חשיבות המשפט ומעמדו - לפרשת יתרו

בשעה ששורות אלו נכתבות, מתחולל דיון ציבורי חריף וקשה סביב הרפורמות שמציעה הממשלה החדשה, בהובלת שר המשפטים וראש הממשלה. המחלוקת נוגעת במספר סעיפים הקשורים למערכת המשפט, כגון נוהל מינוי שופטים, למי מוקנית זכות 'המילה האחרונה' בניהול המדינה, האם בית המשפט יכול לפסול חוקים, האם הממשלה יכולה לבטל פסיקה של בית משפט על ידי סעיף ההתגברות ועוד.

נושא המשפט בעם ישראל מלווה אותנו מאז קיומנו וזה גם מה שאמר הקב"ה לאברהם –

"כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְקֹוָק֙ עַל־ אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו" (בראשית י"ח, י"ט).

נשים לב למילים 'צדקה ומשפט' המופיעות בפסוק לעיל. לכאורה, שתי מילים אלה מבטאות דברים סותרים, כאשר 'צדקה' היא חסד – ואילו 'משפט' הינו דין.

כך שואלת הגמרא (סנהדרין ו':) לגבי דוד המלך, שאצלו נאמר –

"ויהי דוד עושה משפט וצדקה".

רואים אנו שגם אצל דוד המלך ישנו חיבור בין 'משפט' ו'צדקה'.

וזה לשון הגמרא –

"…וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וצדקה – אין משפט…איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר: זה ביצוע [=פשרה]…".

באבות דרבי נתן (א', ל"ג) ישנה שימת לב לכך, שאצל אברהם נאמר קודם 'צדקה' ואח"כ 'משפט', ואילו אצל דוד המלך נאמר קודם 'משפט' ואחר כך 'צדקה', ועל כך עונה המדרש, שאברהם קודם נתן מכיסו לתובע ואח"כ עשה דין – ואילו דוד נהג הפוך, קודם עשה דין ואח"כ שילם מכיסו לזה שהפסיד בדין, וזה לשון המדרש –

"…ולא עוד אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה ואח"כ משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח י"ט). בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו לדין ואמר אחד על חבירו זה חייב לי מנה היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונותן לו ואמר להם סדרו דיניכם לפני. וסדרו דינן. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחבירך. ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו לשלום".

עד כאן מתוארת דרך הנהגתו של אברהם, שנאמר בו 'צדקה' לפני 'משפט'. דוד נהג הפוך מכך, וזה המשך לשון המדרש (שם) –

"…אבל דוד המלך לא עשה כן אלא עושה משפט תחלה ואחר כך צדקה שנאמר ויהי דוד עושה צדקה ומשפט לכל עמו (שמואל ב' ח' ט"ו). בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך אמר להם סדרו דיניכם. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה היה מוציא מנה משלו ונותן לו ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו בשלום".

ושואל הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'הרחב דבר' (וירא י"ח, י"ט) –

"ויש להבין טעם החילוק בין אברהם לדוד?, ונראה משום שהיה ירא אברהם שלא יהא כנוגע בדבר, שאם לא יתן אלא כאשר יתחייב הנתבע, א"כ נוגע בענין, מש"ה הוציא הסך מידו בין כך ובין כך אין נ"מ אצלו, אבל דוד לא חשש לזה משום שמלך אינו נותן משלו אלא משל צבור, וכל צרכיו של המלך על הצבור תלוי, וחובה על ישראל להעשירו יותר מכולם".

מכל האמור לעיל רואים, שגישת התורה היא שהדין לא יהיה אטום למצבו של האדם שהפסיד במשפט ולמי שנמצא בקשיים כלכליים, ואמנם לא נזכה אותו בשל כך, אלא נשתדל לפשר בין הצדדים ואם לא מצליחים יש למצוא נתיבים לעזור.

בתחילתה של פרשת יתרו נקרא עשרה פסוקים שלמים, שבהן מתארת התורה את ההדרכה המפורטת שיתרו נתן למשה כיצד לנהל את ההליכים המשפטיים של עם ישראל. כולם מתמקדים ובצדק ברעיון המרכזי של יתרו של יצירת מבנה של בתי דין ושעל משה רבנו לחלק את העומס המוטל עליו לשפוט את עם-ישראל. העצה של יתרו למשה הייתה, שלא לרכז אצלו את כל הדיונים המשפטיים, ולערוך מבנה של מערכת משפט הירארכית, שרק הנושאים החשובים והבלתי ניתנים להכרעה יבואו לפני משה. אך, אלו לא היו כל עצותיו של יתרו למשה.

