידי י"ב יהיה שונה השנה מכל מה שידעו וחוו בעבר. לאחרונה, שבנו מפולין עם משלחת הישיבה, שמנתה קרוב לתשעים איש, תלמידי י"ב, הורים ורמי"ם. שבעה ימים בהם עברנו במנהרת הזמן ונכנסנו לתוך גיא-צלמוות של אושוויץ-בירקנאו, לתוך מחנות המוות וההשמדה של מאיידנק וטרבלינקה, ראינו את תאי הגזים, את הקרמטוריום, שמענו את קריאות "שמע ישראל" של אחינו בני ישראל לפני עליתם השמימה בסערה. ביקרנו גם בקהילות ישראל שחרבו, בהם היו בתי מדרש וישיבות, בתי כנסת וחיים יהודיים מפכים ומלאים זוך וטוהר, שעלה עליהם הכורת מתוך שנאה תהומית בלתי מובנת ואכזרית שהשכל ממאן לקבלה.

יום השואה יוצא תמיד מיד לאחר חג הפסח ולפני יום העצמאות של מדינת ישראל והשאלה המרכזית מה ניתן ללמוד מאירועים ומתאריכים אלו ?

אין ספק, שחייב כל  אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה בשואה, כשם שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ורק ברמה כזו של חיבור לעבר, ניתן בכלל לספר את הסיפור ולהעביר את המסר מדור לדור.

נשאלת השאלה, מה באמת הסיפור שעלינו להעביר הלאה? האם את תיאור הזוועות, הרצח  והרשע של הנאצים ועוזריהם משאר העמים? האם לספר את סיפורי הגבורה של המרידות השונות שהתרחשו על ידי המעונים והלקוחים למוות, הן בגטו ורשה והן במחנות סוביבור וטרבלינקה וכן פיצוץ הקרמטוריום בבירקנאו? או שמא, לספר את הגבורה הרוחנית ומסירות הנפש של היהודים במאמציהם לקיום אורח חיים יהודי בגטאות ובמחנות?

יתכן לומר, שיש לספר על השואה את הכל.יש לספר את הסיפור מכל הכיוונים האפשריים, גם סיפורי גבורה ומרד, גם את תיאורי מסירות הנפש למען קיום חיים יהודיים וכמובן על מסע הרצח המתוכנן והאכזרי שלא היה כמוהו בעולם על ידי אומה תרבותית ואדיבה בעלת תרבות עשירה של מוסיקה וספרות .

אך נראה לעניות דעתי, שהנקודה העיקרית שעלינו להעביר לדורות הבאים, צריכה להילמד מהאופן שבו אנו מעבירים את ספור יציאת מצרים שזה עתה ספרנו לבנינו. אם נתבונן היטב נראה, שמקור המצווה לספר ביציאת מצרים הוא הפסוק: "זכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" [דברים פרק ט"ז] ומקור המצווה להעברת המסרלבנים מופיע בספר שמות [פרק י"ג] "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

אם נשים לב, בשני פסוקים אלו נכתב במפורש לזכור את יום צאתך מארץ מצרים. מה שהתורה מבקשת מאתנו לזכור, זה לא את מאתיים ועשר שנות העבדות והשעבוד, אלא את עצם היציאה מעבדות לחרות ואת הניסים שקרו לעם ישראל ביציאה. אמנם, יש להזכיר את שנות השעבוד, אבל בצורה מינורית, המתבטאת רק באכילת חרוסת המזכירה לנו את הטיט וכזית חסה בתור מרור אשר גם היא מזכירה את שנות השעבוד. יש לטעת בלב הבנים, שגם השעבוד וגם הצרות היו חלק מתהליך אלוקי של קבלת התורה בהר סיני, והבאת עם ישראל לארץ ישראל.

וכיצד אפשר להפנים את הידיעה הזו? הרי הקושי והטרגדיה שהתרחשה במצרים, של המתת ילדים ושל קלגסים מכים, של רעב ושל מחלות ["כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"] יצרה את התחושה, שחס וחלילה הקב"ה עזב את השגחתו על עם ישראל?! על כן, דגש מיוחד יש לשים על תהליך היציאה והגאולה משעבוד מצרים  שהיווה תהליך של אהבת הקב"ה לעמו, על אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, דבר  המעיד כאלף עדים על כך ש'לא יטוש ה' עמו…'. כפי שציינו לעיל הרי המטרה ביציאת מצרים הייתה קבלת התורה וכניסה לארץ ישראל וכאן אנו חשים שאין זה מקרה שציון יום השואה הוא לפני יום העצמאות בחיבור זה של התאריכים, 

במסר לבנים של 'והגדת לבנך' – נאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – 'בעבור' מה? אומר רש"י "בעבור שאקיים מצוותיו…".. מוסיף רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו "משך חכמה", שכוונת הכתוב "בעבור זה"  הייתה שמירת מצוות וקיום התורה בפועל בארץ ישראל ולא במדבר, כי הרי ההשגחה על עם ישראל במדבר הייתה השגחה ניסית, אבל המבחן האמיתי של קיום התורה הוא כאשר צורת החיים של העם היא טבעית ולא ניסית. 