אם נתבונן היטב בדברים של יתרו, כפי שחז"ל למדו את דבריו, הרי בתוך הרעיון הגדול של חלוקת סמכויות לבתי דין בכל עיר ועיר יש גם אמירה אחת נוספת בדבריו, חשובה ביותר, שיש אחריה הדרכה משמעותית – לא רק בצד הבירוקרטי של ההליך המשפטי, אלא המלצה לתוכן ועשיית המשפט והצורך להשתדל לדון ולשפוט 'לפנים משורת הדין' ולא לעמוד על קוצו של יו"ד. וזה למדו מהמילים – "את המעשה אשר יעשון" – ודרשו חז"ל (מסכת סנהדרין), שכוונת יתרו הייתה שיש לדון 'לפנים משורת הדין', וזה לשון הכתוב –

"הִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן (שמות י"ח, כ').

לצערנו הרב, המלצתו של יתרו לדון ולשפוט בגישה מקילה של 'לפנים שורת הדין' לא נתקבלה בעם ישראל וכמעט לא התקיימה לאורך ההיסטוריה הארוכה של עמנו. לצערנו הגישה של החברה היא יקוב הדין את ההר ולא מנסים להגיע לשום פשרה ולכן התיקים מצטברים בבתי משפט לפעמים שנים עד שבית המשפט מגיע לפסק דין.  במדינת ישראל יש את המספר הגבוה ביותר בעולם של עורכי דין לנפש.  על כל 128 אנשים יש עורך דין אחד, וזה על פי הנתונים של שנת 2019 . לשם השוואה, באותה שנה באנגליה על כל 400 אנשים היה עורך דין אחד ובגרמניה על כל 600 אנשים היה עורך דין אחד. לצערנו זוהי ההוכחה למה שנאמר לעיל שאנו כחברה לא נוטים לוותר האחד לאחר ולא מעוניינים להתפשר ולכן צריך כל כך הרבה עורכי דין. אגב, בישראל היו נכון לשנת 9,849 כ-70,000 עורכי דין פעילים.!!

רבי יוחנן, מרא דאתרא של ארץ ישראל, ששימש כראש ישיבה בטבריה למעלה מששים שנה, טען שאחת הסיבות המרכזיות לחורבנה של ירושלים הייתה  עמידה על הדין ללא ויתור, בבחינת 'ייקוב הדין את ההר' וכך מובא בגמרא (בבא מציעא ל':) –

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".

מיד שאלו אותו חבריו וכל מי שהיה נוכח בהכרזת מסקנתו זו – 

"אלא דיני דמגיזתא לדיינו?" [=האם רוצה אתה שידונו לא לפי דין-תורה?!, ורש"י מבאר: 'מגיזתא' = עם (של גויים) שנקראים 'גוזאי', שדנים בייסורים ובחזקה].

ועונה הגמרא –

"אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

רבי יוחנן העמיד את הסיבה המרכזית לדעתו לחורבן ירושלים, בגלל בתי המשפט והאווירה הציבורית שדקדקו בצורה קיצונית שלא לסטות מן הדין, בין בענייני ממונות ובין בעניינים אחרים. האווירה הייתה כזו שמעוררת חשדנות ואי אמון איש בזולתו וכל אחד הרגיש צורך למצות את הדין עם השני, בלי לתת מקום לחמלה ולרחמים וללכת לפנים משורת הדין, ודרשו רק דין וכמובן השתמשו בסיסמא המוכרת לנו ש'יש לשמור על שלטון החוק'. חברה כזו מעידה, שיש בה ריקבון אנושי ואין בה קורטוב של רגישות ואמפתיה וזה לדעתו של רבי יוחנן מה שהביא בסופו של דבר לחורבן הממלכה ולנפילת ירושלים.

חז"ל מונים סיבות רבות לחורבן הבית, אבל רבי יוחנן כמי שהיה הסמכות הרוחנית בארץ ישראל קבע, שזאת סיבת העומק הפנימית שגרמה  לחורבן של עם ישראל בארצו, לאחר קיום של שמונה-מאות שנים!!! (עם הפסקה של שבעים שנה).

'מדינת ישראל' של אז הייתה מדינה פורחת, עם סנהדרין שישב בלשכת הגזית, כלכלה וצבא חזק, קשרי-חוץ יוצאים מן הכלל, כאשר מכל העולם באו ללמוד על העוצמה הצבאית והמדינית של ישראל. ולמרות הכול, כל המפעל העצום הזה קרס, בית המקדש חרב והעם יצא לגלות. מסקנת רבי יוחנן שזאת הסיבה הדומיננטית ביותר לסיבת החורבן – היחסים הרעועים בתוך החברה היהודית של אז שבאה לידי ביטוי במערכת המשפט.

כמה הדבר מעורר מחשבה ודאגה למה שקורה גם היום, עודף משפטיזציה וחשדנות שהשופטים נוטים לצד מסוים ויצירת מחלוקת גדולה בעם על דרך השפיטה שגורמת לקרע גדול בעמנו.

חכמינו זיכרונם לברכה הבינו, שעוצמה של עם איננה נשענת רק על עוצמה צבאית או כלכלית, אלא ישנם גורמים מתחת לפני השטח, שהם הגורמים האמתיים לנפילה הגדולה ועל כן גם הביעו את דעתם ב"ועדות חקירה", שישבו בתוך בתי המדרש. הועדה שחקרה את הנושא כ-130 שנה לאחר החורבן, הייתה בבית מדרשו של רבי יוחנן, בוועדה ישבו חכמים חשובים נוספים, חלקם דיברו על שנאת חינם וחלקם מנו גורמים רוחניים נוספים שאין להמעיט שבסיבתם היו גם הגורמים לחורבן. ברם, דברי רבי יוחנן מחברים אותנו להצעה של יתרו – "ואת המעשה אשר יעשון" – זה 'לפנים משורת הדין'.

חז"ל מביאים מספר דוגמאות לאופן שיש לבטא את העיקרון של 'לפנים משורת הדין' ודוגמא קלאסית לכך מופיעה בגמרא (ב"מ פ"ג.). מספרת הגמרא על רבה בר חנן, שפועלים שהיו אמורים להעביר את חבית היין שברו אותה וכל היין נשפך. לקח רבה בר חנן את הגלימה של אותם פועלים כדי לכסות על הנזק. באו אותם פועלים והתלוננו לפני רב. אמר לו רב לרבה בר חנן: "החזר להם את הגלימה" וכששאל האם הדין כך? אמר לו: "כן, על פי הפסוק 'למען תלך בדרך טובים' (משלי ב'). לאחר שהחזיר את הגלימה באו לפני רב אותם הפועלים ואמרו: "עניים אנחנו ועבדנו כל היום בהעברת החבית ורעבים אנחנו ואין לנו מה לאכול". אמר רב  לרבה בר חנן: "לך ושלם להם שכרם". שאל אותו: "האם הדין כך?" אמר לו: "כן, על פי הפסוק במשלי 'ואורחות צדיקים תשמור'.

קביעתו של רבי יוחנן, שבגלל שלא דנו 'לפנים משורת הדין' מעוררת שאלות עקרוניות שאין כאן המקום לדון בהם לעומק. רק נזכיר, שעקרון השוויון לפי החוק הוא פסוק מפורש בפרשת משפטים – "ודָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבֽוֹ", דהיינו: כשבאים לדין, אין לתת עדיפות לעני מתוך חמלה או לעשיר מתוך יראה וכבוד, אלא דין אחד שווה.

אם-כן, מתי נדון 'לפנים משורת הדין'? ואכן, בשאלה זו התחבטו ראשונים ואחרונים. דעת רבי מרדכי בן הלל הכהן, שהיה מגדולי הפוסקים לפני כ-750 שנה, הידוע בספרו 'המרדכי', היא שיש לפסוק 'לפנים משורת הדין', גם אם יש צורך לכפות אדם לנהוג במידת הדין וזה לשונו –

"גם אנן כייפינן [כופים] למיעבד לפנים משורת הדין" (ב"מ סימן רנ"ז).

רבי יואל סירקיס בפירושו 'בית-חדש' על הטור [הב"ח] לפני כ-420 שנה כותב גם הוא, שצריך להקל על העניים וכל מי שזקוק לחמלה וז"ל –

"וכן נוהגים בכל בתי דינים בישראל, לכוף לעשיר [ולפסוק לטובת העני ]בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך [אלא לפנים משורת הדין]" (חושן משפט סימן י"ב ס"ק ד').