רבי מאיר שמחה מביא על כך משל, לזוג שהייתה להם בת יחידה וזכו להשיאה לבחור ישיבה שהקדיש את ימיו ולילותיו ללמוד תורה והם דאגו לכל מחסורם. ההורים של הבת רוו נחת מבתם ומבעלה אשר פינק אותה והתייחס אליה יפה. ההורים בתוך שמחתם הרהרו, מה יהיה כאשר יפסיקו לתמוך בזוג הצעיר וכאשר החתן יצא לעבודתו ולפרנסתו ובבית יידרש לקחת חלק בגידול הילדים, האם בתנאי המאמץ האלו ותחת עול הפרנסה עדיין יתייחס יפה לבתם היחידה ואז יוכלו לומר לעצמם שהצליחו. הנמשל הוא, כשעם ישראל קיבל מן ושליו במדבר, באר מרים הלכה איתם לכל מקום וענני כבוד הקיפו אותם, אז בוודאי ששמירת התורה היא חשובה אולם המבחן יהיה כשיבואו לארץ ויצרכו לזרוע ולקצור ולחרוש ולנטוע ולהקים בתי חולים ותעשיה וצבא ומשטרה, ברוח ולפי עקרונות תורת ישראל, צבא יהודי, חקלאות יהודית משטרה יהודית וכו' אז יהיה אפשר לומר 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'.

גם  הרמב"ם מדגיש, שהזיכרון של עם ישראל צריך להתמקד בנסים שביציאה ולא בשנות השעבוד ואין ענין לפרט לפרטים ולספר את סיפור הסבל. וזה לשונו בהלכות חמץ ומצה [פ"ז ה"א וה"ב]: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'…ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו…".

אם אנו לוקחים רעיון זה לשואה הנוראה של דורנו, הרי עלינו ללמוד מה קרה ע"מ לחוש את העבר, אולם בעיקר עלינו לספר את אלפי הנסים הקטנים שאירעו בשנות האימה, על   מסירות הנפש של רבבות אלפי ישראל בשמירת מצוות בתנאים לא אנושיים, על האמונה שחצתה סבל ועינויים קשים, על אמירת "שמע ישראל" על ידי הנדונים למוות ועוד.

במסע לפולין בירכנו, ילדי הדור השני והשלישי לשואה,  בשם ומלכות "ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה" במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו [במקום שאבי-מורי ר' יהודה-אריה וקסלר ז"ל ניצל ויצא משם על ידי נס].

יש לספר ביציאת השואה, איך שרידי חרב בנו משפחות חדשות, איך נבנתה ונבנית ארץ ישראל על חורבות קהילות הקודש והלא דבר הוא!! לדבר ולספר על השואה ובנשימה אחת להזכיר שאנו בס"ד זכינו לראות בתקומת מדינת ישראל. קול דודי דופק ומבשר "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם בשרו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה".

אחרי כל התופת הזו, אנו חשים כיצד הקב"ה עוטף אותנו ברחמיו ומתחילים לחוש את האתחלתא דגאולה. ביום העצמאות הקרב ובא  נוכל לשיר את שיר המעלות עם עוצמות חדשות "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים  אז ימלא שחוק פינו  ולשוננו רינה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" .

כפי שנקרא בשבת הקרובה את הבשורה האלוקית "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם "וכי בשורה היא למצוא נגעים בבית? אלא אומר רש"י "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן " לומדים אנו מכאן שמה שנחשב נגע בסופו של דבר מצפין בתוכו מטמון יקר ולפעמים כדי לקבל אותו צריך לעבור יסורים של נגעים, כמובן שכל אחד היה מעדיף לקבל את המטמון על מגש של כסף, אך נסתרות הם דרכי ההשגחה .כך קרה  לאחר השואה הנוראה וזה מה שקרה לאחר שעבוד מצרים זכינו לקבל מטמון יקר שהוא ארץ ישראל .

נכיר טובה לקב"ה שזכינו לקבל את המטמון היקר הזה, נבכה ונצטער ונזכור את  הדרך שבה קבלנו אותה. נחבר את יום השואה ליום הזיכרון לחיילי צה"ל וליום העצמאות הבא עלינו לטובה. ונאמר בהבנה מלאה "בדמייך חיי בדמיך חיי" "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה"

שבת שלום וחג עצמאות שמח לכל בית הישיבה .

ושנזכה לגאולה השלמה בקרוב בימינו אכי"ר.