אולם, פסיקה זו לא התקבלה אצל כולם על-אף החשיבות שיש לפסוק 'לפנים משורת הדין'. הרמב"ם בספר המצוות כותב –

"הזהיר [את] הדיין מ[ל]חמול על עני בדין, אבל ידין לו הדין באמתו לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והעני להכריחו [לעני] לפרוע מה שהוא חייב. והוא אמרו יתעלה 'ודל לא תהדר בריבו' [לא תעשה רע"ז]".

רבי סעדיה גאון (הרס"ג) מוביל קו, שהפניה ללכת 'לפנים משורת הדין' היא מכוונת למידיינים ולא לדיינים עצמם, שהם מחויבים לפסוק על פי דין בלבד. כלומר, על היהודי שרץ לבתי דין ללכת 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו –

"ואולם, מה שקראו בשם קדמוניהם דרך טובים ואורחות צדיקים הרי חובה שילכו הבריות המתדיינים ולא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעוול, שלא יעוות למאמרו "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל". (מתוך ספר הפיקדון לרס"ג).

הראי"ה קוק זצ"ל טוען באיגרת, המופיעה בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל"ט), שיש הבדל אם אדם לגמרי מעוות את הדין כשהולך 'לפנים משורת הדין' שזה אסור, לבין אם אתה משלב בתוך הפסיקה, גם את היסוד של 'לפנים משורת הדין', וזה לשונו –

"ומכל זה מוכרחים לומר, שהכתוב שאומר 'ודל לא תהדר בריבו'  הוא נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מידת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים".

מצאנו בדברי רבי יונתן בן עוזיאל, ש'לפנים משורת הדין' חשובה במיוחד כשעומד לפניך אדם רשע וזה לשונו (כתר יונתן שמות י"ח, כ') –

"ותזהיר אותם את החוקים ואת התורות ותודיע להם את התפילות שיתפללו בבית כנסתם, ואת דרך שיבקרו לחולים, ושילכו לִקבור מתים, ולִגמול בה חסד, ואת המעשׂה וקו [יושר] הדין, ושׁיעשׂו מִלפנים למשורת [הדין] לרשעים".

מסופר על רבי זאב מזבָּרז' שהיה צדיק תמים ופשוט עד מאוד. פעם אחת התקוטטה הרבנית, זוגתו של רבי זאב, עם המשרתת שבביתם, ואף הודיעה לה שהיא מזמינה אותה ללכת אתה לבית דין לתבוע אותה על איזה דבר ממון שהיה ביניהן.

כששמע רבי זאב את דבריה של זוגתו, לבש את בגדיו כדי ללכת גם הוא לבית הדין. חשבה הרבנית, שבעלה מתכוון לבוא כדי לסייע לה בדין.אמרה לו: "למה תבוא? מוטב שאלך לבדי. הרי גם זלזול בבית הדין יהיה בכך אם תבוא אתה לסייע לי."

כששמע את דבריה, ענה רבי זאב ואמר: "לא למענך אני הולך לבית הדין אלא למען משרתת יתומה זו. וכך גם נאמר במפורש: 'אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִיבָם עִמָּדִי'" (איוב לא, יג).

לסיום, אדגיש שמפני חשיבות הנושא כפלנו חלק מהדברים מתוך מאמרים שכתבנו במשך השנים משום מרכזיותו של הנושא אז והיום. אין ספק, שלא רק בתחום המשפט יש חשיבות לנהוג 'לפנים משורת הדין', אלא בכל תחומי החיים. ברם, יש חידוש גדול שדווקא בתחום המשפט נכנסים יסודות של גמילות-חסד ואהבה ולכן ליתרו היה חשוב מאוד, שדווקא משה רבנו שהניח את יסודות המשפט יצהיר על כך.

כך סבר וכתב גם הרש"ר הירש בפרשתנו –

"אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין", ועליו לוותר על זכותו. הרי זה הפתח, שדרכו נכנסת גמילות – חסד לתוך תחום הדין, ואהבה לתוך תחום המשפט, ואין לדיין לתבוע זאת ממנו, אך כל מבקש משפט יטיל זאת על עצמו. גם הוראה זו בדבר מעלתה העליונה של החובה המוסרית והחברתית, כך סבור יתרו, צריכה אף היא לצאת מפיו של משה… ".

נתפלל לבורא עולם, שישלח רוח ממרום על עם-ישראל לנהוג בכבוד ובסובלנות האחד לזולתו ולא ינהגו במידת 'ייקוב הדין את ההר', אלא בוויתור ובאהבה, בשלום וברעות.

שבת שלום לכל בית הישיבה!